פרק חמישי – אוכל

I

אם אנחנו רוצים/ות שהמהפכה שעתידה לבוא תהיה מהפכה חברתית יהיה עליה להיות שונה ממהפכות העבר לא רק במטרותיה, אלא גם בשיטותיה. כדי להשיג מטרה חדשה, צריך גם שיטות חדשות.

שלוש התנועות החברתיות הפופולאריות ביותר שנוכחנו בהן בצרפת במאה השנים האחרונות שונות אחת מהשנייה בדרכים רבות, אבל יש להן מחנה משותף אחד.

בכל אחת מהן, העם ניסה להפיל את השלטון הישן, והיה מוכן למות בשביל המטרה הזאת. ואז, לאחר שהם עברו את עיקר הקרב, הם נעלמו אל דפי ההיסטוריה. ממשלה שהורכבה פחות או יותר מאנשים הוגנים הורכבה במטרה לארגן את הרפובליקה ב1793, את ארגוני העובדים ב1848 ואת הקומונה הפריזאית ב1871. הממשלות האלו היו משוקעות עד הצוואר באידיאלים יעקובינים, והן התעסקו בעיקר בשאלות פוליטיות, כמו הסידור מחדש של הבירוקרטיה, טיהור האדמיניסטרציה, הפרדת הדת מהמדינה, חירות אזרחית ודברים בסגנון הזה. זה נכון שחברי מועדוני העובדים פקחו עין על הממשלות החדשות והרבה פעמים כפו עליהן רעיונות ודרכי פעולה. אבל אפילו במועדונים האלו, בין אם החברים שלהם היו בורגנים (בעלי-הון) או עובדים, אלו היו רעיונות בורגניים שהיו דומיננטיים. הם דברו ארוכות על שאלות פוליטיות רבות, אבל שכחו לדבר על שאלת הלחם.

רעיונות דגולים הפכו לנפוצים בזמנים האלו, רעיונות ששינו את העולם; אנשים אמרו מילים שמרטיטות את לבבותינו עד היום. אבל האנשים גוועו ברעב בשכונות העוני.

ברגע שפרצה המהפכה הצרפתית, התעשייה קפאה על שמריה – לא הוחלפו יותר סחורות, וההון חדל לנוע. האדון, בעל-ההון, לא פחד כלל, מאחר והיה לו די והותר; הוא שמר את הונו להשקעות עתידיות. אבל העובדת הורדה לרמת החיים הנמוכה ביותר, ועל כל העובדים היה לחיות מהיד לפה. הצורך דפק על הדלת.

רעב פרץ ברחבי הארץ ; רעב כה חמור שלא נראה מעולם תחת השלטון הישן.

העובדים בכו ב1793 "הז'ירונדינים מרעיבים אותנו", ולכן הז'ירונדינים נשלחו לגליוטינות, וכל הכוח ניתן לקומונה. הקומונה אכן התעסקה רבות בשאלת הלחם, והתאמצה עד כדי מאוד להאכיל את פריז. הוקמו אסמי תבואה ברחבי הערים, אבל זה נעשה באופן לא מספק. מועצות העיר התאמצו להשיג תירז; האופים שאגרו קמח נתלו, ועדיין לאנשים היה חסר לחם.

ואז העם התחיל להאשים את האצולה. כתריסר אנשים הובאו את הגליוטינה ביום, דוכסיות ומשרתים כאחד, במיוחד משרתים, כי הדוכסיות ברחו מזמן. אבל לא משנה כמה דוכסים ואנשי אצולה תולים, זה לא יוצר לחם.

הצורך רק גדל וגדל. מאחר והעובד השכיר לא יכול לחיות ללא משכורת, והמשכורת לא הגיעה. איזו סיבה יש לו להתעניין באלף גופות לפה או לשם?

ואז האנשים התחילו לחשוש. הריאקציונרים[1] התחילו לומר לעובדים "תראו לאן הובילה אתכם המהפכה שלכם! אתם גרועים יותר מכל מה שהיה עד כה". ואז העשירים עזרו אומץ, יצאו ממחילותיהם והשוויצו בהונם בפני ההמון הגווע ברעב. הם התלבשו במיטב הבגדים ואמרו לעובדים "די, מספיק עם הטיפשות הזאת! מה השגתם במרד הזה?".

למרות שזה החליה אותו, על המהפכן היה להודות, ששוב המהפכה נוצחה. הוא חזר למחילתו וחיכה שיחלוף זעם.

הריאקציונר ביסס את עצמו ביוהרה בשלטון. המהפכה מתה, ולא נשאר דבר מלבד למחוץ את גופתה.

הטרור הלבן[2] החל. דם זרם כמו מים, הגליוטינה מעולם לא שוקטת, בתי-הכלא צפופים, והשלטון שמח.

התמונה הזאת מאפיינת את כל המהפכות שלנו. ב1848, העובדות והעובדים גוועו ברעב במשך שלושה חודשים, לטובת המהפכה; כשהם הגיעו לקצה גבול היכולת שלהם, הם בצעו מאמץ אחד אחרון לטובת המהפכה, אבל המאמץ הזה הוטבע בדם. ב-1871, הקומונה הפריזאית הובסה בגלל מחסור בלוחמות/ים. הקומונה בצעה צעדים להפרדת הדת מהמדינה, אבל היא הזניחה, עד שזה היה מאוחר מדי, את לקיחת הצעדים לסיפוק לחם לעם. וכך זה קרה שבפאריז, בורגנים יכולים לחיות בביטחון, והם יכולים לשכנע את העובדים למכור את החיים שלהם בשביל משכורת עלובה, בזמן שאותם בעלי-הון סועדים בשמחה במסעדות אופנתיות.

לבסוף, הקומונה הפריזאית הבינה את טעותה, ופתחה חדרי אוכל משותפים. אבל זה התבצע מאוחר מדי. ימיה היו ספורים, וצבאות ורסאי כבר התדפקו על דלתותיה.

"לחם, המהפכה זקוקה ללחם!".

תנו לאחרים לבזבז את זמנם בהצהרות מהודרות, בהתקשטות במיטב הבגדים והסמלים ובדיבורים על חירויות אזרחיות.

בואו נדאג שמהיום הראשון של המהפכה עד ליומה האחרון, בכל המחוזות שנאבקים לחופש, לא יהיה אדם אחד שחסר לו לחם, לא אישה אחת שצריכה לעמוד מחוץ למאפייה ולקוות שיזרקו אליה פרוסת לחם עבשה, לא ילד אחד שכמהה למזון.

זה תמיד היה תפקיד הבורגנות לנאום נאומים חוצבי לבבות בנוגע ל"עקרונות דגולים" – יותר נכון להגיד שקרים דגולים!

העקרון של העם יהיה לספק לחם לכל. ובעוד בעלי-ההון והעובדים שקנו את שקריהם ומעריצים את הרטוריקה שלהם ישוחחו בבתי-קפה, ובעוד "אנשים פרקטיים" ינהלו דיונים חסרי קץ על צורות ממשל, אנחנו, ה"חולמניים האוטופיסטים" – אנחנו נשקול את שאלת הלחם.

 יש לנו את התעוזה להכריז שלכולם יש זכות ללחם, שיש מספיק לחם לכולם, ועם הסיסמא "לחם לכל" המהפכה תנצח.

II

זה ידוע טוב מאוד שאנחנו אוטופיסטים. אנחנו כל-כך אוטופיסטיות שאנחנו מאמינות שהמהפכה יכולים ומוכרחה להבטיח לכולם/ן מחסה, מזון ובגדים – רעיון שמאוד לא מוצא חן בעיני בעלי-ההון, לא משנה לאיזו מפלגה הם משתייכים, מאחר והם מודעים טוב מאוד לעובדה שקשה לשלוט באוכלוסייה שבעה.

בכל מקרה, אנחנו מתעקשות: לחם חייב להינתן לכל אנשי המהפכה, ושאלת הלחם צריכה לקבל עדיפות על כל שאר השאלות. אם שאלת הלחם תיפטר לטובת העם, המהפכה תהיה במסלול הראוי; מאחר וכשפותרים את שאלת הלחם אנחנו חייבים לקבל את עיקרון השוויון, שלאחר מכן יהיה נוכח בכל שאלה אחרת.

זה מובן לנו, שכמו מהפכת 1848, המהפכה הבאה תתפרץ באמצע משבר תעשייתי. דברים מבעבעים כבר מעל לחצי מאה, והם יכולים רק להידרד. הכל הולך לכיוון הזה, אומות חדשות מצטרפות לרשימת הסחר העולמי והן נלחמות על השווקים העולמיים, מלחמות, כל המיסים עולים. חובות לאומיים, חוסר הביטחון של המחר, והמסעות הקולוניאליסטיים העצומים בכל פינות העולם.

יש מיליוני עובדים מובטלים באירופה כרגע. המצב רק יחמיר ברגע שתפרוץ המהפכה ותתפשט כמו אש שנגע באבקת שריפה. מספר המובטלים יכפיל את עצמו ברגע שנבנה בריקאדות באירופה וארצות הברית. מה יש לעשות כדי לספק להמוני האנשים האלו לחם?

אנחנו לא יודעות האם האנשים שקוראים לעצמם "אנשים מעשיים" הגו בכלל בשאלה הזאת לעומקה. אבל אנחנו כן יודעים שהם מעוניינים ששיטת המשכורות תישאר, ולכן מקומות עבודה לאומיים יהיו הכרחיים כדי לספק מזון למובטלים.

אנחנו יודעות את זה מאחר וזה קרה ב1789 וב1793; מאחר ואותו הדבר קרה ב1848; מאחר ונפוליאון השלישי הצליח לספק את הפרולטריון[3] הפריזאי למשך שמונה-עשר שנים בכך שהוא העניק לו עבודות ציבוריות – דבר שעולה לפריז עד היום בחוב של 80,000,000 לירות – ובמס ראש של שלוש פאונד; אנחנו יודעים את זה מאחר וזה מה שנעשה ברומא ובמצרים במשך אלפי שנים; ומאחר ותמיד הרודנים, המלכים והקיסרים השתמשו בתחבולה של זריקת שאריות מזון להמונים כדי לקנות לעצמם מספיק זמן לחטוף את השוט – זה מאוד טבעי שאנשים "מעשיים" יתמכו בפיתרון הזה שמנציח את שיטת השכר. למה שנשקיע מחשבה במה שהוא אם יש לנו את השיטה הנאמנה של פרעה?

אם המהפכה תלך לכיוון הזה, היא תיכשל.

כשפתחו את מקומות העבודה הלאומיים בפריז ב1848, היו רק 800 מובטלים; שבועיים לאחר מכן, כבר היון 49,000. במהרה מספרם הגיע ל100,000, וזה בלי לספור את כל הפליטים ממחוזות אחרים.

ועדיין, באותו הזמן היו מועסקים בתעשייה הצרפתית ובמסחרה רק מחצית האנשים שמועסקים בה היום. ואנחנו יודעים שבזמן מהפכה תעשייה ומסחר סובלים הכי הרבה מהמהומה.

כדי להבין למה זה, עלינו רק לחשוב מעט על מספר העובדים והעובדים שמועסקים במקצועות שקהל היעד שלהם הוא הבורגנות, מספר העובדים שמייצרים חפצי יוקרה ושירותים יוקרתיים.

מהפכה באירופה משמעותה הפסקתה ייצור בלפחות מחצית מהמפעלים. זה אומר שלפחות מיליוני עובדים ומשפחותיהם יהפכו מובטלים.

ו"האנשים המעשיים" רוצים לפתור את זה באמצעות תוכניות הקלה לאומיות; הכוונה בזה היא יצירת תעשיות חדשות על המקום כדי להעניק עבודה לכל המובטלים.

זה ברור לכולם, כמו שפרודון כבר ציין, שההתקפה הקטנה ביותר על הקניין תוביל בהכרח לביטול השיטה שמבוססת על היוזמה הפרטית על העבודה השכירה. על החברה כולה יהיה לקחת את האחריות על הייצור, ולארגן אותו מחדש כך שיתאים לצרכי העם.אבל זה לא יכול להתרחש בזמן של יום או חודש; זה יקח זמן לארגן את מערכת הייצור, ובזמן הזה מיליוני אנשים ינושלו מאמצעי-המחיה. אם-כך, מה עלינו לעשות?

יש רק פיתרון פרקטי אחד לבעיה הזאת – להתמודד איתה בגבורה, ובמקום לנסות למצוא איזה פיתרון זמני, עלינו לארגן את היצור על בסיס חדש.

על כן, הפיתרון המעשי האמיתי לדעתנו, יהיה שהעם ישתלט באופן מיידי על כל המזון במחוזות המורדים, ידאג למנוע כל בזבוז אפשרי, וכך, בזכות המשאבים שנצברו, יהיה מספיק כדי למנוע את האסון. יצטרך להיות הסכם עם העובדים במפעלים, שהם יקבלו את כל המשאבים שהם צריכים בשביל ייצור, וכמובן את כל הצרכים שלהם, כמו כל אחד אחר, והם יספקו את הדברים הדרושים לאוכלוסייה החקלאית. וזה מאחר, בעוד צרפת מייצאת מוצרים יוקרתיים לכל רחבי אירופה והעולם, שני-שליש מהאוכלוסיה הצרפתית חסרת בגדים ראויים, או הכלים הדרושים לחקלאות מודרנית. יהיה צריך להפוך אדמות לא פוריות לפוריות, ולהשתמש באופן יעיל יותר באדמות שכבר פוריות. זה בלתי-אפשרי לדמיין פיתרון אחר לבעיה; וזה לא משנה אם אנחנו אוהבים את זה או לא, כוח הנסיבות יגרום לה להתממש.

III

המאפיין המרכזי של הקפיטליזם הוא העבודה השכירה. אפשר לסכם את העבודה השכירה כך: אדם, או קבוצה של אנשים, שיש להם את ההון הדרוש, פותחים מיזם תעשייתי; הוא מביא את החומרים הדרושים למפעל או לסדנא, מארגן את הייצור ומשלם משכורת מסויימת לעובדים, ולבסוף, לוקח לצעמו את הערך העודף, או הרווח, בעודו טוען שזה שכר טרחה על הניהול של הסיכונים המעורבים, ועל תנודות המחירים של השוק.

כדי לשמור על השיטה, אלו שיש להם מונפול על ההון בהחלט יהיו מוכנים לבצע ויתורים מסויימים; לדוגמא, לחלוק חלק מהרווחים עם העובדים, או יותר נכון, להסכים להעלות את המשכורות מתי שהמחירים גבוהים; בקצרה, הם יסכימו להקרבות מסוימות בתנאי שהם ימשיכו לשלוט בתעשייה ולקחת את עיקר פירות ביכוריה.

ידוע לנו שהקולקטיביזם לא נפתר מהמשכורות, למרות שהוא כן מבצע שינויים ניכרים בסדר הנוכחי של הדברים. הוא בסך הכל מחליף את בעל ההון במדינה. תחת הקולקטיביזם, לאלו המייצגים של האומה, או של המחוז, ולפקידים שלהם תהיה השליטה בתעשייה. להם תישמר הזכות להחליט הכיצד להשתמש בעודפי הייצור לטובת הכלל. בנוסף, הקולקטיביזם מבצע הבחנה נרחבת בין עובד הכפיים לבין העובד המיומן. בעיני הקולקטיביסטים, העבודה ה"לא מיומנת" של עובד הכפיים היא עבודה פשוטה, בעוד העבודה של האומן, המדען או האקדמאי היא מה שמרקס מכנה עבודה מורכבת, ומגיע לו שכר גבוה יותר. אבל גם העומל וגם האומן, גם הטווה וגם המדעניות, כולן יהיו משרתים בשכר של המדינה.

הדבר הטוב ביותר שהמהפכה הממשמשת ובאה יכולה לעשות לטובת האנושות זה להפוך את מערכת השכר, על כל צורותיה לבלתי-אפשרית, ולהפוך את הקומוניזם, שהוא הביטול של העבדות בשכר, לפיתרון האפשרי היחיד.

אפילו אם נסכים שהרעיון הקולקטיביסטי אפשרי אם יתממש תחת תקופה של שגשוג ושלום (ואני לא בטוח בכלל שזה אפשרי אפילו אז), הוא בטוח לא אפשרי תחת מהפכה, כשיש צורך להאכיל מיליוני אנשים ברגע הקריאה אל שדה הקרב. ניתן לבצע הפיכה פוליטית בלי לפגוע בכלל בתעשייה, אבל מהפכה חברתית בה העם ישתלט על הקניין, בהכרח תשתק את המסחר והייצור. מיליוני כספרים ציבוריים לא יספיקו למשכורות של מיליוני מובטלים.

אי אפשר להדגיש את הנקודה הזאת מעבר לדרוש: הארגון מחדש של התעשייה על בסיס חדש (ואנחנו נראה עד כמה הבעיה הזאת עצומה) לא יכול לקרות בימי בודדים, אבל מהעבר השני, העם לא יסכים להיות מורעב למשך שנים, כדי לענות לגחמות של התיאורטקינים של שיטת השכר. העם ידרוש במצב הזה את הדבר שהוא תמיד דורש במצבים האלו – הצברה של המשאבים – כלומר, החלוקה של מנות קצובות.

זה יהי מיותר להטיף סבלנות. העם לא יהיה סבלני, ואם לא יוצבר המזון, העם יפשוט על המאפיות.

אם העם לא יהיה מספיק חזק כדי לבצע את זה, בטח תינתן ההזדמנות לקולקטיביסטים לבצע את הניסוי החברתי שלהם. כדי שזה יקרה צריך יהיה להישמר סדר בכל מחיר – סדר, משמעת וציות! וכפי שיבין הקפיטליסט [4] במהרה, כשהם נורה בידי אלו שקוראים לעצמם מהפכנים, המהפכה נהפכת לשנואה בעיני ההמונים; הם בהחלט יתמכו באלופי הסדר – אפילו אם הם קולקטיביסטים. באופן הזה, הבורגנים יצליחו למחוץ בתורם גם את הקולקטיביסטים. קל לחזות מה יקרה אם יושג סדר באופן הזה. "זרם הסדר" לא יסתפק בלירות בפושטים על החנויות, והוא ירה גם במנהיגי ההמון. הם יקימו בתי משפט ויחזירו את התלייה. המהפכנים הגדולים ביותר ישלחו לתלייה. יקרה בדיוק מה שקרה ב1793.

בואו לא נשכח איך הריאקציה ניצחה במאה האחרונה. קודם כל הוצאו להורג האברטיסטים, "המשוגעים", אלו שההיסטוריון מיגנט, שזכר את המאבק, קרא להם אנרכיסטים. במהרה באו בעקבותיהם הדנטוניסטים; וכשמפלגת רוסבפייר הוציאה את אותם מהפכנים להורג, גם הם היו צריכים לעלות לחבל התלייה; אז לעם נמאס משפיכות הדמים, והוא הבין שהמהפכה הובסה, והוא נתן לריאקציונרים לבצע את הגרוע מכל.

אם יושג "סדר", הסוציאל-דמוקרטים יוציאו להורג את האנרכיסטים; הפאביאנים יוציאו להורג את הסוציאל-דמוקרטים, והם עצמם יוצאו להורג בתורם בידי הריאקציונרים; וכך תובס המהפכה.

אבל הכל מאשר את האמונה שהאנרגיה של העם תספיק לכך שבזמן המהפכה הרעיון של קומוניזם אנרכיסטים יתפוס ביסוס. זה לא רעיון מלאכותי. העם עצמו מדבר עליו, ומספר הקומוניסטים רק הולך וגדל, כשההבנה שכל פיתרון שאינו קומוניסטי אינו ישים בכלל.

ואם הנחישות של העם תהיה חזקה מספיק, העניינים יראו אחרת לגמרי. במקום לבזוז את מאפייה יום אחר ולרעוב ביום שלאחר מכן, העם בערים המורדות ישתלט על המחסנים ועל השווקים – למעשה ,על כל המשאבים של העיר ועל כל המזון. אנשי ונשות המהפכה, יבססו קבוצות מתנדבות שיבצעו ספירת מלאי של המשאבים שנמצאים בכל חנות ובכל מחסן. לאחר יממה פריז תגלה את הדבר שהיא עוד לא יודעת, למרות כל הסטטיסטיקנים שבה, והוא, כמות האספקה הכוללת שברשותה. יממה לאחר מכן הידע הזה יופץ לכל עבר, לטובת הכלל.

בכל רחוב, בכל שכונה, קבוצות של מתנדבים יתבססו. הקבוצות האלו יעבדו בשיתוף פעולה אלו עם אלו. וזה בתנאי שמפלגות לא יתערבו ויפריעו; וזה בתנאי שכל התיאורטיקנים ה"מדעיים" לא יתערבו ויפריעו! בואו ניתן להם לפהיץ את התיאוריות המטופשות שלהם לכל עבר כמה שהם רוצים, בתנאי שאין להם שום סמכות או כוח! וכך רוח הארגון הנערצה שנוכחה בכל העמים ברחבי העולם, שקיימת מעבר לכל צורה חברתית אחרת, אבל שמדוכאת כל-כך ולכן באה לעתים כה נדירות לידי ביטוי, סוף סוף תתממש, אפילו בעיר גדולה כמו פריז, באמצע המהפכה; יקומו איגודי עובדים חופשיים, שיהיו מוכנים לספק לכולם את האוכל הדרוש.

תנו לעם יד חופשיה, ולאחר עשרה ימים שירותי המזון יבוצעו בסדר מופתי ובעקביות. רק אלו שלא עבדו מעולם יכולים לפקפק בזה. הפיצו את הארגון הגאוני של העם, שדווקא אותו תמיד שוכחים. ספרו על הארגון שהתפבצע בפריז תחת הבריקאדות, או בלונדון בשביתת עובדי-הנמל, כשחצי מיליון מורעבי הואכלו, וכך תיווכחו עד כמה הארגון הזה עדיף על הבירוקרטיה הרשמית.

ואפילו בואו נניח שנצטרך לסבול חוסר נוחות מסויימת ובלבול למשך שבועיים או חודש, זה לבטח לא ישנה יותר מדי. מאחר ולמרבית האנשים, זה יהיה שיפור ביחס למצבם הקודם; ובכל מקרה, בזמן מהפכה, ניתן לסעוד ולהסתפק בפת לחם ופרוסת גבינה בעוד דנים בשקיקה באירועי היום.

בכל מקרה, מערכת שתבוסס באופן ספונטני, תחת לחץ הצורך, תהיה עדיפה אין-סוף מונים על כל דבר שיכול להיות מומצא מאחורי דלתיים סגורות בידי תיאורטיקנים של השלטון והמועצות.

IV

נשות ואנשי הערים הגדולות יוכרחו מכורח הנסיבות להשתלט על כל האספקות, בהתחלה על הצרכים הבסיסיים ביותר, ולאחר מכן הם ירחיבו את הקומוניזם לדברים אחרים, במטרה לספק את הצרכים של כל התושבות.

ככל שזה יעשה מוקדם, כך יטב; ככל שזה יעשה מוקדם יותר, תהיה פחות אומללות ופחות סכסוכים.

אבל על איזה בסיס על החברה להתארגן כדי שכולם יוכלו לחלוק? זו השאלה עליה עלינו לענות.
אנחנו עונות שאין שתי דרכים לעשות את זה. יש רק דרך אחת בה אפשר לבסס את הקומוניזם באופן הגון, רק דרך אחת שתספק את האינסטינקטים שלנו לצדק והיא באותה המידה פרקטית, כלומר, השיטה שכבר נפוצה בקרב הקומונות החקלאיות באירופה.

קחו קומונה חקלאית, לא משנה איפה, אפילו בצרפת, שם היעקובינים עשו את כל שביכולתם כדי להרוס את כל הבעלות הציבורית. אם לקומונה יש עץ, כל עוד יש מספיק עץ לכולם, כל אחד ואחת יכולים לקחת ממנו כפי רצונם, בלי שום עיכוב או טרדה. אבל אם יש עצים מסויימים שיש מהם מעט, הם מחולקים בזהירות למנות קצובות.

אותו הדבר נכון גם לאדמת המרעה השיתופית; כל עוד יש מספיק, אין שום הגבלה על הכמות שהצאן של כל-אחד יכול לצרוך, וגם לא הגבלה למספר הבהמות שסועדות על כרי הדשא. לא מגבילים את ההגבלות האלו, אלא אם יש מחסור. כל הקומונות השוויצריות, וגם רבות הצרפת וגרמניה, משתמשות בשיטה הזאת.

ובארצות מזרח אירופה, שם ישנם יערות עצומים ואין שום מחסור באדמות מרעה, ניתן לראות שהאיכרים כורתים עצים לפי צורכיהם, ומעבדים אדמות לפי מידת הצורך, בלי שום רצון להגביל האחד את השני. אבל אם העצים יהפכו נדירים או שאותו הדבר יקרה לאדמה, יחלקו אותם באופן מחושב לכל אחד במנות מוגבלות, כפי שהמצב ברוסיה.

בקיצור, זו השיטה: שום הגבלה בדברים שלקומונה יש מהם בשפע, אבל חלוקה שווה של אותם המצרכים שנדירים או שנוטים להיגמר במהירות. מתוך שלוש-מאות וחמישים המיליונים שגרים באירופה, מאתיים מיליון עדיין עוקבים אחרי השיטה הזאת של הקומוניזם הטבעי.

זו עובדה שכדאי לשים לב אליה, שאותה השיטה נהוגה אפילו בערים הכי גדולות, לפחות בכל הנוגע לחלוקה של מצרך אחד שמצוי בשפע, מים.

כל עוד אין חשש מהיגמרות המים, אף חברת מים לא חושבת אפילו לבדוק את צריכת המים של כל בית. קחו כפי רצונכם! אבל במהלך בצורת, אם יש חשש שתיגמר אספקת המים, חברות המים יודעות שעליהן לדאוג באמצעות פרסומות בעיתונים שאנשים ידעו לצמצם את צריכת המים.

אבל אם באמת המים היו נהפכים נדירים, מה היה נעשה? היו חייבים לחזור לשיטת ההקצבה למנות. השיטה הזאת כל-כך טבעית, כל-כך טבועה בהיגיון הבריא, שפריז עשתה את זה פעמיים במהלך המצורים שהיא חוותה ב1871.

האם צריך להיכנס לפרטים, להכין טבלאות שיראו את דרך חלוקת המנות הקצובות, כדי להוכיח שזה צודק והוגן, פי אלפי מונים מהשיטה הנוכחית? כל הטבלאות וההוכחות שבעולם לא ישכנעו את בעלי-ההון, או את העובדים שמאמינים בדעות הקדומות הבורגניות וחושבים שהעם הוא המון פראי שיטרוף האחד את השני ברגע שהמדינה תפסיק לשלוט בדברים. אבל רק אלו שמעולם לא ראו את העם פותר דברים בעצמו יכולים לפקפק בכך שאם ההמון היה השליט, הוא היה מחלק מנות קצובות לכל באופן צודק והגון לחלוטין.

אם תאמר אפילו בקצרה, בכל אסיפה של אנשים, שדברי מתיקה, צריכים להישמר לצלחות של אריסטוקרטים בטלנים, ושלחם פשוט יינתן לחולים בבתי-החולים, יגרשו אותך בשריקות. אבל אם תנסי לומר באותה האסיפה, אם תטיף ברחוב ובשווקים, שהמעדנים הטובים ביותר צריכים להישמר לחולים ולאומללים – במיוחד בשביל החולים. תאמר שאם יש רק חמש עוגות בכל העיר, ורק בקבוק יין אחד, הם צריכים ללכת לחולים ולמחלימים. נאמר שאחרי החולות באות הילדות. לכם הולך החלב אם אין מספיק לכולם. לילדים ולזקנים תלך פיסת הבשר האחרונה, ולאנשים החזקים לחם יבש, אם הקהילה תגיע למצב קיצון שכזה.

בקיצור, אם תאמרי שכשאין מספיק מדבר כזה או אחר בשביל כולם, והוא צריך להיות מחולק, הוא צריך להינתן לאלו שהכי צריכות אותו. תאמר את זה ותראה אם לא תיתקל בהסכמה אוניברסאלית.

האדם הסועד מטעמים יומם-וליל לא מבין את זה, אבל העם מבין, ותמיד יבין; ואפילו זה שגדל כל חייב במותרות, אם הוא יזרק לרחוב ויבוא במגע עם ההמונים, הוא ילמד את אותה האמת.

התיאורטיקנים, שבעינהם מדי החייל והמגורים הצבאיים הם המילה האחרונה של התרבות – בהחלט יתלהבו מהרעיון של מטבחיים מדיניים ו"מרק ספרטני". הם יצביעו על היתרונות שבכך, החיסכון בדלק ובמזון, אם ייפתחו מטבחים עצומים, בהם כל אחד יוכל לקחת את מנת המרק, הלחם והירקות שלו.

אנחנו לא מפקפקות ביתרונות האלו. אנחנו מודעים לחיסכון העצום שהופק בכיוון הזה, כמו כשנניח המטחנה הידנית או תנור האפייה הביתי, ננטשו. זה מאוד ברור שיותר יעיל לבשל מרק למאה משפחות בבת אחת, במקום להדליק מאה מדורות נפרדות. זה מאוד ברור שיש אלף דרכים שונות לבשל תפוחי-אדמה, אבל אלו שמבושלים בסיר אחד גדול למאה משפחות יהיו טעימים באותה המידה.

מאחר והמגוון והטעם של המזון נקבעים בעיקר על-ידי התיבול והרטבים, הבישול של מאה קילו תפוחי-אדמה לא יפגום בכלל ביכולת של כל אחד/ת להביא אותם לכדי הטעם האופטימלי בעיניה/ו. ואנחנו גם יודעים שציר שהוכן מבשר יכול להפוך למאה סוגי מרקים שונים שיתאימו למאה טעמים שונים.

אבל למרות שאנחנו יודעים את העובדות האלו, עדיין צריך לזכור שלאף אחד אין את הזכות הלכריח מי שהוא לקחת את תפוחי-האדמה שלו מהמטבח השיתופי אם הוא רוצה ומוכן לבשל אותם בעצמו. וגם, זה חשוב שכל אחת תוכל לאכול את ארוחותיה עם מי שהיא רוצה, בין אם חברים או משפחה.

באופן טבעי יפתחו מטבחים ציבוריים שיחליפו את המסעדות, שם האנשים אוכלים היום. כבר היום האישה הפריזאית מקבלת מהקצב את ציר הבשר, שאות והיא ממירה לאיזה מרק שהיא רוצה, ובלונדון יש תנורים שמופעלים בידי אופים, בהם מבשלים כל אנשי הכפר את תבשיליהם ומאפיהם, וכך הם חוסכים זמן ודלק. וכשיוקם המטבח השיתופי – המאפייה השיתופית של העתיד – אנשים יוכל לקחת משם את האוכל מבושל, בלי חשש מרמאות או הרעלה; יווצר נוהג של הליכה את המטבח השיתופי בשביל להשיג את החלקים הבסיסיים של הארוחה, ומי שתרצה תוכל להוסיף לזה כפי שעולה בדעתה .

אבל הרעיון הזה, של לקבל את האוכל מוכל מראש, נראה לנו סוטה, והוא מזכיר לנו את המגורים הצבאיים ואת הרודנות.

למי תהיה זכות למזון של חדר האוכל השיתופי? זו תהיה השאלה הראשונה שנצטרך לשאול את עצמו. כל עיירה תענה בעצמה, אנחנו בטוחים שהתשובות תתבססנה על עקרונות הצדק. עד שהעבודה תאורגן מחדש, וכל עוד אי-אפשר להבדיל בין בטלנים מוחלטים לבין עובדים מובטלים, יהיה עלינו לחלוק את האוכל בין כולם, בלי שום יוצאים מהכלל. אלו שהיו האוייבים של הסדר החדש בטוח ימהרו לגאול את שאר האנשים מהנוכחות שלהם בקומונה. אבל זה נראה לנו, שהמוני האנשים, יהיו מוכנים לחלוק את הלחם שלהם עם כל אלו שישארו איתם, כובשים ונכבשים כאחד.  לא נפסיד כלום מהרעיון הזה, וכשהעבודה תסודר מחדש, אויבי המהפכה יעבדו כמו כולן. אין שום סיבה לחברה שהעבודה בה חופשית לפחד מבטלנים.

אבל מבקרינו אומרים "האספקה תיגמר תוך חודש!".

אנחנו משיבים, שעדיף ככה. זה אומר שזו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שלהמונים היה מספיק מזון לאיזו שהיא תקופת זמן. נדון בפרק הבא באופן שבו תושג אספקה טרייה.

V

באיזה אופן תוכל עיר שעוברת עליה מהפכה, לספק לעצמה מזון? נענה על השאלה הזאת, אבל זה ברור מאליו שהאופן המדויק בו כל עיר תעשה את זה, יהיה תלוי בטיב המהפכה במחוזות ובמדינות השכנות. אם כל המדינה, או אפילו יותר טוב, כל אירופה, תשיג את המהפכה החברתית ותעבור לקומוניזם באותו הזמן, התהליך יהיה הרבה יותר פשוט; אבל אם רק כמה קהילות באירופה ינסו להשיג את זה, יהיה צריך לנקוט בצעדים אחרים. התנאים יקבעו את הפעולות.

אם כן, אנחנו צריכים להסתכל על המצב באירופה, ובלי לנסות לנבא נבואות, עלינו לנסות להבין באיזו דרך תבחר המהפכה, ומה יהיה מאפייניה ההכרחיים.

זה כמובן מאוד רצוי שכל אירופה תתקומם בעת ובעונה אחת, שההפקעה תהייה כוללת, ושהעקרונות הקומוניסטיים יאחזו בכל. התקוממות אוניברסאלית שכזאת תקל בהרבה על המטלה של המאה שלנו.

אבל כל הסימנים מצביעים על כך שלא זה יהיה המצב. אנחנו בטוחים שהמהפכה תקיף את כל אירופה. אם אחת מערי הבירה הגדולות של היבשת – פריז, וינה, בריסל או ברלין – תתקומם ותפיל את הממשלה, זה כמעט בטוח לגמרי ששלוש האחרות תצטרפנה תוך מספר שבועות. זה גם די בטוח שלא יקח זמן רב עד שבאיים ואפילו בלונדון ובסנט פטרסבורג יצטרפו למהפכה. אבל ניתן בקלות לפקפק בכך שהמהפכה תיראה אותו הדבר בכל מקום.

למרות שזה הרבה יותר מרק סביר שתתרחש הפקעה בכל מקום, אם באופן כולל או קטן, זה גם מאוד סביר שאם זה יתרחש באחת האומות הגדולות של אירופה זה ישפיע על השאר; עדיין ההתחלה של המפכה תיראה שונה מאוד בכל מקום, ויהיו לה מאפיינים מקומיים יחודיים, ומהלכה יראה אחרת בארצות השונות. ב-1789-93, לאיכּרוּת הצרפתית לקחו ארבע שנים להיפתר מהזכויות הפיאודליות, ולבורגנות להפיל את האצולה. בואו נזכור את זה, ונרשה למהפכה להתפתח בהדרגה. בואו לא נתייאש אם פה ושם היא לא תתקדם במהירות. זה בכלל לא בטוח שהיא תיראה סוציאליסטית בכל מדינות אירופה בהתחלה. צריך לזכות שגרמניה היא עדיין אימפריה מאוחדת. המפלגות הפרוגרסיביות שלה עדיין חולמות על רפובליקה כמו ב-1848, ושהעבודה תאורגן על-פי העקרונות של לואי בלאן; מאידך גיסא, העם הצרפתי, רוצה מעל הכל קומונה חופשיה; בין אם היא תהיה קומונה קומוניסטית או שלא.

יש סיבה טובה להאמין שכהמפכה הממשמשת ובאה תתרחש, גרמניה תלך רחוק יותר משהעיזה צרפת ב-1793. המהפכה של המאה השמונה-עשרה בצרפת הייתה התקדמות ביחס למהפכה האנגלית של המאה השבע-עשרה, שביטלה באבחה אחת את כל הכוח של כס המלכות והאצולה המקורקעת, שההפעה שלה עדיין קיימת באנגליה. אבל, אם אכן גרמניה תלך רחוק יותר משצרפת הלכה, אין ספק שהרעיונות של המהפכה שלה יושפעו מאלו של 1848, כמו שהרעיונות שישפיעו על המפכה הרוסית יהיו אלו של 1789, שישונו במידה מסויימת על ידי התנועות האינטלקטואליות של המאה שלנו.

בלי להיתלות יותר מדי על התחזית הזאת, אפשר לסכם שהמהפכה תיראה אחרת בכל אומה אירופאית אחרת; הנקודה שתושג בהצברת העושר לא תהיה זהה בכל מקום.

האם אם כן, עלינו להניח, שכמו שלפעמים מוצא, האומות שבחזית המהפכה יחכו לאלו שמשתרכות מאחור? האם עלינו לחכות על שהמהפכה הקומוניסטית תבשיל בכל האומות המתורבתות? בהחלט לא! אפילו אם זה היה רצוי, זה לא אפשרי. ההיסטוריה לא מחכה למשתרכים מאחור.

בכל אופן, אנחנו לא מאמינים שיש מדינה שהמהפכה בה תתרחש בהינד עפעף, כמו שיש סוציאליסטים שחולמים לפעמים. זה מאוד סביר שאם אחת משש הערים הגדולות של צרפת – פריס, ליון, מרסיי, ליל, סיינט אטיין ובורדו, יכריזו על הקומונה, השאר יעקבו אחריה, ועיירות קטנות רבות אחרות יעשו את אותו הדבר. כנראה גם מחוזות כרייה ומרכזיים תעשיתיים מסויימים ימהרו לפטור את עצמם מ"בעלים" ו"אדונים", ויסתדרו בקבוצות חופשיות.

אבל מקומות רבים לא התקדמו עדיין לנקודה הזאת. לצד הקומונות המהפכניות, מקומות שכאלו ישארו בגישה שמחכה לעתיד, וימשיכו לחיות בשיטה האינדיוידואליסטית. מאחר והאיכרים לא יופרעו בידי גובי המיסים, הם לא יהיו עויינים למהפכנים, ומאחר והם יורווחו ממצב העיניינים החדש, הם ידחו את התשלום לנצלנים: עם ההתלהבות שתמיד מאפיינת התקוממויות חקלאיות (קחו לדוגמא את העמל שנלהב של 1792) הם יקחו על עצמם את המטלה של עיבוד הקרקע, שתשוחרר ממיסים ודמי שכירות, ולכן תהיה הרבה יותר חשובה להם.

לסיכום, המהפכה תפרוץ בכל מקום, אבל היא תראה שונה בכל מקום; במקום אחד סוציאליזם מדיני, באחד פדרציה; אבל בכל מקום סוציאליזם פחות או יותר, שלא מתקבע לסגנון יחיד ובודד.

VI

בואו נחזור עכשיו לעיר שלנו שבעיצומה של התקוממות, ונשקול כיצד התושבים שלה יכולים להשיג לעצמם דברי מזון. מה הדרך בה הם יוכלו להשיג לעצמם דברי אספקה אם לא כל האומה כולה קיבלה על עצמה את הקומוניזם? זו הסוגיה שיש לענות עליה. בואו נשקול את העניין עם העיר הגדולה של צרפת, עיר הבירה שלה לדוגמא. פריס כל שנה צורכת אלפי טונות של דגנים, 350,000 ראשי בקר, 200,000 עגלים, 300,000 חזירים, ויותר משני מיליון כבשים, וכל זה לא כולל כמויות גדולות של בשר יד. העיר העצומה הזאת גם בולעת 18 מיליון פאונד חמאה, 172 מיליון ביצים, ומוצרים אחרים בסדר גודל דומה.

היא מייבאת קמח ודגנים מארצות הברית ורוסיה, הונגריה, איטליה, מצרים והודו; מוצרים מהחי מגרמניה, איטליה, ספרד – אפילו רומניה ורוסיה; ובקשר למוצרי מכולת, אין מדינה אחת בעולם שלא תורמת. עכשיו, בואו נראה איך פריס, או כל עיר גדולה אחרת, יכולה לספק לעצמה אספקה שהיא עצמה מגדלת, אספקה שתוכל להישלח ממחוזות העיר.

לאלו ששמים את מבטחם ב"סמכות" השאלה נראית די פשוטה. הם יתחילו בלבסס ממשלה ריכוזית חזקה, שתהיה הבעלים של כל אמצעי-הכפייה – המשטרה, הצבא, הגליוטינה. הממשלה הזאת תכריז על כל התורת של צרפת. היא תחלק את המדינה למחוזות אספקה, ואז תווה על כמות מסויימת של תוצרת להישלח ביום כזה או אחר, לתחנה כזאת או אחרת, ושתתקבל בידי פקיד מסויים ותאוחסן במחסנים מסויימים.

אבל, אנחנו מכריזים עם אמונה שלמה, שלא רק שפיתרון שכזה לא רצוי, אלא שבשום פנים ואופן הוא לא יכול להתממש בכלל. זו אוטופיה פראית!

כשעט בידו, אפשרי שמי שהוא יהגה חלום שכזה בחדר הלימוד, אבל אם יבוא במגע עם המציאות זה לא יתממש; שכן, כמו כל שאר התיאוריות האלו, זו שוכחת את רוח העצמאות שבאדם. הניסיון יוביל להתקוממות אוניברסאלית, לשלוש או ארבע ונדות[5], ךהתקוממות של הכפרים על הערים, כל אזור הכפר יתחמש כנגד העיר שמעיזה ביהירותה לנסות להשליט שיטה שכזאת.

כבר היו לנו מספיק אוטופיות יעקוביניות! בואו נראה האם יכולה להתאפשר שיטה אחרת.

ב-1793 אזור הכפר הרעיב את הערים הגדולות, והרג את המהפכה. ועדיין, זו עובדה ידועה שהייצור של דגנים בצרפת בשנת 1792-3 לא נעלם לחלוטין; אכן, הראיות מצביעות על כך שהוא עלה. אבל לאחר שהאיכרים השתלטו על האדמות שלהם וקצרו את החיטה, הם לא הסכימו להחליפה בכסף מנייר. הם שמרו על התוצרת שלהם, וחיכו לעלייה במחיר, או לתשלום בזהב. אפילו הצעדים הקיצוניים ביותר של הממשלה הריכוזית עלו בתוהו, ואפילו פחד המוות לא גרם לאיכרים לוותר על התירס שלהם. זו היסטוריה ידועה שהממשלה לא היססה להשתמש בגליוטינה על אלו שלא מכרו את הדגנים שלהם, והוציעה להורג ללא רחם את הספקולטורים בדברי מזון. בכל אופן, התירס לא הגיע, ואנשי העיר חוו רעב המוני.

אבל מה הובטח לבוקר בתמורה לעמל הקשה שלו? אסינייאטים, חתיכות נייר עם ערך הולך ופוחת, הבטחות לתשלום, שלא יכולות להתממש. שטר של ארבעים לירות לא יכל לקנות זוג מגפיים, והאיכר, בטבעיות, לא התלהב יתר על המידה להחליף שנת עבודה בשביל חתיכת נייר שלא יכולה אפילו לקנות חולצה.

כל-עוד כסף נייר חסר ערך – בין אם יקרא אסינייאטים או פתקי עבודה – יוצע לאיכר-ייצרן זה יהיה אותו הדבר. האזור הכפרי לא ימכור את התורת, והעיר תסבול מרעב, אפילו אם יוצאו להורג האיכרים הסרבנים כפי שקרה.

עלינו להציע לאיכר בתמורה לעמלו לא כסף נייר חסר ערך, אבל את המוצרים המיוצרים שלהם הוא זקוק בזה הרגע. חסרים לו הכלים הדרושים לעיבוד האדמה, בגדים שיגנו עליו כראוי מפגעי מזג-האוויר, מנורות ושמן לעבודה בלילה, אתים, מגרפות ומחרשות. בזמננו אנו, על האיכר להסתדר בלי כל הדברים האלו, לא כי הוא לא צריך אותם או לא רוצה אותם, אלא כי בעקבות חיים של מאבק ועוני, אלפי דברים הם מעבר להישג ידו; מאחר ואין לו את הכסף לקנות אותם.

בואו נדאג לכך שהעיר עצמה, בלי לבזבז זמן כלל, תייצר את כל הדברים שהאיכר זקוק להם, במקום בגדי יוקרה לנשותיהם של אזרחים עשירים. בואו נדאג שמכונות התפירה של פריס תייצרנה בגדים לכפריים: בגדים לימי עבודה וגם לימי ראשון, במקום שמלות ערב יוקרתיות. בואו נדאג שהמפעלים ובתי-היציקה ייצרו כלשונות, אתים, מגרפות וכדומה, במקום שנחכה שאלו ישלחו אל צרפת בידי האנגלים, בתמונה ליינות צרפתיים!

בואו נדאג שהערים לא ישלחו יותר פקחים אל הכפרים, שלובשים צעיפים אדומים, כחולים או בצבעים הקשת, שפוקדים על האיכר לשלוח את התוצרת שלו למקום כזה או אחר. בואו במקום זה נדאג שהערים ישלחו נציגים חברותיים אל אנשי הכפר אשר יאמרו להם בידידותיות: "הביאו לנו את התוצרת שלכם, וקחו מהחנויות שלנו את כל הפריטים שלהם אתם זקוקים". כך תוצרת תישך מכל עבר. האיכר ישמור לעצמו רק את מה שהוא צריך לעצמו, וישלח את השאר אל הערים. זו תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהוא ירגיש שהעומלים העירוניים הם הקומראדים שלו – האחרים שלו, ולא המנצלים אותו.

ייתכן ויאמרו לנו שזה יידרוש שינוי מוחלט של התעשייה. ובכן, כן, זה נכון במחלקות מסויימות.; אבל ניתן להמיר ענפים אחרים במהירות לייצור של בגדים, שעונים, ריהוט וכלים פשוטים לאיכרים, אפשר בעבור כל אלו העיר גובה מהם היום מחירים שערוריתיים. טווים, סנדלריות, נפחיות, נגרים ובעלי ובעלות מלאכה רבים אחרים יוכלו להפנות את האנרגיות שלהם לייצור של פריטים נחוצים והכרחיים, ולהימנע מהייצור של מותרות בלבד. כל שדרוש הוא שהדעה הציבורית תהיה משוכנעת לחלוטין שבנחיות של השינוי, ושהיא תתחיל לראות את זה כמעשה של צדק וקדמה, ולא תרשה לעצמה יורת להיות מרומה בידי החלום, שיקר כל-כך לתיאורטיקנים רבים – החלום של מהפכה שמגבילה את עצמה הפקעה של הרווחים מהתעשייה, אבל משאירה את הייצור והמסחר ללא שינוי.

אם כן, זו העמדה שלנו על כל הסוגיה. אל תרמו את האיכר יותר על פיסות נייר – לא משנה כמה גדול הסכום הרשום עליהן; במקום זה תציעו בתמורה לתורת שלו את הדברים שלהם הוא זקוק. ואז פירות האדמה יישפכו אל הערים. אם זה לא יעשה יהיה רעב המוני בערים שלנו, והריאקציה והייאוש יופיעו גם כן.

VII

כפי שאמרנו, כל הערים הגדולות קונות את הדגנים שלהן, את הקמח והבשר לא רק מהכפרים שמסביבן, אלא גם מחו"ל. מדינות זרות שולחות אל פריס תבלינים, דגים ומעדנים מגוונים, מלבד כמויות גדולות של תירס ובשר.

אבל כשתגיע המהפכה, עלינו לסמוך על מדינות זרות כמה שפחות. אם חיטה רוסיה, אורז איטלקי או הודי ויינות ספרדים או הונגרים מציפים את השווקים של מערב אירופה, זה לא כי יש עודף מופרז מהפריטים האלו למדינות המייצאות, או כי תוצרת כזאת גדלה לבדה במקומות ההם, כמו שגדל שן-הארי באחו. ברוסיה לדוגמא, האיכר עובד שש-עשרה שעות ביום, וחצי רועב במשך שלושה עד שישה חודשים כל שנה, כדי לייצא את הדגנים שאיתם הוא משלם לבעל-הקרקע או למדינה. היום המשטרה מופיעה בכפר הרוסי ברגע שנקצר היבול, ומוכרת את הסוס האחרון של האיכר ואת הפרה האחרונה שלו כדי לשלם את המיסים ואת השכירות, אלא אם הקורבן כבר עשה את לפני כן בעצמו. לרוב, במקום להיפרד מהבקשר שלו כשהוא בעמדת חיסרון, הוא שומר אספקת דגנים רק של תשעה חודשים, ומוכר את השאר. ואז, כדי להישאר בחיים למשך עוד שלושה חודשים, הוא מערבב עם הקמח קליפת לבנה ואת האריזה של הסחורה, אם השנה הייתה טובה, ואם לא, למשך שישה חודשים, בעוד בלונדון הם אוכלים ביסקוויטים שעשויים מהחיטה שלו.

אבל ברגע שהמהפכה תגיעה, האיכר הרוסי ישמור לעצמו מספיק לחם לו ולילדיו; האיכרים האיטלקים וההונגרים יעשו את אותו הדבר; וההודי, בואו נקווה, ירוויח מהדוגמאות האלו; והאיכרים של אמריקה בקושי יוכלו לחסות את הגירעון של דגנים שאירופה תחווה. כך שאי-אפשר לסמוך על התרומה שלהם של חיטה ודגנים שתחסה את כל הצרכים של אירופה.

מאחר וכל התרבות הבורגנית שלנו מבוססת על הניצול של גזעים ומדינות נחותות עם מערכות תעשייה פחות מפותחות, המהפכה תאפשר לכל אותם הגזעים הכביכול נחותים לשחרר את עצמם.

אבל היתרון הגדול הזה יתבטא בכך שתרד כמות אספקת המזון שתזרום אל הערכים של מערב אירופה.

קשה לחזות את מהלך הענייניים במחוזות הכפריים. מצד אחד, עבדה האדמה ינצל את המהפכה כדי לזקוף את גבו הכפוף. במקום לעבודה חמש-עשרה או ארבע-עשרה שעות ביום, כפי שהוא עושה היום, הוא יעבוד רק חצי מהזמן, מה שבבירור יפחית את הייצור של המצרכים הבסיסיים – דגנים ובשר.

אבל, מהעבר השני, תהיה עלייה בייצור ברגע שהאיכר יבין שהוא לא צריך יותר לתמוך בעשירים הבטלנים עם העמל שלו. חלקות אדמה חדשות תועבדנה, מכונות חדשות ומשופרות תוכנסנה לפעולה.

ביחס למהפכה הצרפתית הגדולה, ז'ול מישלה מספר לנו כי: "האדמה לא עובדה מעולם כפי שהיא עובדה ב-1792, כשהאיכר לקח בחזרה את האדמה שהוא רצה זמן כה רב מבעל הקרקעות".

בתוך זמן קצר, חקלאות אינטנסיבית תהיה בהישג ידי הכל. מכונות משופרות ודשן כימי ודברים דומים אחרים יהפכו לרכוש ציבורי. אבל הכל מצביע על זה שבהתחלה תהיה נפילה בתוצרת החקלאית, בצרפת כמו בכל מקום אחר.

בכל מקרה, זה יהיה הכי חכם לסמוך על זה שתהיה ירידה שכזאת ביצור הן במחוזות הכפריים והן בחו"ל.

ואיך אפשר יהיה לפתור את זה? בשם שמיים, בכך שנעבוד בעצמנו! אין צורך לחשוב על תרופת קסם לכל הרעות החולות כשהתקנה מצויה מתחת לאף!

על הערים הגדולות יהיה לעבד את האדמה, כפי שיעשו גם המחוזות הכפריים. עליו לחזור למה שקוראת לו הביולוגיה  "השילוב של הפונקציות" – אחרי חלוקת העבודה מתרחשת הלקיחה של ובשלמותו – זו הדרך שמתרחשת בכל הטבע.

מלבד זה, גם אם משאירים את הפילוסופיה בצד, כורח הנסיבות יגרום לזה לקרות. תנו לפריס לראות שאחרי שמונה חודשים יגמר לה הלחם, והיא תתחיל לגדל חיטה בעצמה.

ישאלו אותנו "מה בנוגע לאדמה?". על זה נשיב, שיש את הפרקים והקרקעות של האצולה המקורקעת. אלפי האקרים האלו רק מחכים לעבודה המיומנת של החקלאי שיקיף את פריס עם שדות פוריים פי אלפי מונים מהערבות של רוסיה שמיובשת בחום השמש הקופחת. גם לא יחסר העמל. למה תופנה תשומת-הלב של שני מיליון התושבים של פריס כשהם כבר לא יצטרכו לענות לגחמות של אצילים רוסים, אצילים רומנים ונשותיהם של ספקולטורים פיננסיים מברלין?

עם כל ההמצאות המכניות של המאה; עם כל האינטיליגנציה והכישרון הטכני של העובד שמורגל להתעסק עם מכונות מורכבות; עם הממציאים, הכימאים, הפרופסורים לבוטניקה, הפוטנים המעשיים של הגינות בז'נוויליה; עם כל המפעלים שניתן לייצר בהם עוד ועוד מכונות, ולבסוף, עם כוח הארגון והאנרגיה של העם הפריסאי, עם כל אלו באמתחתנו, החקלאות של הקומונה האנרכיסטית של פריס תיראה אחרת לגמרי מהגידול הגס בארדנים.

במהרה נשתמש בקיטור, החשמל, חום השמש ונשיבת הרוח. מחרשת הקיטור במהרה תבצע את עבודת ההכנה הקשה. יהיה צורך רק בעבודה האינטיליגנטית של הגבר, ואפילו של האישה יותר ממנו; ניתן יהיה לזרועלא רק פעם אחת, אלא שלוש או ארבע פעמים בשנה.

וכך, בלימוד האומנות של הגננות מהמקצוענים, ובניסיון לבצע ניסויים שונים בשיטות מגוונות על חלקות אדמה קטנות שישמרו למטרה הזאת בדיוק, תוך השוואה מתמדת בינהן כדי למוא את התוצאות הטובות ביותר, הגברים, הנשים והילדים ימצאו בעבודה בשדות אימון גופני, דבר שפעמים רבות כה חסר בערים, ללא התשה או עבודת יתר. זה יתרחש כשהעבודה בשדות כבר לא תהיה עבודת פרך, אלא תענוג, פסטיבל, צמיחה מדש של בריאות ושמחה.

"אין אדמות עקרות; האדמה שווה בדיוק כמו האדם" – זו המילה האחרונה של החקלאות המודרנית. בקשו מהאדמה והיא תיתן לכם לחם, בתנאי שתשאלו כיאות.

מחוז, אפילו אחד קטן כמו הסיין והסיין אט אואז, גם אם יצטרך להאכיל עיר גדולה כמו פריס, ממש יספיק לגדל את כל המצרכים הדרושים, שאחרת לא יוכלו להגיע אליה.

השילוב של החקלאות והתעשייה, החקלאי והטכנאי באותו אינדיוידואל – זה הדבר אליו יוביל אותו הקומוניזם האנרכיסטי, אם הוא יתחיל עם הפקעה הוגנת.

אם המהפכה תגיעה עד לכאן, לא תהיה לה סיבה לחשוש מרעב. לא, הסכנה שתרדוף אותה תהיה ביישנות, דעות קדומות וחצאי-צעדים. הסכנה תהיה היכן שדנטון קרא לצרפת: "העזי, העזי, ושוב העזי!". המחשבה הנועזה קודם כל, ולאחריה מיד יגיע המעשה הנועז.

[1] אלו שמעוניינים לבטל את המהפכה ולחזור לסדר החברתי הקודם.

[2] טרור לבן – כינוי לאלימות שמפעילה הריאקציה, לרוב נגד גורמים קומוניסטים, במטרה להחזיר את הפיאודליזם.

[3] מעמד העובדים; מעמד הפועלים.

[4] בעל הון, בורגני.  מהמילה האנגלית להון, capital.

[5] ב-1793 בונדה, שבמערב צרפת, התרחשה התקוממות של האיכרים כנגד הממשלה המהפכנית.