אני מאמין באבסורד; אני מאמין בו, דווקא ובעיקר, כי זה אבסורד. באותו האופן מוחות מכובדים ונאורים רבים בימינו מאמינים במגנטיות חייתית, רוחניות, סיאנס, ו – למה ללכת כל כך רחוק? – מאמינים עדיין בנצרות, באידיאליזם, באלוהים.

האמונה של הפרולטריון העתיק, כמו זו של המודרני, הייתה חסונה ופשוטה יותר, ולא מתנשאת. הפרופגנדיזם הנוצרי פנה ללבו, לא להיגיון שלו; לשאיפות הנצחיות שלו, לצרכים החיוניים שלו, לסבל שלו, לעבדות שלו, לא להיגיון שלו, שעדיין היה רדום ולכן לא יכול היה לדעת שום דבר על סתירות לוגיות והראיות לאבסורד. הוא היה מעוניין אך ורק לדעת מתי שעת הגאולה המובטחת תבוא, מתי מלכות האלוהים תעלה. באשר לדוגמות תאולוגיות, הוא לא הטריד את עצמו לגביהם כי לא הבין דבר עליהם. הפרולטריון שהומר לנצרות היווה את החוזק העולה שלה מבחינה חומרית, אבל לא חיזק אותה אידאולוגית.

באשר לדוגמות הנוצריות, ידוע כי הן שוכללו בסדרת עבודות תאולוגיות וספרותיות במועצות, בעיקר על ידי הניאו-אפלטוניסטים המומרים של המזרח. המוח היווני צנח כל כך נמוך, במאה הרביעית של העידן הנוצרי, בתקופה של המועצה הראשונה, הרעיון של אלוהים אישי, טהור ונצחי, מוח מוחלט, יוצר ואדון עליון, קיים מחוץ לעולם, התקבל פה אחד על ידי אבות הכנסייה; כתוצאה הגיונית של האבסורד המוחלט הזה, הפך אז טבעי והכרחי להאמין באי-החומריות וחיי-הנצח של הנפש האנושית, התקועה וכלואה בגוף בן תמותה באופן חלקי, יש בגוף הזה עצמו חלק שאמנם הוא חומר הוא אלמותי כמו הנשמה, ומוכרח לקום לתחיה איתו. אנו רואים כמה קשה זה היה, אפילו עבור אבות הכנסייה; להרות מוחות טהורים מחוץ לכל צורה מוחשית. יש להוסיף כי, בכלל, זה אופיו של כל טיעון מטאפיזי ותאולוגי המבקש להסביר אבסורד אחד באחר.

היה זה מזל גדול עבור הנצרות שזו פגשה בעולם של עבדים. זו היתה עוד פיסת מזל טוב בפלישת הברברים. האחרונים היו אנשים ראויים, מלאים כוח טבעי, ומעל הכל, הונעו על ידי כורח גדול של חיים וקיבולת גדולה שלהם; שודדים שעמדו בכל מבחן, מסוגלים להביס ולחטוף כל דבר, כמו יורשיהם, הגרמנים של היום; אבל הם היו הרבה פחות שיטתיים וקפדנים מהאחרונים, הרבה פחות מוסרניים, פחות מלומדים, ומצד שני הרבה יותר עצמאיים וגאים, מסוגלים למדע אך לא בלתי מסוגלים לחירות, כמו הבורגנים של גרמניה המודרנית. אבל, למרות כל תכונות נעלות שלהם, הם לא היו אלא ברברים – כלומר, אדישים לכל השאלות של התאולוגיה והמטא-פיזיקה כמו העבדים העתיקים, שמספר רב שלהם, יתר על כן, השתייך לגזע שלהם. כך, ברגע שהסלידה המעשית שלהם התפוגגה, לא היה קשה להפוך אותם תאורטית לנצרות.

במשך עשר מאות הנצרות, חמושות האומניפוטנטיות של הכנסייה והמדינה בחוסר יריבים המסוגלים להתנגד לה, הצליחה להשחית, לבזות, ולסלף את מוחה של אירופה. לא היו לה מתחרים, כי מחוץ לכנסייה לא היו הוגים ולא היו מלומדים. אף על פי שהיתה לבדה, היא כתבה ונשאה דברים לבדה, היא חינכה לבדה. למרות הכפרנות שהתעוררה בחיקה, היא השפיעה רק על ההתפתחויות התאולוגיות או המעשיות של הדוגמה העקרונית, לעולם לא על הדוגמה עצמה. האמונה באלוהים, רוח טהורה ובורא העולם, והאמונה באי-החומריות של הנשמה, לא נפגעה. אמונה כפולה זו הפכה לבסיס האידאלי של כלל הציביליזציה המזרחית והמערבית של אירופה; היא חדרה והתגלמה בכל המוסדות, כל פרטי החיים הציבוריים והפרטיים של כל המעמדות, וההמונים גם כן.

אחרי זה, זה מפתיע כי אמונה זו חיה עד עצם היום הזה, ממשיכה להלך השפעה זוועתית אפילו על מוחות נבחרים, כגון אלה של מאציני, מישלה, קינה, ועוד רבים אחרים? ראינו כי ההתקפה הראשונה על זה באה מהרנסנס; מהמחשבה החופשית במאה החמש-עשרה, אשר ייצרה גיבורים וקדושים מעונים כמו ואניני, ג'ורדנו ברונו, וגלילאו. למרות שטבעה ברעש, בהמולה, ובתשוקות של הרפורמציה, חרש המשיכה את עבודתה הבלתי נראית, מורישה במוחות האציליים ביותר כל דור את משימתה לשחרור אנושי על ידי הרס של האבסורד, עד שלבסוף, במחצית השנייה של במאה השמונה-עשרה, היא הופיעה שוב באור יום מלא, מנופפת בדגל האתיאיזם והחומרנות באומץ.

המוח האנושי, אם כן, אפשר היה לחשוב, סוף סוף עמד לגאול את עצמו מכל האובססיות האלוהיות. בכלל לא. השקר האלוהי שממנו האנושות ניזונה כבר אלף ושמונה מאות שנה (אם מדברים על הנצרות בלבד) הוכיח את עצמו פעם נוספת כחזק יותר מאמת אנושית. ללא יכולת לעשות יותר שימוש בשבט השחור, של העורבים המקודשים על ידי הכנסייה, של הקתולים או הכוהנים הפרוטסטנטים, כל אלו שהאמון בהם אבד, הוא  עשה שימוש בכוהנים חילונים, בשקרנים לבושי-קצרים ובסופיסטים. שבקרבם התפקידים העיקריים התגלגלו לשני גברים קטלניים, האחד הוא המוח הכוזב ביותר, האחר הרצון הרודני ביותר מבחינת התפיסה, מהמאה הקודמת – ז'אן ז'אק רוסו ו-רובספייר.

הראשון הוא הסוג המושלם של צרות ושפלות מפוקפקת, של התעלות ללא תכלית אחרת מלבד גופו, של נלהבות וצביעות קרות, סנטימנטליות ולא ניתנות לפיוס יחד, של שקר האידאליזם המודרני. הוא עשוי להיחשב היוצר האמיתי של הראקציה המודרנית. לכל מראית עין הסופר הדמוקרטי ביותר של המאה שמונה עשר, הוא טיפח בעצמו את העריצות חסרת הרחמים של המדינאי. הוא היה הנביא של המדינה הדוגמטית, כמו שרובספייר, תלמידו הראוי והנאמן, ניסה להיות הכוהן העליון שלה. לאחר ששמע את האמרה של וולטר, אם אלוהים לא היה קיים, יהיה צורך להמציא אותו, ז'אן ז'אק רוסו המציא את הישות העליונה, אלוהים מופשט וסטרילי של הדאיסטים. והיה זה בשם הישות העליונה, ושל הטוהר הצבוע בפיקודה של הישות העליונה הזו, כשרובספייר דן לגיליוטינה קודם את האברטיסטים ואז את גדול הדור של המהפכה, דנטון, שבעצמו התנקש ברפובליקה, ובכך הכין את הקרקע לניצחון המתבקש של הדיקטטורה של בונפרטה הראשון. לאחר הניצחון הגדול הזה, הראקציה האידאליסטית חיפשה ומצאה משרתים פחות קנאים, פחות קרובים באופן נורא לשיעור קומתה של הבורגנות בפועל. בצרפת, שאטובריאן, למרטין, ו – שאגיד את זה? למה לא? יש לומר הכל אם הוא אמת – ויקטור הוגו עצמו, הדמוקרט, הרפובליקאי, הכאילו-סוציאליסטי של היום! ואחריהם כל החבורה המלנכולית והסנטימנטלית של מוחות עניים חיוורים אשר, תחת הנהגתם של אדונים אלה, הקימה את בית הספר הרומנטי המודרני בגרמניה, כל השלגלים, הטיקים, הנובליסים, ה-ורנרים, השלינגים, ועוד רבים אחרים מלבדם, שאת שמותיהם אפילו לא ראוי להזכיר.

הספרות שנוצרה על ידי האסכולה הזו עצם השלטון של רוחות ושדים. היא לא יכולה לסבול את אור השמש; הדמדומים לבדם התירו להם לחיות. היא לא יכלה עוד לסבול את המגע הפראי של ההמונים. זו היתה הספרות של הנשמות הנכבדות הענוגות, העדינות, השואפות השמימה, וחיות על פני האדמה כאילו על אפן ועל חמתן. היה זה זוועה וביזיון לפוליטיקה ולשאלות העומדות לסדר היום; אבל כאשר בדרך מקרה זה הופנה אליהם, הם הראו את עצמם ראקציונרים במישרין, בחרו בצד הכנסייה נגד עזות המצח של בעלי המחשבה החופשית, של המלכים נגד העמים, ושל כל האריסטוקרטים נגד האספסוף הבזוי של הרחובות. בנוגע לכל השאר, כמו שאמרתי זה עתה, המאפיין הבולט של אסכולת הרומנטיקה היה אדישות כאילו-מוחלטת לפוליטיקה. בתוך העננים בהם חי אפשר לזהות שתי נקודות אמיתיות – ההתפתחות המהירה של החומרנות הבורגנית והתפרצות היוהרה האינדיבידואלית חסרת הרסן.

כדי להבין את הספרות הרומנטית הזו, את הסיבה לקיומה יש לחפש בשינוי אשר התרחש בקרב המעמד הבורגני מאז המהפכה של 1793. מהרנסנס והרפורמציה עד המהפכה, הבורגנות, אם לא בגרמניה, לפחות באיטליה, בצרפת, בשוויץ, באנגליה, בהולנד, היתה גיבורת ונציגת הגאוניות המהפכנית של ההיסטוריה. מחיקה צצו רוב החושבים החופשיים של המאה החמש עשרה, הרפורמים הדתיים של שתי המאות הבאות, והשליחים של שחרור אנושי, כולל אלה של גרמניה הפעם, של המאה שעברה. זו לבד, נתמכת באופן טבעי על ידי הזרוע החזקה של העם, אשר היה לה האמון בה, עשתה את המהפכה של 1789 ו 93 '. היא הכריזה על נפילתו של המלוכה ושל הכנסייה, אחוות העמים, זכויות האדם והאזרח. אלה הם תארי הכבוד שלה; הם בני אלמוות!

עד מהרה זה נסדק. חלק ניכר של רוכשי נכס לאומי התעשרו, והתמיכה בעצמם לא נעשתה יותר על גב הפרולטריון של הערים, אלא על החלק העיקרי של איכרי צרפת, אלו גם הפכו לבעלי אדמות, לא נותר להם דבר לשאוף אליו אלא לשלום, ארגון-מחדש של הסדר הציבורי, ויסוד של ממשלה חזקה וסדירה. לכן קידמו בברכה את הדיקטטורה של בונפרטה הראשונה, ולמרות היותם וולטריאנים תמיד, לא ראו במורת רוח את החוזה עם האפיפיור ואת הקמתה המחודשת של הכנסייה הרשמית בצרפת: "הדת היא כל כך נחוצה לעם!" כלומר, שבע בעצמו, חלק זה של הבורגנות החל לראות אז שזה חיוני להמשך קיומו של המצב שלהם ולשימור האחוזות שזה עתה רכשו, לפייס את הרעב הלא מסופק של העם על ידי הבטחות של מן שמימי. אז השאטובריאן החל להטיף. (*הערה 9, סוף עמוד 40)

נפוליאון נפל והמלוכה הלגיטימית הושבה על כנה בצרפת, ואיתה כוחם של הכנסייה ושל האצילים, אשר הושבה להם, אם לא כולה, לפחות חלק ניכר מההשפעה הקודמת שלהם. ראקציה זו זרקה את הבורגנות בחזרה לתוך המהפכה, ועם הרוח המהפכנית גם זו של הספקנות התעוררה בה מחדש. היא דחקה את שאטובריאן לצד והחלה לקרוא את וולטר שוב; אבל היא לא הלכה כל כך רחוק כמו דידרו: העצבים החלשים שלה לא יכלו לעמוד בהזנה כל כך חזקה. וולטר, אדרבא, בעת ובעונה אחת חופשי דעת וכן דאיסט, התאים לה היטב. ברנגר ופאול לואי קורייה הביעו את  המגמה החדשה הזאת באופן מושלם. "אלוהי האנשים הטובים" והאידאל של המלך הבורגני, ליברלי ודמוקרטי יחד, משורטט ברקע המלכותי ומאז ואילך ברקע הלא מזיק של הניצחונות הענק של האימפריה שהיו באותה תקופה המזון הרוחני היומי של הבורגנות של צרפת.

למרטין, כדי להיות בטוח, נרגש על ידי רצון ריקני וצר עין עד גיחוך, להעלות את ביירון הנהדר לגובה פואטי, החל את מזמוריו ההזויים בקרירות לכבוד האל של האצילים ושל המלוכה הלגיטימית. אבל השירים שלו הדהדו רק בטרקלינים אריסטוקרטים. הבורגנות לא שמעה אותם. ברנגר היה המשורר שלה וקורייה היה הכותב הפוליטי שלה.

מהפכת יולי הביא להעלאת הטעמים שלה. אנו יודעים כי כל בורגני בצרפת נושא בתוכו את הדוגמה הבלתי מתכלה של הג'נטלמן הבורגני, דוגמה אשר אף פעם לא כושלת בלהופיע מיד כשהעני שהתעשר רוכש מעט עושר ועוצמה. בשנת 1830 הבורגנות העשירה החליפה בהחלט את האצולה הישנה במושבי הכוח. היא נטתה באופן טבעי לכונן אריסטוקרטיה חדשה. אריסטוקרטיה של הון קודם כל, אבל גם אצולה של בינה, של נימוסים טובים ורגשות עדינים. זה התחיל להרגיש דתי.

זה לא היה בפשטות חיקוי של מכסים אריסטוקרטים מצדה. זה היה גם הכרח של המעמד שלה. הפרולטריון סיפק לו שירות אחרון שמסייע לו שוב להפיל את האצולה. לבורגנות עכשיו לא היה עוד צורך בשיתוף הפעולה איתו, על כן הוא חש עצמו ישוב בהחלטיות בצל של כס יולי, והברית עם העם, חסרת תועלת מכאן והלאה, התחילה להיות לא נוחה. היה צורך להשיב אותה למקומה, מה שבאופן טבעי לא יכול היה להיעשות מבלי לעורר תרעומת רבה בקרב ההמונים. היה צורך לרסן את הזעם הזה. בשם מה? בשם האינטרס הבורגני גלוי באופן בוטה? זה היה יכול להיות יותר ציני מדי. ככל שאינטרס חסר-צדק ולא אנושי, כך גדל הצורך שלו בסנקציה. עכשיו, איפה אפשר למצוא את זה אם לא בדת, המגנה הטובה של כל השבעים והמנחמת השימושית של הרעב? ויותר מתמיד הבורגנות חוגגת-הניצחון ראתה שהדת היתה הכרחית לעם.

לאחר שכבר זכתה בכל התארים לתפארת באופוזיציה הדתית, הפילוסופית והפוליטית, כאות מחאה והפיכה, היא הפכה סוף הסוף למעמד השליט, ובכך גם למגנה והשומרת של המדינה, ומכאן ואילך למוסד הקבוע של הסמכות הבלעדית של אותו המעמד. המדינה היא כוח, ובשל זאת, קודם כוח, היא הזכות לכוח, הטיעון המנצח הוא זה של הרובה. אבל האדם כה מורכב להפליא כי טענה זו, הרהוטה לגמרי כפי שהיא עשויה להיראות, היא לא מספיקה בטווח הארוך. סנקציות מוסריות כאלה או אחרות הכרחיות כדי לאכוף את הכבוד שלה. יתר על כן, סנקציה זו חייבת להיות בעת ובעונה אחת כל כך פשוט וכל כך רגילה עד שזו עשויה לשכנע את ההמונים,  אשר, לאחר שהונמכו על ידי הכוח של המדינה, חייבים גם להיות מונעים להכיר בזכותה המוסרית.

יש רק שתי דרכים לשכנע את ההמונים בטוב של כל מוסד חברתי שלא יהיה. הראשונה, היחידה האמיתית, אבל גם הקשה ביותר לאימוץ – כי היא מרמזת על ביטול המדינה, או, במילים אחרות, ביטול הניצול הפוליטי המאורגן של הרוב על ידי כל מיעוט כלשהו – תהיה הסיפוק הישיר והגמור של הצרכים והשאיפות של העם, מה שיהיה שווה ערך לפירוק המוחלט של הקיום המדיני והכלכלי של המעמד הבורגני, או, שוב, ביטול המדינה. אמצעי מועיל להמונים, אבל לא לאינטרסים של הבורגנות.

הדרך היחידה, מנגד, להזיק רק לעם, יקרת ערך בישועתה את זכויות היתר הבורגניות, היא לא אחר מאשר הדת. היא התעתוע הנצחי; זה שמוביל את ההמונים בחיפוש אחר אוצרות אלוהיים, בעוד שהמעמד השליט, הרבה יותר שמור, מורכב מהתחלקות של כל חבריו – באופן מאוד לא שווה, יתר על כן ותמיד נותנים יותר לאשר מחזיקים ביותר – סחורה עלובה של האדמה וביזה שנלקחה אנשים, כולל החירות הפוליטית והחברתית שלהם.

אין, לא יכולה להיות, מדינה ללא דת. קחו את המדינות החופשיות ביותר בעולם – ארצות הברית של אמריקה או הקונפדרציה השווייצרית, למשל – וראו איזה חלק משמעותי משוחק בכל השיחות הרשמיות על ידי השגחה עליונה, הסנקציה העליונה הזו מכל המדינות. אבל בכל פעם שמנהיג של מדינה מדבר על אלוהים, יהיה הוא וילהעלם הראשון, הקיסר הקנוטו-גרמאני, או גרנט, נשיא הרפובליקה הגדולה, היו בטוחים שהוא מתכונן לגזור שוב על צאן-עמו.

הבורגנות הליברלית והוולטריאנית הצרפתית, שמונעת על ידי מצב רוח לפוזיטיביזם (שלא לומר מטריאליזם) צר וברוטלי להפליא, הפכה למעמד השליט של המדינה באמצעות הניצחון של 1830, היתה צריכה לקבוע לעצמה דת רשמית. זה לא היה דבר קל. הבורגנות לא יכלה לחזור בפתאומיות תחת עול הנצרות הקתולית. בינה לבין הכנסייה של רומא היתה תהום של דם ושנאה, ולא משנה לכמה מעשי וחכם מישהו הופך, אף פעם לא ניתן לדכא תשוקה שפותחה על ידי ההיסטוריה. יתר על כן, המהפכה הצרפתית היתה יכולה לכסות את עצמה בלעג אם היתה חוזרת לכנסייה כדי לקחת חלק בטקסים האדוקים של הפולחן שלה, מצב הכרחי של המרה כנה וראויה לשבח. כמה ניסו את זה, זה נכון, אבל גבורתם תוגמלה על ידי שום תוצאה מלבד שערורייה עקרה. לבסוף, חזרה לקתוליות היתה בלתי אפשרית בשל הסתירה הבלתי פתירה המפרידה בין הפוליטיקה הקבועה של רומא להתפתחות של האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של מעמד הבורגנות.

מבחינה זו פרוטסטנטיות מספקת הרבה יותר יתרונות. זו היא הדת הבורגנית למהדרין. היא מספקת את המידה המדויקת של החופש שהבורגנות צריכה, ומוצאת דרך לפשר בין שאיפות שמימיות לבין ההתחשבות שהתנאים הארציים דורשים. בהתחשב בכך, דווקא בארצות הפרוטסטנטיות המסחר והתעשייה פותחו. אבל היה זה בלתי אפשרי עבור הבורגנות הצרפתית להפוך לפרוטסטנטית. כדי לעבור מדת אחת לאחרת – אלא אם זה ייעשה בכוונה, כמו לעתים במקרה של יהודי רוסיה ופולין, שהוטבלו שלוש או ארבע פעמים על מנת לקבל בכל פעם את התגמול המותר להם – כדי להמיר דת ברצינות , הכרחי שתהיה מעט אמונה. עכשיו, בלב הפוזיטיבי בבלעדיות של הבורגני הצרפתי אין מקום לאמונה. הוא דוגל באדישות העמוקה ביותר לכל השאלות אשר לא נוגעות קודם כל בכיסו, ולאחר מכן בשחצנות החברתית שלו. הוא אדיש לפרוטסטנטיות בדיוק כמו לקתוליות. מצד השני, הבורגני הצרפתי לא יכול לעבור לפרוטסטנטיות מבלי לשים עצמו בקונפליקט עם השגרה הקתולית של רוב העם הצרפתי, מה שהיה יכול להיות חוסר אחריות גדולה מצד המעמד המתיימר לשלוט באומה.

עדיין נותרה דרך אחת – לחזור לדת ההומניטרית ומהפכנית של המאה השמונה-עשרה. אבל זה היה מוביל רחוק מדי. אז הבורגנות נאלצה, על מנת לתת תוקף למדינה החדשה שלה, ליצור דת חדשה אשר עשויה להיות מוצהרת באומץ, בלי יותר מדי לעג ושערוריות, על ידי המעמד הבורגני כולו.

כך נולד הדאיזם הדוגמטי.

אחרים סיפרו, הרבה יותר טוב ממה שאני יכולתי לספר, את סיפור התולדה והפיתוח של האסכולה הזאת, אשר הייתה כל כך החלטית – אפשר גם להוסיף – קטלנית בהשפעתה על החינוך הפוליטי, הרוחני, והמוסרי של הנוער הבורגני של צרפת. היא מתוארכת מבנימין קונסטנט ומאדאם דה סטאל; המייסד האמיתי שלה היה רויאר-קולארד; השליחים שלה, גיזו, קuזה, וויאמין, ועוד רבים אחרים. מושאו המושבע-באומץ היה הפיוס של מהפכה עם ראקציה, או, אם להשתמש בשפה של האסכולה, של עיקרון החירות עם עיקרון הסמכות, ובאופן טבעי לטובתו של זה האחרון.

פיוס זה סימל: בפוליטיקה, נטילת החירות העממית למען השררה הבורגנית, המיוצגת על ידי המדינה המלוכנית והחוקתית; בפילוסופיה, ההכנעה המכוונת של תבונה חופשית לעקרונות הנצחיים של אמונה.כאן אני אתעסק רק בזה בהיבט הפילוסופי.

אנו יודעים כי הפילוסופיה הזו שוכללה במיוחד על ידי ויקטור קוזה, אביו של האקלקטיות הצרפתית. דברן שטחי ומחמיר, לא מסוגל לשום תפיסה מקורית, של כל מושג שזר לו, אבל חזק מאוד על שבשגרה, מה שהוא מבלבל עם היגיון בריא, הפילוסוף המהולל הזה הכין באופן מלומד, לשימושם של בני הנוער השקדנים של צרפת, מנה מטפיזית משלו בהופכו את השימוש בה, מה שדן מספר דורות בזה אחר זה לקלקול מוחין, לחובה מעוגנת בחוק בכל בתי הספר במדינה תחת האוניברסיטה. דמיינו רוטב חומץ פילוסופי של המערכות שיש אליהן הכי הרבה התנגדות, שילוב של אבות הכנסייה, פילוסופים למדנים, דקרט ופסקל, קאנט ופסיכולוגים סקוטים; כול זה מבנה על שנבנה על הרעיונות של אפלטון, ומכוסה בשכבה של הגליניות, בתוספת בורות ושנאה של המדע הטבעי. כל זה מוכיח את הקיום של אלוהים, כמו שזה מוכיח ששתיים ועוד שתיים שווה חמש. .

הערות:

הערה 1 בעמוד 8: [5] אני קורא לה "מרושעת" כי, כפי שאני מאמין שהוכחתי בנספח, תעלומה זו היתה ועדיין ממשיכה להיות הקידוש של כל הזוועות אשר בוצעו ומבוצעות בעולם; אני קורא לה ייחודית, כי כל האבסורדים התאולוגיים והמטאפיזיים האחרים אשר מבזים המוח האנושי הם אך התוצאות מחויבות המציאות שלה.

הערה 2 בעמוד 9: אדון מיל הוא אולי היחיד שהאידאליזם שלו ראוי לספק רציני, וזה בעקבות שתי סיבות: הראשונה היא שגם אם לא תלמיד מובהק של הפילוסוף הפוזיטיביסטי אוגוסט קונט, הוא היה מעריץ מושבע שלו, פילוסוף שלמרות כל שאינו מוצלח בו, היה בהחלט אתאיסט; השנייה היא שאדון מיל היה אנגלי, ובאנגליה להכריז על עצמך כאתאיסט הוא "גזר דין מוות", אפילו בזמן מודרני זה.

[13] (הערת המתרגם: יש לזכור כי הכתוב נכתב ב1882)

הערה 3 בעמוד 19: בלונדון פעם שמעתי את M. Louis Blanc מביע כמעט את אותו הרעיון. "הצורה הטובה ביותר של ממשלה," אמר לי, "תהיה זה אשר תמיד לאנשי גאוניות מוסרית (men of virtuous genius) לשליטה בעניינים."

הערה 4 בעמוד 19: יום אחד שאלתי את מאציני אילו אמצעים יינקטו לשחרור העם, מאחר והרפובליקה היחידתית חוגת הניצחון שלו בוססה בהחלט. "האמצעי הראשון," הוא ענה "יהיה ייסוד בתי ספר לעם." "ומה ילומד בבתי הספר האלה?" "החובות של האדם – הקרבה ומסירות" אבל איפה תמצא מספר מספיק של פרופסורים כדי ללמד את הדברים האלה, אשר לאף אחד אין את הזכות או היכולת ללמד, אלא אם כן הוא מטיף על ידי דוגמה? האם לא מוגבל ביותר מספר האנשים שמוצאים הנאה עילאית בהקרבה ובהתמסרות? אלה המקריבים את עצמם לשירותו של רעיון כביר מצייתים לתשוקה נשגבת, וסיפוק התשוקה האישית הזאת, אשר מחוץ לה החיים עצמם מאבדים כל ערך בעיניהם, הם בדרך כלל חושבים על משהו אחר מאשר הבניית פעולתם לתוך דוקטרינה, בעוד אלה המלמדים דוקטרינות בדרך כלל שוכחים לתרגם אותה למעשים, מהסיבה הפשוטה כי הדוקטרינות הורגות את החיים, את הספונטניות החיה, של פעולה. אנשים כמו מאציני, שאצלם דוקטרינה ופעולה מאוחדים בצורה מעוררת הערצה, הם מקרים נדירים ויוצאים מן הכלל. בנצרות גם היו אנשים גדולים, אנשים קדושים, שבאמת תרגלו, או לפחות, ניסו בלהט לתרגל את כל מה שהטיפו, שלבם השופע אהבה, היה מלא בוז לתענוגות ולטובין העולם הזה. אבל הרוב העצום של הכמרים הקתולים והפרוטסטנטים אשר במקצועם, הטיפו ועדיין מטיפים דוקטרינות של צניעות, התנזרות, וויתור מפריך את תורתו בדוגמתו האישית. לא סתם, אלא בגלל ניסיון כמה מאות שנים, כי בקרב אנשים מכל המדינות ביטויים אלה הפכו אחר-מילים: מופקר ככומר; זללן ככומר; רעבתן ככומר; חמדן, אנוכי, רודף-בצע ככומר. אם כן, בוסס כי הפרופסורים של המידות הנוצריות, שנחנכו על ידי הכנסייה, הכמרים, ברוב העצום של מקרים, נהגו בדיוק ההפך ממה שהם מטיפים לו. הרוב הזה, האוניברסליות של עובדה זו, מראה כי את האשמה אין לייחס להם כפרטים, אלא למעמד החברתי, בלתי אפשרי ובעל סתירות כשלעצמו, שבו הפרטים האלה ממוקמים. בעמדת הכומר הנוצרי כרוכה סתירה כפולה. בראש ובראשונה, בין הדוקטרינה של התנזרות וויתור לבין הנטיות הפוזיטיביות והצרכים של הטבע האנושי – נטיות וצרכים אשר, במקרים בודדים מסוימים, תמיד מאוד נדירים, יכולים בהחלט להימנע מלהתגלות, מודחקים, ואף מושמדים לגמרי על ידי ההשפעה המתמדת של תשוקה אינטלקטואלית ומוסרית חזקה; אשר ברגעים מסוימים של התעלות קולקטיבית, עשויים להישכח ולהיזנח במשך זמן מה על ידי מסה גדולה של אנשים בבת אחת; אבל הם כל כך גלומים ביסוד הטבע שלנו עד שבמוקדם או במאוחר הם תמיד יקחו שוב את זכויותיהם: כך, שכאשר הם לא מסופקים באופן רגיל ונורמלי, הם תמיד מוחלפים לבסוף על ידי סיפוק מזיק ומפלצתי. זהו חוק טבעי ולכן קטלני ובלתי נמנע, תחת הפעילות ההרסנית שבהכרח תפיל את כל הכמרים הנוצרים ובמיוחד את אלה של הכנסייה הקתולית הרומית. הוא לא יכול לחול על הפרופסורים, כלומר על כמרי הכנסייה המודרנית, אלא אם כן הם גם מחויבים להטיף התנזרות וויתור נוצרי. אבל יש עוד סתירה משותפת אצל כוהני שני הפלגים. סתירה הזו צומחת מתוך עצם התואר והמעמד של השליט. שליט שפוקד, מדכא, ומנצל הוא דמות לגמרי הגיונית ודי טבעית. אבל שליט שמקריב את עצמו לכפופים לו בזכות האלוהית או האנושית שיש לו הוא יצור בעל-סתירות די בלתי-אפשרי. זוהי עצם גיזרת-הגוף של הצביעות, מגולמת כה טוב בדמותו של האפיפיור, אשר, תוך שהוא קורא לעצמו המשרת הנחות ביותר מעבדי אלוהים – לאות מי, שבעקבות הדוגמה של ישו, הוא אפילו שוטף פעם בשנה רגליהם של שנים-עשר קבצנים רומים – מכריז על עצמו באותה הנשימה כומר השעה של אלוהים, אדון מוחלט ו-וודאי של העולם. האם אני צריך להזכיר כי כמרי כל הכנסיות, הרחק מלהקריב את עצמם לעדר-ההמון ומלטפל בו נאמנה, תמיד הקריבו אותו, ניצלו אותו, ושמרו אותם במצב של עדר, חלקית כדי לספק יצרים אישיים שלהם וחלקית כדי לשרת את יכולת-הכל של הכנסייה? תנאים דומים, סיבות דומות, תמיד יוצרות השפעות דומות. זה יהיה, אם כן, זהה עם הפרופסורים של בית-הספר המודרני הטבול השראה אלוהית ומורשה על ידי המדינה. הם בהכרח יהפכו, אחדים בלי לדעת זאת, אחרים מתוך ידיעה מלאה של הגורם, מורי תורת ההקרבה הפופולרית לכוחה של המדינה לתועלת המעמדות המיוחסים. האם אנחנו חייבים, אם כן, להוקיע מהחברה כל הוראה ולבטל את כל בתי הספר? רחוק מזה! הוראה חייבת להתפרס בקרב ההמונים ללא קימוץ, כאשר היא משנה את כל הכנסיות, כל המקדשים הללו המוקדשים לתפארת אלוהים ולעבדות האנשים, לכל כך הרבה בתי-ספר של שחרור אנושי. אבל, תחילה, תנו לנו להבין אחד את השני; בתי ספר, במובן יאות, בחברה נורמלית המושתתת על שוויון ועל כבוד האדם וחירותו, יהיו קיים רק לילדים ולא למבוגרים: ובכדי שהם יוכלו להפוך לבתי-ספר של שחרור ולא של שיעבוד,יהיה הכרחי לחסל, קודם כל, את הבדיה הזו על אלוהים, המְשַׁעבֵּד הנצחית והמוחלט. החינוך הכולל של הילדים וההוראה שלהם חייבים להיות מושתתים על ההתפתחות המדעית של ההיגיון, לא על זו של האמונה; על התפתחות של כבוד ועצמאות אישיים, ולא על זו של אדיקות וצייתנות; על פולחן של אמת וצדק בכל מחיר, ומעל לכל על כבוד לאנושות, אשר חייבת להחליף תמיד ובכל מקום את פולחן האלוהות. עיקרון הסמכות, בחינוך ילדים, מהווה את נקודת המוצא הטבעית; הוא לגיטימי, הכרחי, כאשר הוא מופעל על ילדים בגיל הרך, שהאינטליגנציה שלהם לא התפתחה באופן מובהק עדיין. אבל כמו ההתפתחות של כל דבר, וכתוצאה מכך של חינוך, משמעה השלילה ההדרגתית של נקודת המוצא, עיקרון זה [עקרון הסמכות] חייב להצטמצם במהירות בה החינוך וההוראה מתקדמים, ולתת מקום לחירות מתגברת. כל חינוך הגיוני בבסיסו אינו אלא ההקרבה המתקדמת הזו של סמכות לטובת חירות, היעד הסופי של חינוך הוא בהכרח ההיווצרות של בני-חורין מלאים כבוד ואהבה לחופש הזולת. לכן היום הראשון של חיי התלמידים, אם בית הספר מקבל תינוקות שבקושי מסוגלים עדיין לגמגם כמה מילים, צריך להיות יום של הסמכות הגדולה ביותר ושל היעדר כמעט מוחלט של חירות; אבל היום האחרון שלו צריך להיות היום  של החירות הגדולה ביותר והביטול המוחלט של כל שריד חייתי או אלוהי של סמכות. עיקרון הסמכות, המופעל על אנשים אשר הגיעו לגיל הבגרות שלהם או עברו אותו, הופך למפלצתיות, קיפוח מחפיר של אנושות, מקור לעבדות ולשחיתות אינטלקטואלית ומוסרית. למרבה הצער, ממשלות אבהיות עזבו את ההמונים להתפלש בבורות עמוקה כל כך, שיהיה צורך להקים בתי ספר לא רק עבור ילדי האנשים, אבל עבור האנשים עצמם. מבתי-הספר האלה יהיו מוסרים לחלוטין אף הבקשות או הביטויים הקטנים ביותר של עיקרון הסמכות. הם יחדלו להיות בתי-ספר; הם יהיו אקדמיות עממיות, שבהן לא יהיו חניכים ולא יהיו רבנים, שאליהן האנשים יבואו בחופשיות כדי לקבל, אם הם צריכים, הדרכה ללא תשלום, שבהן, עתירים בניסיון עצמם, הם ילמדו בתורם דברים רבים את הפרופסורים אשר ינגישו להם ידע שחסר להם. זוהי, אם כן, תהיה הוראה הדדית, מעשה של אחווה רוחנית בין הנוער המשכיל והעם. בית-הספר האמיתי של העם ושל כל האנשים המבוגרים הוא החיים. הרשות הכבירה והכל-יכולה היחידה, טבעית והגיוני באחת, היחידה שאנו עשויים לכבד, תהיה זו של הרוח הקולקטיבית והקהילתית של חברה המושתתת על שוויון וסולידריות ועל הכבוד האנושי ההדדי של כל חבריה. כן. זו היא סמכות שהיא כלל לא אלוהית, אנושית לגמרי, אלא כזו שנשתחווה לפניה ברצון, בטוחים, שתהיה רחוקה מלשעבד אנשים, שתשחרר אותם. היא תהיה עוצמתית פי אלף מונים, ללא ספק בכך, מכל האלוהיות שלכם, מהרשויות התאולוגיות המטאפיזיות, הפוליטיות והשיפוטיות, שנוסדו על ידי הכנסייה ועל ידי המדינה, חזקה יותר מהחוקים הפליליים שלכם, הסוהרים שלכם, והתליינים שלכם. כוחו של רגש קולקטיבי או רוח קהילתית הוא אף כעת עניין רציני מאוד. האנשים המוכנים ביותר לביצוע פשעים לעתים רחוקות מעזים לזלזל בה, להכלים אותה בגלוי. הם יחפשו להערים עליה, אבל ידאגו לא להיות גסי-רוח אליה אלא אם כן הם מרגישים תמיכה ממיעוט בגודל כזה או אחר. ואולם אף אדם, לא משנה חזק הוא תופס שהוא, לעולם לא יחזיק בכוח לשאת את הבוז כבפה-אחד של החברה; אף אחד לא יכול לחיות בלי לחוש מקובל ומאושר ומוערך לפחות על ידי חלק מסוים של החברה. אדם צריך להיות מונע על ידי שכנוע עצום ומאוד כנה כדי לאזור אומץ לדבר ולפעול נגד דעת הכל, ולאדם אנוכי, מושחת, ופחדן לעולם לא יהיה אומץ כזה. שום דבר לא מוכיח בצורה ברורה יותר מאשר עובדה זו את הסולידריות הטבעית והבלתי נמנעת – חוק זה של חברותיות – אשר קושרת את כל האנשים יחד, כמו שכל אחד מאיתנו יכול לאמת באופן-יומי, גם על עצמו וגם על כל האנשים אשר מכיר. אבל, אם הכוח החברתי הזה קיים, למה הוא לא הספיק עד הלום כדי להטיף מוסר, לפוך אנשים להומניים? בפשטות כי עד כה הכוח הזה בעצמו לא נעשה הומני; הוא לא נעשה הומני בגלל שחיי החברה, אליהם הוא לא פעם הביטוי הנאמן, מבוססים, כפי שאנו מכירים, על פולחן של אלוהות לא על כבוד האנושות; על סמכות, לא על חירות; על זכות, לא על שוויון; על הניצול, לא על אחוות האנשים; על עוון ושקר, לא על צדק ואמת. כתוצאה מכך הפעולה האמיתית שלו, תמיד בסתירה לתיאוריות ההומניטריות שבהם הוא דוגל, תמיד  מפעילה השפעה איומה ומשחיתה. היא לא עוצרת חטאים ופשעים; היא יוצרת אותם. הסמכות שלו  לפיכך אלוהית, אנטי-הומנית; השפעתו מזיקה וזדונית. האם ברצונך להפוך את סמכותו ואת השפעתו למלאות חסד ואנושיות? תגיע למהפכה החברתית. הפוך את כל הצרכים לסולידריים באמת, ותגרום לאינטרסים החומריים והחברתיים של כל אחד להתאים לחובות האנושיות של כל אחד. ולשם כך יש רק אמצעי אחד: להשמיד את כל מוסדות חוסר-השוויון; לבסס את השוויון הכלכלי וחברתי של הכל, ועל בסיס זה תצמח החירות והמוסריות, האנושיות הסולידרית של הכל. אשוב לכך, לשאלה החשובה ביותר של הסוציאליזם.

הערה 5 בעמוד 31: מדע, בהופכו לנחלת כולם, יקשור עצמו במובן מסוים אל החיים המידיים וממשיים של כל אחד. זה יזכה בשימושיות וחן שאותן הוא מאבד בתוך גאווה, שאפתנות, וקפדנות דוגמטית. עם זאת, לא מאנשים כישרוניים, שמאורגנים טוב יותר עבור השערה מדעית מרוב חבריהם, להקדיש את עצמם באופן בלעדי לטיפוח המדעים, ולבצע שירותים גדולים לאנושות. רק, השאפתנות שלהם לא תהיה למען שום השפעה חברתית, למעט ההשפעה החברתית הטבעית המופעלת על הסביבה על ידי כל תבונה מעולה, ולמען שום גמול אחר מאשר העונג הגבוה אשר מוח אצילי תמיד מוצא בסיפוק של תשוקה אצילית.

הערה 6 בעמוד 33: יש להבחין באופן ברור בין ניסיון אוניברסלי, שעליו כל המדע מבוסס, לבין אמונה אוניברסלית, שעליה האידיאליסטים רוצים לבסס את אמונותיהם: הראשון הוא אימות ממשי של עובדות; השנייה היא רק השערה של עובדות אשר אף אחד לא ראה, ואשר כתוצאה מכך שונים מהניסיון של כולם.

הערה 7 עמוד 33: האידאליסטים, כל אלה המאמינים באי-החומריות ובחיי הנצח של הנפש האנושית, חייבים להיות נבוכים ביותר מההבדל במשכל הקיים בין גזעים, עמים, ויחידים. אלא אם כן נניח כי החלקיקים האלוהיים השונים הופצו באופן בלתי שווה, איך יש להסביר את ההבדל הזה? למרבה הצער יש מספר לא מבוטל של אנשים טיפשים גמורים, הדיוטות עד טמטום מוחי. האם יכול להיות שקיבלו בחלוקה חלקיק שהוא אלוהי וטיפשי בו זמנית? כדי לברוח מהמבוכה הזאת האידאליסטים חייבים בהכרח להניח שכל נשמות האדם שוות. אלא שבתי הסוהר שבהם הם מוצאים את עצמם מוגבלים בהכרח, גופות אדם, הם לא שווים, חלק מסוגלים יותר מאחרים לשרת כאיבר של האינטלקטואליות הטהורה של נשמה. לפי זה. לאחד יכולים להיות איברים מצוינים באמתחתו . לאחר יכולים להיות איברים מאוד מגושמים. אבל אלה הבחנות אשר אין בכוחו של האידאלים להשתמש בלי ליפול לתוך אי-עקביות ולמטריאליזם הגס ביותר, מפני שבנוכחות אי-חומריות מוחלט של נשמה כל ההבדלים הגופניים נעלמים, כל מה שגשמי, חומרי, בהכרח מתגלה כלא-חשוב, באופן שווה ומוחלט. התהום המפרידה את הנשמה מן הגוף, אי-חומריות מוחלטת מחומריות מוחלטת, היא אינסופית. כתוצאה מכך כל ההבדלים, אגב שאין להסבירם ושבלתי אפשריים מבחינה לוגית, שאולי קיימים בצד השני של התהום, בחומר, צריכים להיות בטלים וחסרי תוקף לנשמה, ואינם יכולים או צריכים לממש כל השפעה עליה. בקצרה, האי-החומרי המוחלט לא יכול להיות מוגבל, כלוא, ובטח שלא לבוא לידי ביטוי בכל רמה שהיא ובאופן כלשהו על ידי החומר המוחלט. מכל הדמיונות הגולמיים והמטריאליסטיים (בהשתמש במילה במובן שהאידאליסטים נתנו לו) שנוצרו עקב הבורות והטיפשות הפרימיטיביות של האנושות, זה שנשמה לא-חומרית כלואה בתוך גוף חומרי הוא בהחלט המסורבל והמְטוּפָּשׁ ביותר. ושום דבר לא מעיד בצורה מוצלחת יותר על יכולת-הכל שהפעילו דעות קדומות עתיקות, אפילו על המוחות הטובים ביותר, מאשר התמונה המצערת של אנשים הניחנים אינטליגנציה נעלה, עדיין מדברים על זה בימינו.

הערה 8 עמוד 38: אני מודע היטב כי במערכות התאולוגיות והמטאפיזיות של המזרח, ובמיוחד אלה של הודו, כולל הבודהיזם, אנו מוצאים את העיקרון של השמדת העולם האמיתי לטובת האידאל של הפשטה מוחלטת. אבל אין בו האופי המוסף של השלילה הרצונית הומכוונת שמאפיינת את הנצרות; כאשר מערכות אלו נוצרו. עולם המחשבה האנושית על רצון וחירות, לא הגיעה לשלב הזה של התפתחות אשר נראתה לאחר מכן בתרבות היוונית והרומית.

הערה 9 עמוד 40,41: נראה לי מועיל להעלות הנקודה זו אנקדוטה – אחת, אגב, ידועה ואותנטית לגמרי – אשר שופכת אור מאוד ברור על הערך האישי של האמונות הקתוליות הממוחזרות ועל הכנות הדתית של התקופה ההיא. שאטובריאן הגיש למוציא-לאור יצירה שתוקפת אמונה. המוציא-לאור בקש את תשומת לבו לעובדה שהאתאיזם יצא מהאופנה, שלציבור הקוראים כבר לא אכפת ממנו, וכי הביקוש, להפך, היה לעבודות דתיות. שאטובריאן נסוג, אך כמה חודשים לאחר מכן חזר עם עילוי הנצרות שלו.

[2] הערת המתרגמים: שמות של שליטים מתקופת חייו של באקונין. הכוונה לנפוליאון השלישי,  וילהעלם הראשון, פרדיננד מאוסטריה ואלכסנדר מרוסיה.

[3] הערת המתרגמים: רוצח סדרתי מצרפת, אשר נולד ב1848 והוצא להורג ב19 לינואר 1870.

[4] הערת המתרגמים: מונח לטיני מתחום האלכימיה אשר המשמעות המילולית שלו היא "ראש מת" או שמא "שאריות חסרות ערך".  סמלו הוא מעגל אשר במרכזו שלושה עיגולים שחורים.

[6] הערת המתרגמים: במיתולוגיה המצרית הספיניקס הוא יצור המשלב בין ראשו של פרעה לגוף של אריה. ממנה הוא נשאל אל המיתולוגיה היוונית, שם קיימת האמונה כי הוא הושם מלפני האל תבס לשאול את העוברים והשבים קושיות. אלו שלא ענו נכונה, נחנקו למוות על ידיו.

[7] הערת המתרגמים: סיזיפוס, מהמיתולוגיה היוונית, נידן כל יום לגלגל במלא הר אבן ענקית; בסיומו של היום, ממש לפני שהגיע לפסגה, כשל ואבנו ברחה ממנו במורד הגבעה, וכך שוב ביום למחרת.

[8] הערת המתרגמים: קווינטוס ספטימיוס פלורנס טרטוליאנוס היה תאולוג נוצרי חשוב ואחד מאבות הכנסייה. נולד ב160, מת ב220.

[9] הערת המתרגמים: זה הוא מונח מהתאולוגיה הנוצרית אשר נטבע על-ידי טרטוליאנוס ומשמעותו "אני מאמין מאחר וזה-הוא אבסורד".

[10] הערת המתרגמים: ראוי לשים לב כי הכתוב נכתב במאה ה-19. ניכר כי בימנו האמונה נפוצה יותר בקרב הפרולטריון מאשר בקרב הבורגנות.

[11] הערת המתרגמים: כימרה, אף היא יצור מהמיתולוגיה היוונית. ידוע בכך שכאשר נכרת ראשה, צומחים מגדמו שני ראשים חדשים.

[12] הערת המתרגמים: מונח לטיני שמשמעותו המילולית "אש מטופשת". משמש כדרך פיגורטיבית לדבר על אשליות.

[14] הערת המתרגמים: מאיטלקית: "קפיצה קטלנית"

[15] הערת המתרגמים: באקונין היה הוגה דגול, אך כאן אנו נתקלים בשטות גמורה. כל האנשים כולם נולדו לחופשיות, יהיו ממוצא איטלקי, גרמני, סלבי או מזרח-תיכוני. חירות, שוויון ואחווה ראויים לכל, ולא רק לאיטלקים.