אלו שמסתכלים על צמיחת הרעיונות בקרב העובדים יגלו שבנוגע לשאלה אחת חשובה – מגורי אנשים – יש מסקנה ברורה. זו עובדה ידועה שבערים הגדולות של צרפת, וגם בערים הקטנות יותר, העובדים מגיעים למסקנה שבתי-המגורים הם בשום אופן לא הרכוש של אלו שהמדינה מכירה כבעלים החוקיים שלהם.

הרעיון התפתח באופן טבעי בראשי האנשים, ושום דבר לא ישכנע אותם בשנית שהגיוני שיהיו זכויות קניין בנוגע לבתים.

הבית לא נבנה בידי בעליו. הוא הוקם, עוצב ורוהט בידי מספר עצום של עובדים – בנגרייה, בנפחייה, בכבשן ובמכרה, שמסכנים את חייהם בשביל שכר מינימום.

הכסף ששילם הבעלים הוא לא התוצאה של העבודה שלו עצמו. הוא נצבר בכך שהוא שילם לעובדים רק שני שליש, או חצי, ממה ששווה עבודתם.

מעבר לכך, השווי של הבית מגיע מהרווח שניתן להפיק ממנו. הרווח הזה תלוי בעובדה שהבית בנוי בעיר שיש בה גשרים, מבנים ציבוריים, מזה שבעיר יש אלפי דברים שאין בכפר; עיר עם מדרכות סלולות, תאורת גז, תקשורת סדירה עם ערים אחרות, מרכז תעשייתי, מסחר, מדע ואומנות, עיר שהעבודה של עשרים או שלושים דורות הפכו למקום שניתן לחיות בו, מקום בריא ויפיפה.

בית בחלקים מסוימים של פריז יכול להיות שווה אלפי שטרלינג, לא כי העבודה שבנתה אותו עלתה אלפי שטרלינג, אלא כי הוא בפריז; כי במשך מאות שנים, עובדים, אומנים והוגים, הפכו את פריז למה שהיא היום – מרכז תעשייה, מסחר, פוליטיקה, אומנות ומדע; בגלל שלפריז יש עבר; בגלל שבעקבות הספרות, שמות הרחובות שלה מופצים בכל העולם; בגלל שהיא התוצר של 18 מאות של עמל, העבודה של חמישים דורות של עובדים.

אם ככה, מי יכול להפקיע לעצמו את חלקת האדמה הקטנה ביותר, את הבניין המכוער ביותר, בלי שזה יהיה פשע נתעב? מי אם ככה יכול למכור את החלק הקטן ביותר מהמורשת הציבורית?

בנוגע לכך, העובדים מסכימים. הרעיון של מגורים חופשיים צץ במהלך המצור על פריז, כשנפוצה הקריאה לביטול בעלי הדירות. הוא צץ בשנית במהפכה הקומונה של 1871, כשהעובדים הפריזאים דרשו מהמועצה לבטל את השכירות. וכשתבוא המהפכה, זו תהיה השאלה הראשונה שהעניים יתעסקו בה.

בין אם בזמן מהפכה או בזמן שלום, העובד חייב לגור איפה שהוא; חייבת להיות לו קורת גג. אבל לא משנה איפה הוא יגור, תמיד יהיה בעל בית שיכול לגרש אותו. נכון, במהלך המהפכה אין משטרה שתוכל לפנות אותו, אבל מי יודע מה תחליט הממשלה החדשה?  מי יודע שהיא לא תחזיר את המשטרה, ויחזרו לפנות אנשים מבתיהם? ראינו כי הקומונה הכריזה על ביטול השכירות עד לראשון לאפריל! ולאחר מכן, היה צריך לשלם את השכירות, למרות שבפריז שרר כאוס, והתעשייה עמדה דום; על כן, לא היה למהפכן שום דבר להסתמך עליו מלבד על שכר של חמישה עשר פני ליום.

חשוב שנבין שבכך שלא נשלם לבעלי-הבית שכירות לא סתם נרוויח מהעדר הסמכות. ביטול השכירות הוא עיקרון מוכר בקרב הציבור; זו זכות שהעם קורא לה.

אם ככה האם עלינו לחכות עד שמעט הסוציאליסטים שנמצאים בממשלה יעבירו את החוק הזה? אם נעשה את זה, נחכה זמן רב, עד שתחזור הריאקציה למעשה!

על כן, המהפכן הכנה, זה שמסרב ללבוש מדים, יישאר בצד העם ויעבוד עם ההמונים; רק כך ביטול השכירות, הפקעת הבתים, יהפכו לעובדה מוגמרת. הם יכינו את הקרקע ויעודדו את צמיחת הרעיונות לכיוון הזה; וכשפירות עבודת המהפכן יבשילו, העם יפקיע את הבתים בלי להתייחס לתיאוריות של בעלי-ההון, תיאוריות על תשלום לבעלי-דירות וקניית הבתים.

ביום שתתרחש הפקעת הבתים, ביום הזה, העובדים המנוצלים יבינו שהזמנים החדשים הגיעו, שהעמל לא יצטרך יותר לשאת את עומס העשירים והחזקים, שהשוויון הוכרז בציבור, ושהמהפכה היא עובדה אמיתית, ולא מופע צללים, כמו מהפכות רבות שקדמו לה.

II

אם רעיון ההפקעה יאומץ בידי העם, הוא יתממש למרות כל המכשולים שיוצבו בדרכו.

כמובן שהמדינה תציב מכשולים רבים. נציגיה ידברו על פיצוי בעלי-הדירות, על הכנת סטטיסטיקות, על כתיבת דו"חות. כן, הם יכינו דו"חות כה ארוכים עד שהם יתישו את תקוות העם, שיחכה ויגווע ברעב בציפייה, ויראה ששום דבר חדש לא קורה, ולכן יפסיק להאמין במהפכה וינטוש  את הזירה לטובת הריאקציונרים. הבירוקרטיה החדשה תגרום להפקעה להיות דבר שנוא בעיני כל.

כאן מצוי קרחון שיכול להטביע את ספינותינו. אבל אם העם לא יתייחס לטיעונים המפוקפקים שנועדו לבלבל אותו, ואם הוא יבין שחיים חדשים דורשים תנאים חדשים, ואם הוא ייקח על עצמו את משימת ההפקעה ולא ישליכה על צד שלישי, אז ההפקעה תוכל להתרחש בלי קושי גדול.

"אבל הכיצד זה יכול להיעשות" לבטח תשאלנו. אנחנו נשיב לשאלה הזאת, עם הסתייגות. אנחנו לא מתכוונים לשרטט את תוכנית ההפקעה לפרטיה השונים. אנחנו יודעים שכל מה שאפשר לדמיין עכשיו, לא משתווה כלל למה שיתרחש במציאות בעתיד. בעתיד שהאנשים ישיגו דברים גדולים יותר וישיגו אותם בדרכים טובות יותר ופשוטות יותר מאלו שחשבנו עליהן בעבר. על כן זה בסדר בעיננו רק להצביע על הרעיון הכללי של הפקעה בלי התערבות המדינה. אנחנו לא יוצאים מדעתנו בניסיון להשיב לאלו שאומרים שהדבר לא אפשרי. אנחנו משיבים שאנחנו לא עוקבים אחרי עקרון ארגוני מסוים. אנחנו רק רוצים להדגים שהפקעה יכולים להיות התוצאה של יוזמה עממית, ולא של שום דבר אחר.

זה נראה סביר שלאחר ההפקעה יקומו קבוצות עצמאיות בכל מחוז, רחוב ועיר, שתבדוקנה כמה בתים נטושים יש ואיפה יש בתים עם תושבים רבים מדי. בתוך זמן מועט תהיינה ברשותנו רשימות מפורטות של כל הבתים, הגדולים והקטנים, המוזנחים והראויים.

מאחר והם יתקשרו אלו עם אלו, במהרה הסטטיסטיקה תושלם. ניתן לייצר סטטיסטיקות שקריות במשרדים, אבל הסטטיסטיקות האמיתיות הן התוצאה שמתחילה מהאינדיבידואל ונצברת מהפשוט למורכב.

לאחר מכן, בלי לחכות לאישור של אף-אחד, אותם אנשים בטח ימצאו את חסרי הבתים שחיים בתנאים אומללים ויאמרו להם בפשטות: "זו מהפכה אמיתית הפעם קומראדים, אל תטעו בנוגע לזה. בואו למקום הזה והזה הערב; כל השכונה תהיה שם; אנחנו נחלק מחדש את בתי המגורים. אם נמאס לכם מהמגורים העלובים ברחוב, בואו לבחור מבין הבתים בעלי חמשת החדרים הנטושים. ברגע שתעברו לגור בהם, אל תפחדו, אף-אחד לא יוכל לפנות אתכם. העם חמוש ומתקומם, ומי שינסה לפנות אתכם, יצטרך להתמודד איתו".

אומרים לנו שכל אחד ירצה בית גדול. אבל זו טעות. זו לא הדרך בה העם חושב. ההפך הוא הנכון, בכל פעם שבא לתקן עוולה, הכה בנו ההיגיון הבריא והאינסטינקט לצדק שחי בהמונים. האם הם אי פעם דרשו דבר שלא אפשרי? האם אי פעם, במהלך שני המצורים על פריז, העם נאבק בינו לבין עצמו? הסבלנות שאפיינה אותם כל העת הדהימה את העיתונות של הערים האחרות; והם היו סבלנים, למרות שהם ידעו שיש מעט מזון והסקה.

אנחנו לא מכחישים שיש המון אינסטינקטים אגואיסטים בקרב אינדיבידואלים מבודדים בחברה שלנו. אנחנו יודעים את זה טוב מאוד. אבל אנחנו מבינים טוב מאוד שהדרך הכי מוצלחת לעודד את האינסטינקטים האלו היא לתת לאיזה ועידה או בעלי-הבתים להחליט בנוגע לדיור העם. ככה כל התשוקות הרעות צצות, ומי שמחליט הוא האיש בעל ההשפעה הרבה ביותר. היתרון הקטן ביותר שיינתן למישהו יגרום לסבל בלתי יתואר.

אבל אם העם עצמו, שיתארגן לפי מקום מגורים, ייקח על עצמו את אכלוס הבתים הנטושים והחצי ריקים של בעלי-ההון במחוסרי הבתים, יהיה מאוד קל להתמודד עם חוסר השוויון. לעתים נדירות נותנים להמונים להחליט דברים, לרוב רק במצבי משבר קיצוני – אבל כשזה קורה, זה לא לשווא; הגבורה, ההקרבה העצמית של העמלים לעולם לא אכזבה. וכך יהיה גם במהפכה הבאה.

אבל, למרות הכל, תהיינה עוולות שתשארנה. יש אינדיבידואלים בחברה שלנו ששום משבר לא ירומם מהמעמקים האפלים של האגואיזם שבהם הם שקעו. השאלה היא לא האם תהיינה עוולות, אלא איך להגביל אותן ולטפל בהן.

כל ההיסטוריה, כל הניסיון של המין האנושי, כל הפסיכולוגיה החברתית, מתאחדות בהוכחת העובדה שהדרך הכי טובה והכי הוגנת היא לתת את כוח ההחלטה למי שהיא הכי נוגעת לו. רק אותם אנשים לבדם יכולים לשקול את כל הפרטים, שוועדות בהכרח תפספסנה.

III

בנוסף, לא חייבים מיד ליצור שוויון מוחלט בחלוקת הבתים. ללא ספק יהיה חוסר נוחות זמני בהתחלה, אבל במהרה העניינים יסתדרו בחברה בה עיקרון ההפקעה יאומץ.

כשהנגרים והסנדלרים, וכל שאר העובדות והעובדים שבונים בתים ידעו שלחם יומם מובטח להם, הם לא יבקשו יותר מאשר לעבוד כמה שעות ביום בעבודתם. תוך חודשים בודדים, הם יבנו בתים מוצלחים יותר מכל דבר שנבנה עד היום. ולאלה שעדיין לא מתגוררים ברווחה, חברי הקומונה האנרכיסטית יאמרו "סבלנות קומראדים~ ארמונות יפים יותר ומוצלחים יותר מכל מה שהקפיטליסטים בנו לעצמם יצוצו מהאדמה בעירנו. הם יהיו שייכים לאלו שהכי צריכים אותם. הקומונה האנרכיסטית לא בונה כדי להרוויח. הבניינים האלו, שהם תוצאה של המאמץ הקולקטיבי, ישרתו בדוגמא לכל האנושות; הם יהיו שלכם".

אם אנשי המהפכה יפקיעו את הבתים ויכריזו על דיור חופשי – הצברת הבתים והזכות של כולם למגורים נאותים –  למהפכה יהיה אופי קומוניסטי מההתחלה, והיא תעלה על דרך שיהיה קשה להסיט אותה ממנה. היא תכה מכה מוחצת את הרכוש הפרטי.

מאחר והפקעת הבתים מכילה בתוכה את הבסיס של כל המהפכה החברתית. על דרך השגתה נח הבסיס של כל מה שיבוא לאחר מכן. או שנתחיל בדרך הטובה שתוביל ישירות לקומוניזם האנרכיסטי, או נשאר תקועים בבוץ המר של האינדיבידואליזם הרודני.

קל לראות את כל ההתנגדויות, התיאורטיות והפרקטיות, שתוצבנה לפנינו. המתנגדים שלנו לבטח יתנגדו "בשם הצדק". הם יאמרו "למה שהאנשים בפריס יזכו לגור בבתים נאותים, בעוד הכפריים לא?". אבל אל תטעו. אותם מגני "צדק" שוכחים את העוולה שהם מגנים עליה. הם שוכחים שבאותה העיר העובד גר בבית עלוב או ברחוב, כשהוא רואה מהעבר השני את הארמון של העשיר. הם שוכחים שדורות שלמים נרקבים במגורים עלובים, גוועים ברעב וצמאים לאור ואוויר נקי, והם שוכחים מעל לכל שלטפל בעוול הזה זו המטרה הראשונה של המהפכה.

אל תתנו להתנגדויות הלא כנות האלו לעכב אותנו. אנחנו יודעים שכל הבדל בין מחוז למחוז ובין עיר לכפר שיהיה אולי קיים בתחילת המהפכה יתוקן במהרה; מאחר ותושבי הכפר ישפרו את הבתים שלהם במהרה ברגע שהם לא יהיו משועבדים בידי בעלי-הקרקעות, הסוחרים, הנושכים בנשך והמדינה. האם כדי למנוע פער זמני, אנחנו צריכים לא לתקן עוולה עתיקה?

ההתנגדויות הפרקטיות לכאורה גם לא מוצלחות במיוחד. אומרים לנו לחשוב על עובד שבדיוק הצליח להשיג מספיק כסף כדי לקנות בית לו ולמשפחתו שבדיוק מספיק להם. ואנחנו נשדוד ממנו את האור שהוא השיג, ונזרוק אותו לרחוב! בהחלט לא. אם הבית שלו בדיוק מתאים למשפחה שלו, מכל בחינה והיבט, שיישאר שם. שגם יעבוד בגינה שלו; אף-אחד לא יפריע לו, אפילו יעזרו לו. אבל בואו נניח שיש לו שותפים שמשלמים לו שכירות, או שיש לו חדרים ריקים בבית; אז העם יגרום לשוכרים להבין שהם לא צריכים לשלם לו שום דבר. תישארו איפה שאתם, אבל בלי שכירות. לא עוד הוצאה לפועל ובריונים; הסוציאליזם ביטל את אלו!

או שוב, בואו נניח לבעל בית יש חדרים רבים לעצמו, וליד גרה אישה אומללה עם חמישה ילדים בחדר אחד. אז האנשים ישקלו את אפשרות של הפיכת אותם חדרים לבית של אותה אישה וילדיה. האם זה לא יותר צודק והוגן שאותה אישה וילידה יוכלו לחיות בנוחות, ולא להשאיר לאותו אדון אחוזה חצי ריקה לעצמו? בכל אופן, ברגע שלא יהיו יותר משרתים, במילא אותו אדון לא יוכל לטפל באחוזה בעצמו.

"אז אתם תהפכו הכל" אומרים מגני החוק. "לא יהיה סוף לגירושים ולפינויים. האם לא יותר טוב כבר לגרש את כולם ולחלק את הבתים בהגרלה?" את זה אומרים המבקרים שלנו. אבל אנחנו בטוחים שאם האנשים עצמם יארגנו את זה ולא המדינה, יהיו פחות פינויים שיתרחשו מאשר בשנה אחת תחת הקפיטליזם בידי בעלי-הבתים.

בכל מקרה, בכל הערים הגדולות יש כמעט מספיק מקום בבתים הנטושים כדי לשכן את חסרי הדיור. ובקשר לארמונות והאחוזות, הרבה עובדים לא היו גרים בהם גם אם היו יכולים. אדם אחד לא יכול לטפל בבתים כאלו לבדו בלי צי של משרתים. מי שיגור בהם במהרה יחפש בתים יותר קטנים. הבשלנים במהרה יבינו שקשה לבשל במטבחים כה גדולים. במהרה היוקרה של המקומות האלו תיעלם. אנשים יבחרו את הבתים שלהם בלי יותר מדי בעיות. יש לנו את הדוגמא של קומונות הכפרים, שמחלקות מחדש את האדמות בלי שום בעיות, ויש להלל ולשבח את ההיגיון הבריא שבו הן עושות את זה. פחות שדות מחליפים ידיים תחת הניהול של הקומונה הרוסית מאשר תחת בעלי הרכוש הפרטיים שלוקחים כל דבר לבית משפט. והאם עלינו להאמין שהדיירים של עיר אירופאית גדולה פחות מסוגלים להתארגן מאשר האיכרים הרוסים או ההודים?

בכל-אופן, אנחנו חייבים לא לפחד מהעובדה שכל מהפכה היא הפרעה לחיי היום-יום, ואלו שמצפים שהשינוי הגדול הזה יעבור בלי שאפילו כלי המטבח שלהם ירעדו, יגלו במהרה שהם טועים. זה נכון שממשלות יכולות להתחלף בלי שהאנשים אפילו ישימו לב, אבל אי אפשר לתקן את העוולות החברתיות בידי מפלגות פוליטיות.

בהחלט תהיה הפרעה, אבל אסור שהיא תהיה של הרס טהור; הכרחי לדאוג שהיא תהיה מועטה ביותר ככל האפשר. ושוב, חייבים לחזור על כך, שאנחנו נדאג שחוסר הנוחות של כולם יהיה הכי מועט רק אם ניתן למי שההחלטה נוגעת לו להחליט אותה, ולא למועצות.

האנשים סובלים כאשר הם צריכים לבחור איזה נציג שיחליט במקומם. אבל כשהם לוקחים על עצמם לארגן את מה שהם יודעים, ואת מה שמשפיע עליהם ישירות, הם עושים את זה טוב  יותר מכל המועצות ביחד. האין הקומונה הפריזאית מוכיחה את זה? ושביתת אנשי הנמל הגדולה? והאין לנו הוכחה לכך בכל קומונת חקלאים?