זה מצער אותנו שאנחנו צריכים לכלול את השאלה הזאת במקבץ שאלות ותשובות על אנרכיזם, אבל אנחנו יודעים שאידיאולוגיות פוליטיות רבות מניחות במפורש שאנשים רגילים הם טיפשים מכדי להיות מסוגלים לנהל את חייהם ואת החברה. כל ההיבטים של האג'נדה הפוליטית הקפיטליסטית, משמאל עד ימין, מכילים אנשים שטוענים את הטענה הזו. יהיו אלה לניניסטים, פשיסטים, פביאנים או אובייקטיביסטים, ההנחה היא שרק מספר מצומצם של נבחרים הם יצירתיים ואינטליגנטיים וכי האנשים האלה צריכים למשול באחרים. בדרך כלל, האליטיזם הזה מוסווה ברטוריקה משובחת ורהוטה על "חופש", "דמוקרטיה" ובקלישאות נוספות שאיתן האידיאולוגים מנסים להקהות את החשיבה הביקורתית של אנשים, בכך שהם אומרים להם את מה שהם רוצים לשמוע.

כמובן, גם לא מפתיע כי אלה המאמינים באליטות "טבעיות" תמיד מסווגים את עצמם בפיסגה. טרם גילינו את "האובייקטיביסטית", למשל, הרואה את עצמה חלק מן הגוש הגדול של ה"לקחנים"*  (זה תמיד משעשע לשמוע אנשים שפשוט חוזרים כמו תוכי על הרעיונות של איין ראנד כדי לא להתמודד עם הטענות של אנשים אחרים!) או שתהיה מנקת אסלות ב"אידאל" הלא נודע של הקפיטליזם ה"אמיתי". כל מי שקוראת טקסט אליטיסטי תחשיב את עצמה או את עצמו כחלק מ"הקומץ הנבחר."

זה "טבעי" בחברה אליטיסטית להחשיב אליטות כטבעיות ואת עצמך כחבר פוטנציאלי באחת!

בחינת ההיסטוריה מראה כי יש אידיאולוגיה אליטיסטית בסיסית, אשר היתה הרציונליזציה החיונית של כל המדינות והמעמדות השליטים מאז הופעתם בתחילת תקופת הברונזה ("אם למורשת ההגמוניה הייתה מטרה רחבה יותר מהתמיכה באינטרסים ההיררכיים והמעמדיים, היא הייתה הניסיון לעקור את האמונה ביכולת הקהילתית מהשיח החברתי עצמו." [בוקצ'ין, האקולוגיה של חופש, עמוד 206]). אידיאולוגיה זו משנה לאורך הזמן רק את התלבושת החיצונית שלה, לא את התוכן הפנימי והבסיסי שלה.

במהלך ימי הביניים, למשל, היא נצבעה על ידי הנצרות, הותאמה לצרכים של המערכת הכנסייתית. הדוגמה השימושית ביותר של "ההתגלות האלוהית" לאליטת הכהונה הייתה "חטא קדמון": הרעיון שבני-אדם הם בעצם יצורים מושחתים וכושלים שזקוקים ל"הכוונה מלמעלה" מטעם כמרים, אשר  באופן נוח הם מתווכים הכרחיים בין בני האדם הרגילים לבין "אלוהים". "הרעיון שאנשים ממוצעים הם בעצם טיפשים ולכן אינם מסוגלים למשול בעצמם היא שארית מהתורה הזו, שריד מימי-הביניים. בתשובה לכל אלה הטוענים שרוב האנשים הם "לקחנים" או לא יכולים לפתח משהו יותר מ"תודעת איגוד מקצועי," כל מה שאנחנו יכולים לומר הוא שזה אבסורד שאין לו אחיזה אפילו במבט שטחי בהיסטוריה, ובמיוחד בתנועת העבודה. הכוחות היצרניים של הנאבקים למען החירות הם לעתים-קרובות מדהימים באמת, ואם הכוח וההשראה האינטלקטואליים האלה לא נראים בחברה "נורמלית", זהו כתב האישום הברור ביותר להשפעות הממיתות של ההיררכיה ולקונפורמיות המיוצרת על ידי מרות. (ראה גם סעיף ב .1 עבור השפעות נוספות של היררכיה). כפי שבוב בלאק מציין:

"אתה מה שאתה עושה. אם אתה עושה עבודה משעממת, טיפשית וחדגונית, רוב הסיכויים שתגמור  בסופו של דבר בתור משעמם, טיפש, וחדגוני. עבודה היא הסבר טוב בהרבה לזחלנות הרוחשת סביבנו אפילו מאשר מנגנונים מטמטמים משמעותיים כגון טלוויזיה וחינוך. אנשים אשר מופתיים כל חייהם, מסורים לעבודה מבית הספר וממוסגרים על ידי המשפחה בהתחלה ועל ידי בית החולים הפרטי בסוף, הם מורגלים להיררכיה ומשועבדים פסיכולוגית. כושרם לאוטונומיה התנוון כל כך שהפחד שלהם מחירות הוא בין מספר הפוביות המבוססות-רציונלית שלהם. האילוף שלהם לציות מהעבודה גולש אל תוך המשפחות שהם מתחילים, בכך משחזרים את המערכת ביותר ממובן אחד, ואל תוך הפוליטיקה, התרבות וכל דבר אחר. ברגע שאתה מנקז את החיוניות מאנשים בעבודה, סביר לוודאי שהם יכנעו להיררכיה ומומחיות בכל דבר. הם רגילים לזה. "[ביטול העבודה ומסות אחרות, עמודים 21-2]

כאשר אליטיסטים מנסים להעלות על הדעת שחרור, הם יכולים לחשוב עליו רק כזה הניתן למדוכאים על ידי אליטות אדיבות (כשמדובר בלניניסטים) או טיפשות (כשמדובר באובייקטיביסטים). אין זה מפתיע, אם כן, שהוא נכשל. רק שחרור-עצמי יכול לייצר חברה חופשית. על ההשפעות המרסקות והמעוותות של הסמכות ניתן להתגבר רק על ידי פעילות-עצמית. הדוגמאות הבודדות של שחרור-עצמי מוכיחות שרוב האנשים, מרגע שנחשבו לנעדרי יכולת לחופש על ידי אחרים, נשאבו בחוזקה לתבנית הזו.

אלו המכריזים על ה"עליונות" שלהם לעתים קרובות עושים זאת מתוך פחד שהסמכות והכוח שלהם יושמדו ברגע שאנשים ישחררו את עצמם מידיה החונקות של הסמכות ויגיעו להבנה, שכדברי מקס שטירנר, "הגדולים גדולים רק כי אנחנו על ברכינו. הבה נתרומם."

כמו שאמה גולדמן מעירה בנוגע לשוויון של נשים, "ההישגים יוצאי דופן של נשים בכל תחומי החיים השתיקו לנצח את הדיבורים הרופפים בדבר הנחיתות של נשים. אלה שעדיין נאחזים בפטיש הזה עושים זאת כי הם שונאים יותר מכול לראות תיגר על סמכותם. זהו האופי של כל סמכות, בין אם זו של אדון על העבדים הכלכליים שלו או זו של גבר על אישה. עם זאת, בכל מקום אישה בורחת מהכלוב שלה, בכל מקום היא הולכת קדימה בצעדים חופשיים וגדולים." [Vision on Fire, עמוד 256] אותם הדברים יכולים לתפוס, למשל, בנוגע לניסויים מוצלחים מאוד בניהול-עצמי של העובדים במהלך המהפכה הספרדית.

אז, כמובן, הרעיון שאנשים הם טיפשים מדי בשביל שאנרכיזם יעבוד גם הופך להיות חרב פיפיות אצל אלה הטוענות אותו. קחו, למשל, את אלה שהשתמשו בטיעון הזה לסנגר על ממשלה דמוקרטית ולא על אנרכיה. דמוקרטיה, כמו שלואיג'י גליאני ציין, משמעותה "הכרה בזכות וביכולת האנשים לבחור את שליטיהם." עם זאת, "מי שיש לו היכולת הפוליטית לבחור את שליטיו עצמו הוא, במשתמע מכך, גם מוכשר להסתדר בלעדיהם, במיוחד כאשר הסיבות לאיבה כלכלית עקורות." [The End of Anarchism? עמוד37] לפיכך הטענה לדמוקרטיה כנגד אנרכיזם מפוררת את עצמה, מאחר ש"אם אתה מחשיב את הבוחרים הכשרים האלה כלא כשירים לדאוג לאינטרסים שלהם עצמם, איך זה שהם יודעים כיצד לבחור לעצמם את הרועים שחייבים להנחות אותם? ואיך הם יוכלו לפתור את הבעיה הזו של האלכימיה החברתית, של בחירתו של גאון מתוך הקולות של מסה של טיפשים?"[מלטסטה, Anarchy, עמודים 4-53]

באשר לאלו השוקלות דיקטטורה כפתרון לטיפשות האנושית, נשאלת השאלה מדוע הדיקטטורים האלה חסינים בפני התכונה האנושית, האוניברסלית-לכאורה הזאת? וכפי שמלטסטה ציין, "מי הם הטובים ביותר? ומי יכירו את התכונות האלה בהם?" [מלטסטה, Anarchy, עמוד 53] אם הם כופים את עצמם על ההמונים "הטיפשים", מדוע להניח שהם לא ינצלו וידכאו רבים לתועלתם? או, לצורך העניין, שהם אינטליגנטיים יותר מההמונים? ההיסטוריה של ממשל עריצות מלוכני מציעה תשובה ברורה לשאלות האלה. טענה דומה חלה על המערכות הלא-דמוקרטיות האחרות, כגון אלה המבוססות על זכות הצבעה מוגבלת. לדוגמא, האידאל הלוקיאני (ג'ון לוק – ליברל קלאסי או ליברטריאן-ימני) של מדינה המבוססת על שלטון בעלי הנכס נידון להיות לא הרבה יותר ממשטר שמדכא את הרוב כדי לשמור על הכח וזכויות היתר של קומץ עשיר. באותו האופן, הרעיון של טפשות אוניברסלית, שתקפה לכולם מלבד לאליטה מצומצמת של בעלי-הון, מרמז על חברה לא ממש אידיאלית, כפי שהיה אפשר לחשוב שיקרה מהספרות ה"אובייקטיביסטית". הסיבה לכך היא שההנחה הזאת אומרת שרוב האנשים יהיו מוכנים לסבול בוסים מעיקים שמתייחסים אליהם כאמצעי למטרה ולא מטרה בפני עצמם. כי איך אתה יכול לצפות שאנשים יכירו וירדפו אחר האינטרס האישי שלהם אם אתה מחשיב אותם כ"המון חסר-תרבות" ביסודם? אי-אפשר לרקוד על שתי החתונות. "האידיאל הלא-נודע" של קפיטליזם טהור יהיה מטונף, מעיק ומדכא כמו הקפיטליזם "הקיים בפועל".

כאנרכיסטים, אנחנו משוכנעים בתוקף כי הטענות נגד האנרכיה המבוססות על חוסר היכולת של מסת האנשים הן בעלות סתירה עצמית ביסודן, ולפעמים אפילו מביסות את עצמן. אם אנשים הם טיפשים מדי בשביל אנרכיזם אז הם טיפשים מדי עבור כל מערכת שתזכירי. בסופו של דבר, אנרכיסטים טוענים כי פרספקטיבה כזאת פשוט משקפת את המנטליות העבדותית המיוצרת על ידי חברה היררכית ולא ניתוח אמיתי של האנושות וההיסטוריה שלנו כמין. אם לצטט את רוסו:

"כשאני רואה המונים של פראים עירומים לגמרי בזים לתאוותנות אירופאיות ומחזיקים מעמד ברעב, באש, בחרב, ובמוות רק כדי לשמור על עצמאותם, אני מרגיש שזה לא יאה שעבדים יתפלספו על חירות [מצוטט על ידי נועם חומסקי, Marxism, Anarchism, and Alternative Futures, עמוד 780]