הפקעה

מסופר על רוטשילד, שכאשר ראה כי הונו נמצא בסכנה בעקבות מהפכת 1848, אמר את המשפט הבא: "אני די מוכן להודות שצברתי את ההון שלי על חשבון אחרים, אבל אם היום היו מחלקים אותו בין מיליוני התושבים של אירופה, כל אחד היה מקבל רק ארבעה שילינג. אם כך, אני מוכן לתת לכל אחד שיבקש ממני את החלק שלו בשווי ארבעה שילינג.”

לאחר שהבטחתו התפרסמה ברבים, המיליונר רוטשילד המשיך לשוטט כהרגלו ברחבי פרנקפורט, ושלושה או ארבעה עוברי אורח בקשו ממנו את ארבעת השילינג שלהם, אותם הוא העניק בחיוך ציני. התכסיס שלו הצליח, והמשפחה של המיליונר עדיין בעלת הון עצום.

באותה הרוח, בעלי ההון המתחכמים אומרים "אה, אני יודע למה אתם מתכוונים כשאתם אומרים הפקעה: לוקחים את כל המעילים, שמים אותם בערימה ונותנים לכל אחד להילחם על המעיל הטוב ביותר."

אמנם הלצות שכאלו הן לא רלוונטיות ומאולתרות. מה שאנחנו רוצות זה לא חלוקה מחדש של מעילים, למרות שחייבים לומר שהאנשים הקופאים ברחובות בטוח ישמחו לדבר כזה. אנחנו גם לא רוצים לחלק את ההון של משפחת רוטשילד. מה שאנחנו רוצים זה לארגן את החברה כך שכל אדם שנולד יקבל את ההזדמנות לרכוש תחום עיסוק מועיל, ולהפוך לכישרונית בו; לאחר מכן, שהיא תוכל לעבוד בתחומה בלי להיות כפופה לאדון או בעלים, ובלי לתת לבעל-הון או בעל-בית את רוב שכרה. בנוגע להון של משפחת רוטשילד, או כל בעלי-הון אחרים, הוא ישמש כדי לארגן את המערכת החדשה של הייצור המשותף.

היום בו החקלאי/ת תוכל לעבוד את האדמה בלי לשלם חצי מהתוצר, היום בו המכונות ההכרחיות לעיבוד האדמה תהיינה נגישות לכל, היום בו העובדת במפעל תייצר בשביל הקהילה ולא בשביל בעל-ההון – הוא היום בו לעובדים יהיה אוכל וביגוד, ולא יהיו יותר בעלי-הון ונצלנים.

אף-אחת לא תצטרף למכור את יכולת העבודה שלה בשביל מה שמייצג רק חלק ממה שהיא מייצרת.

המבקרים אומרים "עד פה הכל טוב, אבל בעלי-הון יגיעו מבחוץ. איך תמנעו מאדם לצבור מיליונים בסין ואז להתיישב ביניכם? איך תמנעו מאדם כזה להקיף את עצמו בעבדי שכר ובחנפנים – איך תמנעו ממנו לנצל אותם ולהעשיר את עצמו על חשבונם?".

הם ממשיכים ואומרים "אי אפשר שתהיה מהפכה בכל העולם באותו הזמן. אם כן, האם תקימו גבולות ומחסומים, תערכו חיפוש על כל מי שנכנס ותפקיעו את הכסף שלהם? – שוטרים אנרכיסטים שיורים על תיירים, זה מחזה שאני חייב לראות!".

בשורש הטיעון הזה מצויה טעות חמורה. אלו שטוענים אותו לא עצרו לרגע לחשוב מהיכן הגיע עושר העשירים. קצת מחשבה תגלה, שעושר של העשירים מגיע מהעוני של העניים. ברגע שלא יהיו יותר אומללים, לא יהיו יותר עשירים שינצלו אותם.

בואו נסתכל לרגע על ימי-הביניים, התקופה שבה אוצרות עצומים התחילו להצטבר.

ברון פיאודלי משתלט על עמק פורה. אבל כל עוד העמק ריק מאנשים, הברון לא עשיר. האדמה שלו לא מניבה לו דבר; באותה המידה הירח יכול להיות שייך לו.

מה עושה הברון כדי להתעשר? הוא מחפש איכרים – איכרים עניים.

אם לכל איכר הייתה פיסת אדמה, חופשיה משכירות ומיסים, ואם בנוסף לכך היו לו הכלים הדרושים לעבודה חקלאית, מי היה עובד באדמות של הברון? כולם היו מתעסקים בעניינים של עצמם. אבל יש אלפי אנשים אומללים בעקבות מלחמות, בצורת ומגפות. אין להם לא סוס ולא מחרשה (שני דברים שהיו מאוד יקרים בימי הביניים).

כל היצורים האומללים האלו מנסים לשפר את מצבם. יום אחד הם רואים על הדרך בגבולות האחוזה של הברון הודעה שאומרת שהם יקבלו את כלי העבודה הנחוצים לחקלאות, וחלק מהאדמה, ללא מיסים, למספר שנים מסוימות, שמסומנות בקווים, שיטת סימון שהאיכרים מכירים טוב מאוד.

לכן העניים חורשים את אדמות הברון, בונים דרכים, מייבשים ביצות, בונים כפרים. לאחר תשע שנים הוא מתחיל לגבות מהם מיסים. לאחר עוד חמש שנים הוא מעלה את השכירות. לאחר מכן הוא מכפיל אותה. האיכר מקבל את התנאים האלו מאחר והוא לא יכול למצוא תנאים טובים יותר במקום אחר; כך, צעד אחר צעד, בעזרת החוקים שהברונים מחוקקים, העוני של האיכר נהיה העושר של בעל-הקרקעות. וזה לא רק בעל הקרקעות שמתנפל על העניים. נחיל שלם של נושכי נשך עט על הכפריים, וגדל בהתאמה עם מידת האומללות של האיכרים. כך הדברים התנהלו בימי-הביניים. והאין היום זה אותו הדבר? אם היו אדמות חופשיות שהאיכר יכל לעבד אם הוא רצה, האם הוא היה משלם 50 שילינג לאיזה דוכס שמוכן למכור לו חלקות קטנות? האם הוא היה נכנס להסכם שכירות שלוקח שליש ממה שהוא מייצר? או אפילו חצי?

אבל אין לו/ה דבר. אז היא תקבל כל תנאי שהוא, רק כדי לשמור על הגוף והנפש ביחד, בזמן שהיא מעבדת את האדמות ומעשירה את בעל-הקרקעות.

על-כן, במאה ה-19, כמו בימי-הביניים, העוני של האיכר/ה הוא מקור העושר של בעל-הקרקעות.

II

בעל-האדמות חב את עושרו לעוני של האיכרים. העושר של בעל-ההון מגיע מאותו המקור.

הבה נחשוב על אזרח בורגני, שבדרך כזאת או אחרת, יש ברשותו 20,000 שילינג. הוא יכול, כמובן, לבזבז את הונו בקצב של 2,000 שילינג לשנה. אבל, כך, לאחר עשר שנים, לא יישאר לו דבר. לכן, מאחר והוא אזרח "פרקטי", הוא מעדיף לשמור את כל הונו, ובנוסף להרוויח הכנסה קטנה נוספת.

זה דבר שמאוד קל לעשות בחברה שלנו, מאחר והערים והעיירות מלאים בעובדות שאין להן מספיק כסף כדי לשרוד ולו עוד חודש אחד, או אפילו שבועיים. אז הבורגני הנדון מקים מפעל. הבנק ממהר להלוות לו עוד 20,000 שילינג, במיוחד אם הוא נודע כאיש עסקים; עם הסכום הזה הוא יכול להיות האדון של חמש מאות עובדים.

אם לכולם היה אוכל בטוח והצרכים שלהן היו מסופקים, מי היה מוכן לעבוד בשביל אותו בורגני בשביל שכר זעום של חצי מהערך שבו התוצר שהוא מייצר נמכר בשוק?

לצערנו, הערים מלאות בא.נשים אומללים, שהילדים שלהן משוועים ללחם. כך, לפני שהמפעל אפילו בנוי, העובדות ממהרות לחפש שם עבודה. היכן שיש צורך במאה עובדים, יש שלוש מאות שמחפשים עבודה. ברגע שהמפעל בנוי, הבעלים שלו ירוויחו נניח ארבעים שילינג לשנה על כל עובד.

כך הוא מצליח להרוויח הון מכובד; ואם יש לו "כישרון בעסקים" והוא בחר בתחום רווחי, הוא במהרה ירוויח עוד יותר, באמצעות ניצול של עובדים ועובדות נוספות.

וכך, הוא נהיה איש בעל חשיבות. הוא מארח בביתו ארוחות לאנשים חשובים אחרים, פוליטיקאים ובורגנים כמוהו. עם הכסף שלו, הוא קונה חשיבות פוליטי; הוא מבטיח לילדים שלו חיים טובים, וזוכה לטובות הנאה, בצבא, במשטרה וכדומה. הזהב שלו מביא עוד זהב; עד שמלחמה, או אפילו שמועה על מלחמה, או ספקולציה בבורסה, מייצרות לו את ההזדמנות הגדולה שלו.

90% מההון שנוצר בארצות הברית הוא תוצאה של רמאות בקנה מידה גדול, שמבוצע בעזרת המדינה. אותו הדבר נכון גם לאירופה. אין עוד דרך להפוך לעשיר.

זה הסוד לדרך להתעשר: מצאו את הרעבים והאומללים, שלמו להם שילינג וגרמו להם לעבוד ולייצר מוצרים בשווי חמישה שילינג, צברו הון בדרך הזאת, ואז תכפילו אותו בעזרת הימור מוצלח, בסיועה של המדינה.

אין טעם בכלל לדבר על הון קטן שהכלכלנים מדברים עליו ועל כך שהוא תוצאה של תכנון וחסכנות. אנחנו יודעים שחיסכון בפני עצמו לא מביא דבר, כל עוד לא משתמשים בו כדי לנצל את הרעבות.

ניקח לדוגמא סנדלר. נניח שהוא מקבל שכר טוב, שיש לו לקוחות רבים ומאחר והוא חסכן רציני הוא מצליח לחסוך בחודש שני שילינג.

בואו נניח שהוא לעולם לא חולה, ולא מדלג על ארוחות, למרות שהוא מנסה לחסוך; שהוא לא מתחתן ואין לו ילדים; שהוא לא מת משחפת; תניחו כל מה שבא לכם!

טוב, בגיל חמישים הוא לא הצליח לחסוך אפילו שמונה מאות שילינג; לא יהיה לו מספיק כדי לחיות בגיל מבוגר, כשהוא כבר לא יכול לעבוד. בטוח לא ככה נוצר הון גדול. אבל בואו נשקול סנדלר אחר, שברגע שיש לו כסף פנוי, הוא שם אותו בבנק, שם מלווים אותו לבעל-הון, שעומד "לתת לכסף לעבוד בשבילו", כלומר, לנצל את העניים. באותו הזמן הסנדלר מוצא לעצמו שוליה, ילד של איזה עני אומלל, שחושב שאם הילד שלו יצליח לרכוש מקצוע, עוד חמש שנים הוא יוכל לחיות מעבודתו.

באותו הזמן הסנדלר ממשיך לעבוד, ואם צריך הרבה ידיים עובדות, הוא ימצא עוד שוליה ואפילו עוד עוד אחד נוסף. ככה הוא ימצא נניח שלושה אנשים עובדים, אומללים עניים, שישמחו לקבל חצי שילינג ליום על עבודה ששווה חמישה שילינג, ואם יש "מזל" לסנדלר שלנו, כלומר, אם הוא מספיק ממולח ומספיק רשע, העובדים האלו ייצרו לו הכנסה בשווי של פאונד ליום, הרבה מעבר לשווי של העמל שלו בעצמו. ואז הוא יוכל להגדיל את עסקו. בהדרגה הוא יתעשר, ולא יצטרך יותר לעבודה כדי שיהיו לו הדברים ההכרחיים לחיים. הוא יוריש הון קטן לבנו.

לזה אנשים קוראים "חסכנות והרגלים מרוסנים". זה לא שום דבר מעבר לשחיקת פני העניים.

נראה שמסחר הוא יוצא דופן ביחס לחוק הזה. אומרים לנו ש"סוחר קונה תה בסין, מביא אותו לצרפת, ומרוויח שלושים אחוזים על ההוצאה הראשונית שלו. הוא לא ניצל אף-אחד".

למרות זאת, המקרה זהה. אם הסוחר שלנו סחב את התה על גבו, מצויין! ככה המסחר התנהל בימי-הביניים, ולכן סוחרים לא התעשרו כפי שהם מתעשרים היום. מטבעות הזהב שהסוחר הרוויח התקבלו בעקבות עבודה קשה וחרוצה ומסע מפרח ומסוכן. הסוחר לא יצא למסעות בעקבות תאוות בצע, אלא אהבת המסע וההרפתקה.

היום השיטה יותר פשוטה. סוחר שיש לו הון לא צריך לעזוב את שולחנו כדי להתעשר. הוא מעביר בטלגרף הודעה לסוכן שיקנה 100 טון תה; תוך שלושה חודשים הספינה מביאה לו את המטען. הוא אפילו לא מסתכן, מאחר והוא קנה ביטוח על הספינה ותכולתה. אם העניין עלה לו 4,000 פאונד, הוא יקבל 5,000. וזה בהנחה שהוא לא הימר על מוצרים לעשירים, ובמצב כזה הוא או יכפיל את הונו או יפסיד הכל.

עכשיו בואו נשקול מה גורם לזה שהוא יוכל למצוא א.נשים שיסכימו לחצות את הים, לנסוע לסין ובחזרה, לסבול קשיים ועמל מייגע, לסכן את החיים שלהן בשביל משכורת עלובה. איך הוא מצליח למצוא מלחים שיפרקו ויטענו את הספינות שלו בשביל משכורת רעב? איך? בגלל שהם מורעבים ואומללים. לכו לנמל, לכו לבקר את העובדים שמקווים למצוא עבודה. תסתכלו על המלחים, ששמחים שמצאו עבודה אחרי חודשי אבטלה. את כל החיים שלהם שלהם הם מעבירים על הספינה, והם יחיו על עוד ספינות רבות, עד שחייהם יגמרו וימוגו אל הגלים.

היכנסו לבתים שלהם והסתכלו על הילדים והנשים שלהם שחיים באומללות עד שהאב יחזור, שם תמצאו את התשובה לשאלה. תבחרו דוגמאות רבות, תבחרו אילו דוגמאות שתרצו; תשקלו את המקור של כל הון שהוא, גדול או קטן, בין אם הוא התוצאה של מסחר, תעלולים פיננסיים, ייצור או עבודת האדמה. בכל מקום תגלו שהעושר של העשיר נובע מהעוני של העני. זו הסיבה שחברה אנרכיסטית לא תפחד שרוטשילד יתיישב בתוכה. אם כך חבר.ה בחברה יודעת שעם כמה שעות עבודה תהיה לה הזכות לגשת ולהנות מכל מה שהחברה מייצרת, כולל האומנות והמדע שהינם מקורות עמוקים יותר להנאה, היא לא תמכור את הכוח שלה בשביל משכורת רעב. אף-אחד לא יתנדב לעבוד כדי שהעשיר יתעשר. מטבעות הזהב שלו יהיו רק חתיכות מתכת, שאולי שימושיות לדברים מסויימים, אבל לא להתעשרות.

בכך שענינו על השאלה הקודמת, גם ענינו למעשה על שאלה נוספת: אילו דברים יש להפקיע? והתשובה היא פשוטה, יש להפקיע את כל מה שמאפשר לבעל-האדמה, לבעל-ההון, לספקולטור, לקחת את תוצר העבודה של אחר. הנוסחא שלנו פשוטה וניתנת להבנה.

אנחנו לא רוצות לגנוב מאף אחד את המעיל שלו. אנחנו רוצים לתת לכל העובדים את מה שהם צריכים כדי למנוע מהם להפוך לטרף קל לנצלנים; אנחנו רוצים לספק לכולם את כל צורכיהן, כך שאף-אחת לא תצטרך למכור את כוח כפיה כדי להשיג את המינימום הדרוש כדי שהיא ותינוקותיה יישרדו. לזה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על הפקעה; זו תהיה החובה שלנו במהלך המהפכה, שאנחנו מקווים שתהיה לא עוד כמה שנים, אלא בקרוב, בקרוב מאוד.

III

אומרים לנו "תזהרו לא להרחיק לכת! האנושות לא יכולה להשתנות ביום, אז אל תמהרו מדי עם תוכניות ההפקעה והאנרכיזם שלכן, או שתסתכנו בלא להשיג שום תוצאה שמחזיקה מעמד".

אנחנו מפחדים בדיוק מההפך. אנחנו מפחדים שלא נרחיק מספיק, שנפקיע מעט מדי ולכן זה לא יחזיק מעמד. אם נעצור את היצר המהפכני באמצע, אם נפסיק באמצע, אף-אחד לא יהיה מסופק, ובגלל שתיווצר הרבה מהומה ובלבול בחברה, רבות תהיינה לא מרוצות וכך תיסלל הדרך לריאקציה (מהפכה שכנגד, כלומר, ביטול הישגי המהפכה).

במדינה המודרנית יש יחסים חברתיים שאי-אפשר לפרק בלי לפרק את כל המנגנון. אי אפשר לטפל רק בנושא אחד בנפרד. ישנם גלגלים בתוך גלגלים בארגון הכלכלי. הארגון הזה כה מורכב ותלוי בחלקים השונים שלו, שאי אפשר לשנות רק חלק אחד בו בלי לשנות את כולו. זה נהיה ברור ברגע שנעשה ניסיון להפקיע איזה שהוא דבר.

בואו נניח שארץ מסוימת מבצעת מידה מוגבלת של הפקעה. נניח, שכמו שהרבה הציעו, מפקיעים בה רק את הרכוש של בעלי-ההון הגדולים, בעוד לא מפקיעים את המפעלים; או שבעיר מסוימת, מפקיעים את הבתים, אבל משאירים את השאר בבעלות פרטית; או שבמרכז מסחרי מסוים, מפקיעות את המפעלים, אבל לא את האדמה.

בכל אחד מהמקרים שתיארתי למעלה יקרה אותו הדבר – התרסקות השיגרה התעשייתית, בלי יכולת לארגנה מחדש. התעשייה והמסחר יהרסו, ולא יושג צדק. החברה תהיה חסרת יכולת לבנות את עצמה מחדש.

אם יצליחו לשחרר את החקלאות מידי בעלי-הקרקעות, אבל לא את התעשייה שתישאר תחת שלטון בעל-ההון, השוחר והבנקאי, לא יושג דבר. היום האיכר סובל לא רק בידי בגלל הדרישה לשלם שכירות לבעל הקרקעות; היא מדוכאת בידי כל התנאים הקיימים. הוא מנוצל בידי הסוחר, שגורם לו לשלם כפול מהשווי של המוצר. המדינה ממסה אותה, אותה מדינה שמלאה בהיררכיה של פקידים וצבא אימתני ויקר, מאחר והסוחרים של כל המדינה נמצאים בקרב קבוע על שווקים, וכל יום וויכוח של שוק באסיה או אפריקה יכול להפוך למלחמה.

האיכר גם סובל מההתרוקנות של האזורים הכפריים: הצעירים נמשכים לעיר בגלל הבטחה שקרית של משכורות גבוהות וחיים סוערים. הרעיון השקרי של משכורת בטוחה, הניצול התעשייתי של ארצות זרות, הקושי שבעיבוד האדמה – כל אלו פועלים כנגד החקלאות, שמוטלת עליה לא רק מעמסת השכירות, אלא כל הרשת של התנאים של החברה שמבוססת על ניצול. ועל כן, גם אם נשיג את הפקעת האדמה, וכל אחת תוכל לעבוד את האדמה בחופשיות, בלי לשלם שכירות, למרות שהחקלאות תזכה לשגשוג זמני, במהרה היא תחזור למצבה הקודם. הכל יצטרך להיעשות מחדש, בקושי רב יותר.

אותו הדבר נכון גם לגבי התעשייה. בואו נסתכל על המצב ההפוך: במקום ההפקעה של האדמות, יופקעו כל המפעלים וינוהלו על-ידי העובדים. יבוטלו בעלי-ההון, אבל לא בעלי-הקרקעות, לא הבנקאים, לא הסוחרים, יישארו כל חסרי המעש שחיים על חשבון העובדים, כל אלפי המתווכים, המדינה עם כל הפקידים שלה. התעשייה תקרוס. לא יהיו מי שיקנו את המוצרים; לא יצליחו להשיג חומרי גלם, לא יצליחו לייצא את התוצר, אלפי עובדים יזרקו לרחובות. ההמונים הרעבים האלו יהיו מוכנים להיכנע לראשון שיבוא לנצל אותן; הם אפילו יסכימו לחזור לעבדות הישנה, אם יבטיחו להן עבודה.

לבסוף, בואו נניח שניפטר מבעלי ההון וגם מבעלי הקרקעות, נפקיע את מטחנות הקמח וגם את המפעלים והם ינוהלו בידי העובדות, אבל לא נבטל את המתווכים שגונבים מתוצר היצרניות ומבצעים ספקולציות במרכזי המסחר בתירס וקמח, בשר ומוצרי צריכה אחרים. כך, ברגע שזה יקרה, הערים הגדולות תישארנה בלי לחם ויהיה קשה למצוא אנשים שיקנו מוצרי יוקרה; תתרחש ריאקציה (מהפכה שכנגד) נוראה; תהיה פאניקה, בהלה, הגליוטינה תשלוט ברחובות, כמו שהיה בצרפת ב1815, 1848 ו1871.

כל הדברים קשורים זה לזה בחברה; אי אפשר לשנות רק דבר אחד בלי לשנות את הכל. לכן, אם נפקיע סוג אחד של רכוש פרטי, נהיה חייבות להפקיע את כל הסוגים. נהיה חייבים לעשות את זה אם נרצה בהצלחת המהפכה.

בכל אופן, לא נוכל להגביל את עצמינו להפקעה חלקית. ברגע שנתחיל לפקפק ב"זכות הקדושה לקניין", שום כמות של דיבורים ותיאוריה לא תמנע את הביטול המוחלט של אותה ה"זכות" בידי העבדים של עמל השדה והמפעל.

אם עיר גדולה, נניח, פריס, תגביל את עצמה להפקעת בתי המגורים או המפעלים, היא גם תצטרך למנוע מהבנק להטיל עליה מס בצורת שיעורי ריבית על הלוואות מהעבר. עיר תצטרך גם ליצור קשר עם האזורים הכפריים, וההשפעה שלה במוקדם או במאוחר תגרום להם לשחרר את עצמם משלטון בעל-הקרקעות. העיר תהיה מוכרחה להצביר את מסילות הברזל, כדי שהתושבים יוכלו להשיג אוכל ולעבוד, והיא גם תצטרך למנוע את בזבוז המצרכים, ולהגן על התושבים מפני הספקולטורים, כמו אלו שהקומונה של 1793 הפכה לטרף קל עבורם; היא תצטרך להפקיד בידי העיר המדוברת את מילוי המחסנים עם מצרכים, וגם את חלוקת התוצר.

ועדיין, יש סוציאליסטים שמנסים ליצור הפרדה. הם אומרים, "כמובן, האדמה, המכרות, טחנות הקמח ומפעלים, את כל אלו חייבים להפקיע, אלו הם אמצעי-הייצור, וזה הגון שנחשיב אותם רכוש ציבורי. אבל פרטי צריכה – אוכל, לבוש ומגורים – צריכים להישאר רכוש פרטי".

ההיגיון הבריא מתעלה על ההפרדה הזאת. אנחנו לא חיות פרא שיכולות לחיות ביער בלי מחסה. האדם צריך גג, חדר, חימום ומיטה. בשביל העובדת, בית שמחומם כהלכה ומואר, הוא אמצעי-ייצור בדיוק כמו כלי או מכונה. זה המקום בו הוא אוגר כוח לעבודה של מחר. אפשר להשוות את מנוחת העובדת לתיקון המכונה.

אפשר לטעון את אותו הדבר, וזה אפילו יהיה קל יותר, בנוגע למזון. אותם כלכלנים שאנחנו מדברים עליהם לא יכחישו לעולם שהפחם שנשרף במכונה הכרחי לייצור לפחות כמו חומרי הגלם. על כן, איך אוכל, שהכרחי לא.נשים כדי לעבוד ובלעדיו הן לא יכולות לעשות את זה, יכול שלא להיכלל ברשימת הדברים שהכרחיים לייצור? האם יכול להיות שזו שארית של מטפיסיקה דתית? נכון, הסעודה של העשיר היא מותרות, אבל האוכל של העובד הוא חלק מהייצור בדיוק כמו הדלק שנשרף במנוע.

אותו הדבר תקף גם ללבוש. אם הכלכלנים שמבצעים את ההפרדה בין פרטי ייצור ופרטי צריכה לא היו לובשים בגדים, היינו יכולים להבין את ההתנגדות שלהם. אבל כדאי לאנשים שלא יוכלו לכתוב מילה בלי חולצה על גבם לא לבצע הפרדה כה ברורה בין החולצה שלהם לעט שלהם. ולמרות שהידורי המשי שלהם הם בהחלט מותרות, יש כמות מסויימת של בד שהיא הכרח לחיי העובד.ת. החולצה, הנעליים, הכובע והז'קט, כל אלו הכרחיים לייצור בדיוק כמו הפטיש והסדן.

בין אם נאהב את זה או לא, לזה העם מתכוון כשהוא אומר מהפכה. ברגע שהוא יפטר מהממשלה, הוא קודם כל ידאג לעצמו למגורים ראויים, מזון ולבוש – בלי השכירות של בעל-ההון.

והעם יצדק. השיטות של העם תהיינה הרבה יותר מדעיות מאשר אלו של הכלכלנים שמבצעים הפרדות בין אמצעי-יצור למוצרי צריכה. העם מבין שזו רק הנקודה בה מתחילה המהפכה; הם יקימו את היסודות למדע הכלכלי היחיד שראוי לשמו – מדע שנקרא "חקר הצרכים של האנושות, והדרכים לספק אותם".