רווחה לכל אינה חלום. זה אפשרי, ניתן להשגה, זה אפשרי בעקבות כל מה שעשו אבותינו כדי להגדיל את כוחם של אמצעי הייצור.

אנחנו אכן יודעים שהאנשים הייצרנים, למרות שהם מהווים רק כשליש מכלל האנשים, מייצרים כמות כה רבה של טובין שניתן להביא רווחה ונוחות לכל בית. אנחנו גם יודעות שאם כל בעלי-ההון שהיום חיים על חשבון העובדים היו עובדים בעצמם, היה לנו אפילו יותר. בסופו של דבר ניתן להסיק מכך שבניגוד לתיאוריה של מלתוס, הנביא של הכלכלה הבורגנית, כוחות הייצור של המין האנושי גדלים הרבה יותר מהר מהריבוי הטבעי. ככל שיש יותר אנשים כך גם יש יותר כוח ייצור.

ההבנה הזאת כמובן נתמכת בעובדות. למרות שאוכלוסיית אנגליה גדלה רק ב62% מ1844 עד ל1890, כוחות הייצור גדלו ב130%. בצרפת, למרות שהאוכלוסיה שם גדלה יותר לאט, כוחות הייצור התקדמו במהירות דומה. למרות המשברים הכלכליים שהחקלאות חווה לעתים קרובות, למרות המדינה הדכאנית, למרות המלחמות, למרות בעלי ההון, גידול החיטה בצרפת גדל ב400% והייצור התעשייתי ב1000% במהלך שמונים השנים האחרונות. בארצות הברית יש את הדוגמא המובהקת ביותר. למרות ההגירה אליה, או אפילו, בעקבות ההגירה אליה, ארצות הברית הגדילה את כוחות הייצור שלה פי 10.

ועדיין, הנתונים האלו נותנים לנו רק מושג קלוש לדרך בה יראה העושר שלנו תחת תנאים מוצלחים יותר. מאחר ובמקביל להתפתחות כוחות הייצור שלנו גם יש התפתחות איומה של מעמד של מתווכים ונצלנים. במקום שההון יתרכז רק בידיים מועטות כך שיהיה אפשר להיפטר רק ממעט אנשים וכך להביא לסוציאליזם, בדיוק ההפך קורה: נחיל הנצלנים הולך וגדל.

בצרפת אין אפילו עשרה ייצרנים על כל שלושים תושבים. כל העושר החקלאי של המדינה הוא העבודה של פחות משבעה מיליון אנשים, ובשתי התעשיות העיקריות, כרייה וטקסטיל, תמצאו גם כן מספר מגוחך של אנשים, שני מליון ומליון וחצי. אבל כמה יש שמנצלנים את כוח העבודה? באנגליה יש רק מליון עובדים – גברים, נשים וטף – שמועסקים בעסקי הטקסטיל, חצי מליון במכרות, פחות מחצי מליון בחקלאות, והסטטיסטיקאים מגזימים בהערכתם את כמות העובדים כשהם אומרים שיש שמונה מליון יצרנים באנגליה, שיש בה עשרים ושישה מליון תושבים.  אפשר לומר אם ככה שהעובדים באנגליה, שמייצרים מוצרים שמגיעים לכל קצוות העולם הם רק שישה או שבעה מיליון עובדים. וכמה בעלי מניות יש, מתווכים, שגונבים את פירות העבודה, שקופצים על רווחים שלא קשורים אליהם בכך שהם עומדים בין המייצר לצרכן, ובכך שהם משלמים למייצר פחות מחמישית, לא, אפילו פחות מ1/20 מהמחיר של המוצר?

זה גם לא הכל. בעלי ההון גם מרסנים את הייצור. אין אפילו צורך לדבר על העגלות העמוסות צדפות שנזרקות לים כדי למנוע ממעדן, שעד עכשיו היה שמור לעשירים, להפוך לאוכל לכולם. אין צורך אפילו להזכיר את כל הסחורות והמוצרים שמקבלים את אותו היחס כמו אותן צדפות שנזרקות לים. צריך רק לזכור את האופן שבו ייצור הדברים החשובים ביותר מוגבל. לגיונות של כורים מוכנים ומזומנים לכרות פחם כל יום ולשלוח אותו לאלו שקופאים מקור; אבל לרוב, שני שלישים מהם מורשים לעבוד רק שלושה ימים בשבוע כדי לשמור על מחיר הפחם גבוה. אלפי טווים וטוות לא מורשים לטוות, למרות שהילדים שלהם הולכים בבגדים בלויים.

מאות כבשנים, אלפי מפעלים עומדים מדי פעם דוממים, חלקם אפילו מחצית מהזמן; וזה מתרחש בזמן שבאותם המקומות יש אנשים מחוסרי עבודה שמחפשים עבודה ולא מקבלים.

כמה שמחים היו אותם מיליוני אנשים לעבוד בלחרוש את השדות הריקים, או להפוך את האדמות החרוכות לאדמות פוריות, עשירות ביבול! שנה אחת בלבד של עבודה מוכוונת כהלכה תספיק כדי להכפיל פי 5 את התוצרת של אדמות דרום צרפת, שהיום מייצרות רק שמונה בושל לאקר. אבל האנשים הלו, שהיו שמחים להפוך לחלוצים נחושים בכל התחומים שמייצרים הון, חייבים לא לעשות זאת מאחר ובעלי הקרקע, המכרות והמפעלים מעדיפים להשקיע את הונם (שמלכתחילה נגנב מהקהילה) בחברות הון לאומיות טורקיות, מצריות, מכרות זהב בפטגוניה, ובכך לשעבד את הפלאחים המצרים והאיכרים הסינים לעבדות בשכר.

זה מה שאכתוב בינתיים על ההגבלה המכוונת של היצור; אבל ישנה גם הגבלה לא מכוונת, שמאופיינת בבזבוז העבודה האנושית על חפצים חסרי שימוש, או כאלו שמיועדים רק לספק את גחמותיהם של העשירים.

זה לא אפשרי אפילו להציג בספרות את גודל התופעה של בזבוז בלתי ישיר של כוח העבודה האנושית, את האנרגיה שמתבזבזת; את העבודה והאנרגיה שיכלו לשמש לייצור ולהכנת מכונות שנדרשות לייצור. מספיק רק להזכיר את ההון העצום שאירופה מבזבזת על תחמושת במטרה לשלוט על שווקים זרים ובכך לכפות את יחסי הייצור שלה על איזורים שכנים ולהפוך את הניצול לקל יותר; המיליונים שמבוזבזים כל שנה על פקידים מכל מיני סוגים, שהתפקיד היחיד שלהם הוא להגן על הזכויות של המיעוטים – כלומר, הזכות של המיעוט העשיר לשלוט על הפעולות הכלכליות של האומה; המיליונים שמבוזבזים על שופטים, בתי-כלא, שוטרים וכל שאר מערכת המשפט – כל הכסף הזה מבוזבז ללא סיבה. אני אומר את זה מאחר ואנחנו יודעים טוב מאוד שכל שיפור בתנאים החומריים בעיר, כל הקלה במצב התושבים, אפילו הקטנה שבקטנות, מובילה להפחתה משמעותית בפשע; ולבסוף, המיליונים שמבוזבזים על פרופגנדה של השלטון, בעיתונאות ובחדשות, פרופגנדה למפלגה כזאת או אחרת, לפוליטיקאי כזה או אחר, פרסומות לחברה אחת של נצלנים או אחרת.

אבל מעל לכל זה אנחנו חייבים/ות לזכור את כל העבודה שהולכת לטמיון בטיפוח של האוורות, האחוזות והפמליות של העשירים; בדאגה לכל הקפריזות החברתיות שלהם; בהכרחה של הצרכן לקנות את מה שהוא לא צריך, ומהצד השני, בייצור של מוצרים שבכלל אין בהם צורך, אבל הם רווחיים לבעל-ההון. מה שמבוזבז באופן הזה יכול להיות מספיק כדי להכפיל את ההון הממשי שלנו, ולהחליף את טחנות הקמח והמפעלים במיכון שבמהרה יציף את החנויות עם כל מה שהיום חסר למרבית האנשים. תחת השיטה הקפיטליסטית רבע מהעובדים בכל מדינה מוכרחים לא לעבוד במשך מספר חודשים בשנה, והעבודה של רבע אחר, או אפילו חצי, יורדת לטמיון על שעשוע לעשירים או ניצול הציבור.

על כן, אם ניקח בחשבון את המהירות בה התרבות שלנו מגדילה את יכולות הייצור שלה, וגם נשקול מהצד השני את הגבולות שבעלי-ההון מכתיבים לייצור, באופן ישיר או עקיף, באמצעות השיטה הקפיטליסטית, אי אפשר שלא להסיק מכך שמערכת כלכלית יותר נאורה תאפשר לכוחות הייצור לגדול בשנים מועטות כל כך הרבה שיהיו לנו את כל המוצרים המועילים שאנחנו יכולות לחלום עליהם. נוכל לומר" מספיק! מספיק לחם, בגדים וחשמל. בואו נשקול עכשיו איך להשתמש בכוחות הייצור שלנו באופן הכי טוב, לפנאי של כולם/ן".

לא, זה לא חלום שלכולם יהיה שפע – למרות שזה היה חלום בזמנים העתיקים בהם האדם, בכאב ומאמץ, הייתה צריכה לעבוד קשה כדי בקושי להפיק בושל אחר של חיטה מאקר אדמה, בימים בהם היה צריך ליצור את כל כלי המלאכה ביד. היום זה לא חלום כי המצאנו מנוע, שעם קצת ברזל ופחם נותן לנו כוח נאמן יותר מהסוס, שיכול להניע את המיכון המורכב ביותר.

אבל, אם אנחנו רוצות ורוצים ששפע לכולם יהפוך למציאות, אנחנו חייבות להפסיק להתייחס להון העצום הזה (ערים, בתים, מרעים, אדמות, מפעלים, דרכים, כבישים, חינוך) כרכוש הפרטי של בעלי ההון.

הנחלה העצומה, שנוצרה בכאבים, נבנתה והומצאה בידי הדורות הקודמים, חייבת להפוך לרכוש ציבורי, כדי שהאינטרסים של הכלל ירוויחו מכך את הטוב ביותר לכולם.

חייבת להיות ה-פ-ק-ע-ה. רווחה לכולם היא המטרה. הפקעה היא הדרך.

II

הפקעה היא המשימה שההיסטוריה הציבה בפני האנושות במאה העשרים: החזרה לקומוניזם, שתשרת את האנושות בכל תחומי החיים.

צריך לזכור אבל שהבעיה הזאת לא יכולה להיפתר באמצעים של חקיקה. אף-אחד/ת לא מדמיין את זה. גם העשירים וגם העניים יודעים שלא הממשלה הזאת, ולא אף ממשלה שתקום ביום מן הימים, לא תוכל למצוא פיתרון. אנחנו מרגישות את הצורך במהפכה חברתית; גם העשירים וגם העניים יודעים שהמהפכה הזאת ממשמשת ובאה, שהיא יכולה לפרוץ כל רגע.

שינוי ענקי במחשבה הושג במהלך החצי הראשון של המאה ה-19; אבל, הוא דוכא בידי המעמדות בעלי הרכוש, ונמנעה ממנו ההתפתחות הטבעית שלו. על כן, אותה הרוח חייבת לפרוץ היום באלימות ולהגשים את עצמה במהפכה.

מהיכן באה המהפכה, והכיצד היא תכריז על ביאתה? אף-אחד/ת לא יכול/ה לענות על השאלות האלו. העתיד נסתר. אבל אלו שצופים וחושבות לא יכולים/ות לפספס את הסימנים: עובדים/ות ומנצלים/ות, מהפכנים ושמרניות, חושבות ואנשי פעולה, כולן מרגישות שהמהפכה עומדת בפתח הדלת.

ובכן! מה עלינו לעשות כשתפרוץ המהפכה?

כולנו למדנו כל כך את הצד הדרמטי של המהפכה, ואת העבודה הפרקטית של המהפכה כה מעט, עד שאנחנו נוטים לראות רק את ההשפעות השטחיות של התנועות הגדולות; הקרב של הימים הראשונים; הבאריקדות. אבל הקרב הזה, ההתקוטטות הזאת, נגמרת במהרה, ורק לאחר הפלת החוקה הישנה העבודה האמיתית של המהפכה יכולה להתחיל.

חסרי כוחות, מותקפים מכל הצדדים, השליטים הישנים במהרה נמחצים מתחת למרידה. תוך כמה ימים בודדים המונרכיה של 1848 חדלה מלהתקיים, ובעוד לואיס פיליפ הצליח לברוח, פריס כבר הספיקה לשכוח את מלכה. הממשלה של אדולף טייר נעלמה ב18 למרץ 1871 בכמה שעות בודדות, מה שהשאיר את פריס אדונה לגורלה. ועדיין, 1848 ו1871 היו רק התקוממויות. בפני מהפכה עממית, האדונים של העולם הישן נעלמים במהירות מפתיעה. השליטים בורחים מהמדינה כדי לזמום במקום מבטחים הכיצד לחזור.

כאשר נעלמת הממשלה, הצבא, שגם כן חשש מהתנועה ההמונית, לא מקבל יותר פקודות מהקצינים הקודמים שגם כן נעלמו. הכוחות המזויינים עומדים מנגד, או אפילו תומכים במורדים/ות. המשטרה, עומדת בנחת, לא בטוחה אם לדכא את ההמון או להצטרף אליו ולזעוק "תחי הקומונה!" (viva la commune), בעוד חלק מהשוטרים חוזרים למגוריהם ומחכים להיווסדותה של ממשלה חדשה. אזרחים עשירים אוספים את חפציהם ובורחים למקום מבטחים. העם נשאר. כך מתרחשת מהפכה. מכריזים על הקומונה בכמה עיירות גדולות. ברחובות מסתובבים אלפי אנשים, שמתגודדים במקומות מפגש מאולתרים ושואלים "מה נעשה"?. הם דנים בנושאים ציבוריים שכולם/ן מתעניינים בהם; אלו שאתמול היו הכי אדישים אולי היום הכי קנאים. בכל מקום יש המון רצון טוב ותשוקה לדאוג לניצחון בטוח. זה זמן של מסירות נעלה. העם מוכן להתקדם קדימה.

כל זה נהדר, נשגב; ועדיין, זו לא מהפכה. רק עכשיו מתחילה העבודה של המהפכן/ית.

ללא ספק, הצמא לנקמה ימולא. השליטים ישלמו על השלטון שלהם, אבל זה רק תקרית של מאבק, ולא מהפכה.

הפוליטיקאים הסוציאליסטים, הרדיקאליים, העיתונאים, אנשי מעמד הביניים ופועלים ממהרים לבניין העיר ולמשרדי הממשלה, ומתיישבים במושבים הריקים. חלק מתהדרים מול מראות, וחלק מתהדרים במתן פקודות, כראוי לתפקידם. הם חייבים להתהדר בביגוד אצילי כדי להרשים את הקומראדים שלהם! אחרים קוברים את עצמם בניירות רשמיים, בנסיונם המוצלח ביותר להבינם. הם מעבירים חוקים וצווים שאף אחד לא טורח לבצע – כי המהפכה הגיעה. כדי להעניק לעצמם סמכות חסרה הם מנסים לבסס את צורת הממשלה הקודמת. הם מתהדרים בשמות שונים ומשונים כמו "ממשלה אזורית", "ועדה לביטחון ציבורי", "ראש עיר", "מושל בניין העירייה", "נציב הציבור" ועוד רבים אחרים. נבחרים ועצמאיים, הם מתאספים בועידות או באסיפות שיתופיות. הגופים האלו כוללים אנשים מעשרה או עשרים זרמים שונים, שיש להם דרכים שונות מאוד בהתייחסותם למהפכה ולמטרותיה. הפוסיבליסטים, היעקובינים, הסלנקואיסטים, כולם תקועים ביחד ומבזבזים את זמנם בלוחמת מילים. אנשים כנים באים במגע עם אנשים שאפתניים שחלומם היחד הוא השלטון ואלו שמשקרים להמון בכל רגע. כשהם מתאספים עם אלו שמחזיקים בדעות מנוגדות, הם מקימים בריתות במטרה להגיע לרוב, אבל הבריתות האלו יכולות להחזיק ולו יום אחד. מתנצחים, קוראים אחד לשני ריאקציונרים, סמכותנים ונבלים, הם חסרי יכולת להגיע להבנה משותפת על שום נושא רציני, הם נגררים לויכוחים עקרים ולא מייצרים דבר מלבד הצהרות גרנדיוזיות; הם בכל אופן מתייחסים לעצמם ברצינות ולא מבינים שהכוח האמיתי של התנועה הוא ברחובות.

כל זה אולי יגרום הנאה לאלו שאוהבים את התיאטרון, אבל זו לא מהפכה. שום דבר עוד לא הושג. בינתיים, ההמונים סובלים. המפעלים לא פועלים, הסנדאות סגורות; התעשייה דוממת. הפועל אפילו לא מרוויח את המשכורת הזעומה שהרוויח לפני כן. מחירי המזון עולים. ההמונים מחכים בסבלנות, במסירות המופלאה שתמיד מאפיינת אותם בזמני משבר. בזמן שהשליטים החדשים קבלו את המשכורות שלהם, ההמונים אמרו ב1848 "אנחנו מוכנים לשלושת החודשים של התשוקה האלו, לטובת הרפובליקה".

העם סובל. עם אמונה ילדותית והומור רב שמאפיין את ההמונים, הם מאמינים שאי-שם, בפרלמנט, בבניין העירייה, במועצה לביטחון הציבור, דנים ברווחה שלהם. אבל אי-שם מדברים על כל דבר מתחת לשמיים מלבד רווחת ההמונים. ב1873, בעוד בצורת הכתה בצרפת והפילה את המהפכה; בעוד ההמונים הורדו למעמקי הסבל, רובספייר האיץ ביעקובינים לדבר על החיבור שלו על החוקה האנגלית. בעוד העובד/ת סבל ב1848 מהעצירה המוחלטת של המסחר, הממשלה האיזורית ובית הנבחרים התנצחו על פנסיות צבאיות ועבודה בבתי הכלא, בלי בכלל לחשוב על איך אמור העם לחיות בזמן המשבר. ואם מי שהוא יבקר את הקומונה הפריסאית, שנולדה תחת התותח הפרוסי, ושרדה שבעים ימים, זה יהיה על אותה הטעות – הכישלון להבין שהמהפכה לא תוכל לנצח אלא אם אלו שנלחמים למענה יהיו שבעים, שאדם לא יכול להילחם למענה ולתמוך במשפחה עם חמש עשרה פני ליום.

העם סובל וקורא "הכיצד ניחלץ מהמצוקה הזאת?".

III

נראה שיש רק תשובה אחת לשאלה הזאת: עלינו להכיר בכך, ולהכריז על כך בקול, שלכל אדם, לא משנה מה היה מעמדו בחברה הישנה, לא משנה אם חזק או חלש, בעלת יכולות או חסרת יכולות, יש, לפני הכל, את הזכות לחיות, ושהחברה מוכרחת לחלוק בין כולם/ן, בלי יוצא/ת מן הכלל, את אמצעי-המחיה שברשותה. עלינו להכיר בכך, ולהכריז על זה בקול, ולפעול לפי-כך.

זה חייב להיות כל-כך מובנה שמהיום הראשון של המהפכה העובדת תדע שעידן חדש מתגולל לפניה; שמאותו יום, אף-אחד לא יצטרך לישון מתחת לגשרים בצמוד לארמונות, שמאותו היום, אף-אחת לא תצטרך לצום ליד מזון, שמאותו יום, אף-אחד לא יצטרך למות מקור ליד חנות מעילים; שהכל לכולם, פרקטית וכן בתיאוריה, ושסוף-סוף, בפעם הראשונה בהיסטוריה, הושגה מהפכה ששוקלת את הצרכים של העם לפני שהיא מלמדת אותו מה הן חובותיו.

אי-אפשר להשיג את זה בחוקים שמעביר הפרלמנט, אלא רק בלקיחה מיידית ואפקטיבית של כל מה שנחוץ להבטחה של רווחה לכל; זו הדרך המדעית היחידה שבה זה יעבוד, הדרך היחידה שההמונים יבינו ויתמכו בה. עלינו להשתלט, בשם העם, על האסמים, על חנויות הבגדים, על בתי המגורים. אסור לבזבז שום דבר. עלינו להתארגן ללא עיכוב, בשביל להאכיל את הרעבים, כדי לספק את כל הרצונות, לספק את כל הצרכים. עלינו לייצר, לא בשביל לספק רצון מיוחד של אדם כזה או אחר, אלא כדי להבטיח שהחברה בכללותה תחיה ותשגשג.

מספיק עם מילים מעורפלות כמו "הזכות לעבוד", שהטעו באמצעותן את העם ב1848, ושעדיין משתמשים בהן כדי להטעות אותו. צריך להיות לנו האומץ להכיר בכך שמאחר וניתן להשיג רווחה לכל, חייבים לעשות זאת.

כשהעובדים השיגו את הזכות לעבוד ב1848, סדנאות עבודה לאומיות ואיזוריות אורגנו, ועובדים נשלחו לסבול שם בתמורה לשילינג ושמונה פני ליום! כשהם בקשו לארגן את העבודה, התשובה הייתה "סבלנות, הממשלה תדאג לזה; בינתיים, הנה השילינג והשמונה פני שלך. כעת תנוח, עובד אמיץ, אחרי המאבק הנצחי שלך להשגת מזון!". בינתיים אמנו את התותחים, הגדילו את המילויים, והעובדים עצמם אבדו את ארגונם, עד שיום בהיר אחד קראו להם להקים קולוניות באפריקה או שירו בהם.

התוצאות היו מאוד שונות אם העובדים היו דורשים את הזכות לרווחה! בדרישה לזכות הזאת, הם דורשים את הזכות להחזיק בעושר של הקהילה – לקחת את הבתים ולגור בהם, בהתאם לצרכים של כל המשפחה; להשתלט על חנויות המזון וללמוד מה הם שפע, אחרי שהם מכירים טוב מדי את הבצורת. הם מכריזים על הזכות שלהם לכל העושר – פרי העמל של הדורות הקודמים ושל היום – וכך הם ילמדו ליהנות מהתענוגות הגבוהים של האומנות והמדע, שבמשך זמן רב מדי הבורגנים שמרו עליהם כמונפול שלהם.

ובעודם דורשים את הזכות לחיות בנוחות, הם גם דורשים שהם אלו שיחליטו איך תראה הנוחות הזאת, מה יהיה צריך לייצר כדי להבטיח אותה, ומה יאבד מהחשיבות שלו.

"הזכות לרווחה" משמעותה האפשרות לחיות כמו בן-אדם, האפשרות להביא לעולם ילדים שיהיו חברים בחברה מוצלחת מזו שלנו, בעוד "הזכות לעבוד" משמעותה הזכות להיות עבד בשכר תמידי, לעבוד בפרך, להישלט ולהיות מנוצל בידי בעלי-ההון. הזכות לרווחה היא המהפכה החברתית, הזכות לעבוד היא שום דבר מלבד השגרה המעייפת של המסחור. הגיע הזמן שהעובד/ת ידרוש את הזכות שלו בירושה המשותפת של הדורות שעברו.