ציינתי את הסיבה העיקרית לריבונות שהמוסדות הדתיים ורעיונותיהם מפגינים אף-כיום כלפי ההמונים. נטיות מיסטיות אלו לא מציינות באדם איזו סטייה של המחשבה כמו שהן מציינות חוסר סיפוק תהומי. הן המחאה האינסטינקטיבית ומלאת התשוקה של האדם כנגד הנדושות, האומללות והצרות של החיים האומללים. לחולי הזה, וכבר אמרתי את זה, יש רק תרופה אחת – מהפכה חברתית.

  בינתיים, התאמצתי להראות את הסיבות האחראיות לתולדה והתפתחות ההיסטורית של ההזיות הדתיות בתודעה האנושית. כאן מטרתי לטפל בשאלה של קיום האל, או של המקור האלוהי של העולם ושל האדם, רק מהגישה של התפקיד המוסרי והחברתי שלה, ואומר רק מספר מילים כדי להסביר טוב יותר את דרך החשיבה שלי, בנוגע לבסיס התאורטי של האמונה הזו.

  כל הדתות, והאלוהויות שלהן, חצאי האלים, הנביאים, המשיחים והקדושים שלהן, נוצרו על ידי הדמיון התמים של האנושות, שלא השיגו את ההתפתחות והבעלות המלאות על כישוריהם. כתוצאה מכך, גן העדן הדתי אינו אלא אשליה בה האדם, מרומם בידי הבורות והאמונה, מגלה את בבואתו, אך מוגדלת והפוכה – כלומר, מקודשת. ההיסטוריה של הדת, של הלידה וההיחלשות של אלים שבאו אלו אחר אלו באמונה האנושית, היא שום דבר מלבד ההתפתחות של התודעה והאינטליגנציה הקולקטיבית של המין האנושי.

  באותה המהירות בה הכוחות, התכונות ואף הפגמים מתגלים, במהלך ההתקדמות המתמשכת שלהם לאורך ההיסטוריה, האנשים מייחסים אותם לאלים שלהם, לאחר שהוציאו אותם מעבר לכל קנה מידה, כמו שילדים עושים, באמצעות הדמיון הדתי, תודות לענווה ונדיבות יראת שמיים זו של אנשים מאמינים ותמימים, גן-העדן הועשר בפינוקי העולם, וכתוצאה ישירה מזה, ככל שהתעשר גן-עדן, כך נעשו האנושות והארץ עלובים יותר. מהרגע בו הוכרז על אלוהים, הוא נהפך באופן טבעי לסיבה, הגורם, היוצר וזה שיכול להיפתר לחלוטין מכל הדברים שהם: העולם אם-כך נהיה לשום דבר והאל נהיה להכל; האדם, יוצרו האמיתי, משה אותו מהריק, השתחווה לפניו, סגד לו ונשבע להפוך ליצורו ועבדו.

  הנצרות היא "הדת" פר אקסלנס, מאחר והיא מציגה ומייצגת בצורה הברורה ביותר, את הטבע הבסיסי של כל מערכת דתית, שהוא השיעבוד, הפיכתו לכלום ושום דבר וההשמדה של האנושי לטובת האלוהי.

  האל הוא הכל, האנושות והעולם שום דבר. האל הוא האמת, הצדק, טובות הלב, יופי, עוצמה וחיים, האנושות היא שקר, אי-צדק, רשעות, כיעור, אין-אונות ומוות. האל האדון – האנושות שפחתו. מחוסרת יכולת להשיג אמת, צדק וחיי-נצח בכוחות עצמה, היא מחויבת לפנות להתגלות האלוהית. אך כל מי שאומר התגלות אומר גם משיחים, נביאים, כוהנים, כמרים, רבנים, שמאנים ומחוקקי חוקים שמצאו השראה מהאל עצמו; ואלו, מהרגע בו זוהו כמייצגיו של האל עלי אדמות, כמוריה היחידים של האנושות, כנבחרים של האל עצמו להוראתה של האנושות בדרך הגאולה, בהכרח מחזיקים בכוח חסר סוף. כל האנשים חייבים להם צייתנות חסרת סוף; מאחר וכנגד ההיגיון האלוהי להיגיון האנושי אין משמעות, וכנגד הצדק האלוהי אין שום צדק ארצי בנמצא שמחזיק משמעות. עבדים לאלוהים, האנשים חייבים גם כן היות עבדים לכנסייה (הדת) והמדינה, עד למצב בו המדינה מוכרזת כקדושה על-ידי הדת. את האמת זאת, הנצרות הבינה, יותר משאר הדתות שקימות או שהתקיימו, אף אם כוללים את כל הדתות הילידיות, אשר נכללות רק באומות יוצאות דופן בימנו, ולעומתן הנצרות שואפת להכיל את כל העולם כולו; ואת האמת הזאת הנצרות הקתולית, מבין כל הזרמים השונים של הנצרות, הכריזה והבינה בלוגיקה נמרצת. זו-היא הסיבה למה הנצרות היא הדת חסרת הגבולות, הדת הסופית; זו-היא הסיבה למה הכנסייה הרומאית היא הכנסייה היחידה שהגיונית, עקבית ולגיטימי.
אם כך, עם כל הכבוד, אומר זאת לכל המטא-פיזיקאים, הדתיים, הפילוסופים, הפוליטיקאים או המשוררים: רעיון האל משמעו היפטרות מההיגיון והצדק האנושיים; זו הסתירה ההחלטית ביותר של החירות האנושית, ובהכרח סיומו בשעבודו של המין האנושי, הן תאורטית והן פרקטית.  

  אלא אם אנחנו רוצים את שעבודו והריסתו של המין האנושי, כמו שרוצים הישועים והאדוקים, עלינו בשום פנים ואופן להקריב או לוותר על שום דבר לאל של התאולוגים או לאל של המטא-פיזיקאים. זה אשר צועד בדרך של האלף-בית המיסטי הזה ומתחיל בא', לבסוף יגיע לת'; זה אשר רוצה לסגוד לאלוהים מחויב שלא להתעסק בהכחשות ילדותיות ולהכריז כי הוא מוותר על חירותו ואנושיותו.

אם אלוהים קיים, האנושות שפחתו; האנושות יכולה וחייבת להיות חופשיה, לכן אלוהים לא יכול להתקיים.

  אני מתריס בכל שנמנע משרשור לוגי זה, הבה ניתן לכולם לבחור.

האם זה הכרחי להצביע ולהבהיר עד לאיזו רמה ובאיזו צורה הדתות הורסות ומשחיתות את האנושות? הן הורסות את ההיגיון שלה, המכשיר הבסיסי לשחרור אנושי, ומורידות אותה לטמטום, התנאי ההכרחי לשעבודה. הן מפחיתות מכבוד העבודה והופכות אותה לסימן של עבדות. הן הורגות את הרעיון והתחושה של צדק אנושי, תמיד מוסיפות לחוסר האיזון לצידם של הנוכלים, המטרות הפריווילגיות של המתירנות הקדושה.  הן הורגות את הגאווה והכבוד האנושיים, ומגנות רק על הצנועים ואלו שזוחלים על ארבע. הן חונקות כל תחושה של אחווה בקרב לבבות האנשים וממלאות אותם במקום בתחושות של אכזריות קדושה ואלוהית במקום.

  כל הדתות אכזריות, כולן נוסדו על דם; מאחר וכולן נשענות ביסודן על רעיון ההקרבה –  זאת אומרת, ההקרבה הנצחית של האנושות לטובת נקמנותה חסרת השובע של האלוהות. בתעלומה מדממת זאת האנושות הקרבן הנצחי, והכומר (או הרב) – גם כן אדם, אך אדם בעל פריווילגיות מהאל – הוא המוציא להורג הקדוש. זה מסביר למה אנשי הדת של כל הדתות, אף הטובים מביניהם, האנושיים, העדינים, כמעט תמיד, בנבכי ליבם, ואם לא בלבבותיהם אז במוחותיהם (ואנחנו מכירים את השפעת המוחות על הלבבות), שוכנים דברים אכזריים ועקובים מדם.

  אלו שיודעים עובדות אלו הכי טוב הם האידאליסטים היצירתיים ממנו אנו. אלו הם אנשים מלומדים שמכירים את ההיסטוריה על בורייה; ומאחר והם באותו הזמן אנשים חיים, נשמות גדולות אשר חדורות בדאגה מתמדת לרווחת המין האנושי, הם קיללו את כל המעשים הנפשעים של הדתות בצחות לשון שאין לה תחרות. הם דוחים בחרון-אף כל תחושה של רעות עם האל הפוזיטיבי של הדתות ועם נציגיו, מהעבר, ההווה ואלו שעל הארץ.

  האל אותו הם מעריצים , או חושבים שהם מעריצים, מובדל מהאלים האמיתיים של ההיסטוריה בדיוק בכך שהוא כלל לא אל מוגדר עם תכונות מסוימות שהן, תהיינה תאולוגיות או מטא-פיזיות. הוא אינו הישות העליונה של רובספייר  או ז'אן-ז'אק רוסו  ואף לא האל הפנתאיסטי של שפינוזה ואף לא האל ההכרחי, הטרנסצנדנטלי והדו-משמעי של הגל. הם דואגים בקפידה יתרה לא לתת לו אף הגדרה שהיא מאחר והם מרגישים בחוזקה שכל הגדרה שיתנו לו תחשפו להשפעה המבטלת של הביקורת. הם לא יאמרו שמא הוא אל אישי או שלא, שמא ברא או שלא את העולם; הם אפילו לא יאמרו אם הוא מבצע השגחה עליונה. כל זה עלול לסכנו. הם מסתפקים בלומר "אלוהים" ושום דבר מעבר לכך. ואם כך, מה הוא האלוהים שלהם? אפילו לא רעיון; זו היא שאיפה.

  זה הוא השם הגנרי של כל מה שנראה להם טוב, יפה, גדול, אצילי, ואנושי. ואם כך, למה הם לא אומרים "אנושות"? אה! מאחר וילהעלם מלך פרוסיה ונפוליאון השלישי וכל עמיתיהם, גם הם אנושיים. רעיון זה מציק להם ללא הפסק. אנושיות אמיתית היא ערבוב של כל מה שאמרתי, כל הדברים הנשגבים והטובים ביותר ושל כל הדבר המדכאים והנוראיים שיש בעולם. איך הם מתמודדים עם עובדה זו? הם ממציאים סקאלה, לקצה אחד בה הם קוראים אלוהיות ולשני הם קוראים חייתיות, ובאמצעה ממקמים את האנושות. הם או שלא רוצים או שלא יכולים להבין ששלושת המושגים האלו הם למעשה אחד, ושלהפרידם שווה להורסם.

  הם לא חזקים בלוגיקה, וניתן אף לומר שהם מתעבים אותה. זה מה שמפריד בינם לבין המטא-פיזיקאים הפנתאיסטים והדאיסטים, ונותן לרעיונותיהם האידאליסטים חזות פרקטית. רעיונותיהם כלל לא שואפים השראה מאיזה פיתוח מחשבתי אלא מהתנסויות היום-יום, מהרגשות והתחושות של החיים. זה מה שמעניק לתעמולה שלהם חזות של עושר וחיוניות, אך זו היא חזות שווא; מאחר והחיים עצמם נהיים סטריליים כאשר מובנת בהם סתירה לוגית.

  הרי הסתירה: הם רוצים אלוהים והם רוצים אנושיות. הם מתעקשים לחבר בין שני מונחים, שמהרגע שהופרדו יכולים להתחבר מחדש רק על ידי הרס זה של זה. הם אומרים בנשימה אחת "אלוהים והחירות האנושית", "אלוהים והכבוד, הצדק, השוויון, אחווה, והשגשוג האנושי" – בלי שום דין וחשבון להיגיון הפשוט שמוכיח שאם אלוהים קיים כל הדברים האלו לא יכולים להתקיים. מאחר ואם אלוהים קיים הוא בהכרח האדון הנצחי והאבסולוטי, ואם אדון כזה קיים, האנושות שפחתו; ואם היא שפחתו, אין לה לא צדק, לא כבוד, לא שגשוג ולא אחווה.  לשווא, כנגד כל היגיון נפוץ וכל מה שלימדה אותנו ההיסטוריה הם מציגים את האל שלהם כמונפש על ידי האהבה העדינה של האנושות את החירות; אדון, לא משנה כמה נחמד הוא מציג את עצמו וכמה ליברלי הוא נראה, הוא עדיין אדון.  קיומו בהכרח מראה על שעבודו של כל מי שנמצא תחתיו.  וכך, אם אלוהים קיים, הדרך היחידה בה הוא יכול לעזור לחירות האנושית היא להפסיק להתקיים.

וולטיר, מעריץ מושבע של החירות האנושית, וכזה שהאמין שכל דבר שמעריצים באנושיות מחויב להיות תלוי בכך שיאפשר חירות אנושית אמר, ואצטטו:" אם אלוהים באמת התקיים, היה הכרחי להיפתר ממנו".

ההיגיון הברור שמוביל לאמרה זו כה מובן מאליו שאין שום צורך להרחיב עליו כעת.  ונראה לי חסר כל סיכוי שהכותבים המדהימים שכבר ציינתי את שמותיהם, לא נתקלו בסתירה מובהקת זאת כאשר הם דברו בנשימה אחת הן על החירות האנושית והן על אלוהים. מאחר והם התעלמו מסתירה זאת, הם לבטח חשבו שסתירה זאת הכרחית לרווחת המין האנושי.

ואולי כשהם מדברים על חירות, רעיון שמאוד יקר לליבם, הם מגדירים אותה אחרת מאיך שאנחנו, מטריאליסטים וסוציאליסטים מהפכניים, מגדירים אותה. ואכן, הם לעולם לא מדברים על החירות בלי מיד להוסיף עוד מילה, סמכות – מילה, ודבר, שאנחנו מתעבים בכל ליבנו.

מה היא סמכות? האם סמכות היא הכוח הבלתי-נמנע של הכוחות הטבעיים אשר בא לידי ביטוי בהשתלשלות האירועים ההכרחית של המאורעות הפיסיים והחברתיים? אכן, כנגד חוקים אלו מרד הוא אסור, ואף בלתי אפשרי.  אולי אנחנו לא מבינים אותם, ואולי אפילו לא מכירים אותם, ועדיין אי אפשר לעבור עליהם; מאחר והם מרכיבים את היסוד והבסיס לעצם קיומנו; הם מקיפים אותנו, חודרים אלינו, מווסתים כל מחשבה, תזוזה ומעשה שלנו; גם כשאנחנו חושבים שאנחנו מפירים אותם, אנחנו למעשה רק מראים שהם מקיפים הכל.

  אכן, אנחנו העבדים הנרצעים של חוקים אלו. אך בעבדות מסוג זה אין שום בושה, ואף יותר, זו אינה עבדות כלל. מאחר ועבדות מניחה את קיומו של אדון, אדון חיצוני אשר מפקד על כוחות חיצוניים לו, וכוחות אלו לא חיצוניים לנו; הם חלק הכרחי מאיתנו; הם מרכיבים את קיומנו, את כל קיומנו, הנפשי, הפיסי, המחשבתי, המוסרי; אנחנו חיים, אנחנו נושמים, אנחנו פועלים, אנחנו חושבים, אנחנו מייחלים רק באמצעות חוקים אלו.   בלעדיהם אנחנו שום דבר, בלעדיהם איננו, מאיפה אם כן אנחנו יכולים לשאוב את הכוח והעוצמה למרוד בהם?

  בהקשר לחוקי הטבע ישנה רק חירות אחת שאפשרית לאנושות – להבינם וליישמם בקנה מידה הולך וגדל ובהתאם למטרה אותה היא דורשת – שחרור של האינדיבידואל ושל הקולקטיב. חוקים אלו, מהרגע בו הובנו, סמכותם לעולם לא תעורער על ידי המוני האדם. האדם בבסיסו חייב להיות מפגר או תאולוג או קפיטליסט או לכל הפחות מטאפיזיקאי, או שופט כדי למרוד באמיתות החוק אשר קובע כי שניים ועוד שניים הם ארבעה.  לאדם חייבת להיות אמונה כדי לדמיין שהאש לא תשרוף או שהמים לא יטביעו, מלבד המקרים בהם נמצאה איזו תחבולה, אשר בתורה גם היא מבוססת על חוק טבע אחר אשר מאפשרת את זה. אך מרידות אלו, או יותר נכון, הנסיונות להן, או הדמיונות של מרידות בלתי אפשריות אלו, הן באופן מוחלט יוצאות דופן; מאחר וניתן לומר שהמוני האנשים, בחיי היום יום לפחות, מקבלים את ריבונותו של ההיגיון הפשוט – זאת אומרת, חוקי הטבע אשר מוכרים – באופן מוחלט.

  חוסר המזל הוא שחלקם הארי של חוקי הטבע, אשר כבר גולו והוכחו על-ידי המדע, עודם לא מוכרים להמוני האנשים, תודות להשגחתן הצמודה של הממשלות הטוטליטריות אשר קיימות, כפי שלבטח אנו יודעים, לטובת האנשים. ישנו עוד קושי – והוא שמרבית החוקים אשר קשורים להתפתחות החברה אנושית, שכמו החוקים הטבעיים הם בלתי ניתנים למניעה, הכרחיים, עוד לא מצאו הכרה בקרב קהילת המדענים.

מהרגע בו יוכרו על ידי המדע, ולאחר מכן, באמצעות מערכות כבירות של הדרכה והוראה יועברו לתודעתם של כלל האנשים, שאלת החירות תיפטר מעצמה. אפילו הרשויות העקשניות ביותר תהיינה מחויבות להודות, שבמצב כזה לא יהיה צורך לא בהתארגנות פוליטית, לא בחקיקה או אף ברגולציה; שלושה דברים אשר, בין אם נובעים מרצונו של הדיקטטור, מהצבעתו של הפרלמנט או אפילו מרצונה המלא של האוכלוסייה (דבר אשר לעולם לא קרה וגם לעולם לא יקרה) הם הרסניים, נוראים ועוינים לחירות האנושית מעצם העובדה שהם שמים עליה חוקים אשר חיצונים לה ולכן רודניים.

  החירות של האינדיבידואל בנויה על עיקרון זה: שיציית לחוקי הטבע, מאחר והוא עצמו הכיר בהם ולא בעקבות כפייה חיצונית עליו מכל סוג שהוא, אלוהית או אנושית, קולקטיבית או אינדיבידואלית.

  הניחו את קיומה של אקדמיה מלומדת, המורכבת מהחכמים שבהוגים המדעיים של ימנו; הניחו שאקדמיה זאת אחראית על חוקי והנהלת החברה, וזו, שתחת ההשראה של האהבה הכנה ביותר לאמת, מעבירה אך-ורק חוקים אשר שורים בהרמוניה מוחלטת עם התגליות העדכניות ביותר של המדע. ואני עדיין מחזיק בדעה שחקיקה שכזאת ומוסד שכזה יהוו תפלץ, וזאת בעקבות שתי סיבות: הראשונה היא שהמדע האנושי תמיד יהיה בלתי-מושלם, זה וההשוואה בין שגילינו ושנותר לגלות, ניתן להסיק שהוא עדיין בחיתוליו. וכך, אם ננסה לכפות על החיים הפרקטיים של האנשים, הקולקטיביים וכן האינדיבידואליים, לאחדות וצייתנות לתגליות העדכניות ביותר של המדע, נגזור על החברה וכן על האינדיבידואלים שחיים בה, מוות קדושים על סדום, דבר אשר במהרה ינקע ויחנוק אותם, מאחר והחיים הם דבר גדול ללא אישור מהמדע.

  הסיבה השנייה היא זו: חברה אשר תציית לחוקים שהאקדמיה המדעית, לא כי היא הבינה בעצמה את ההיגיון של חוקים אלו (במקרה כזה החברה לא תצטרך את האקדמיה שתכתיב לה חוקים), אלא כי האקדמיה מכתיבה לה את החוקים של המדע שהיא עצמה לא מבינה – חברה כזאת לא תהיה מורכבת מאנשים, אלא מפראי-אדם.  זו תהיה מהדורה שנייה למסיון בפרגווואי שבמשך זמן רב הקשיבו לממשלת הישועים. היא לבטח ובמהירות תרד לטמטום מוחלט.

  עדיין יש סיבה שלישית שתהפוך ממשלה כזאת לבלתי אפשרית – אקדמיה מדעית שתהיה בבעלותה ריבונות אבסולוטית, אפילו אם תורכב מהאנשים הידענים ביותר, תהפוך בסופה וללא שום יוצאי דופן למושחתת מוסרית ואינטלקטואלית. אפילו היום, עם מעט הפריווילגיות שיש להם, זה הסיפור של מרבית האקדמיות. הגאון המדעי הגדול מכולם, מהרגע בו הוא נהיה אקדמאי, מהרגע שבו הוא נהיה מלומד רשום, בהכרח יחזור לעצלנות. הוא מאבד את הספונטניות, את החדות המהפכנית שלו, ואת האנרגיה המדאיגה והפראית שמאפיינת את הגאונים, אפילו כשנקראים להשמיד עולמות רעועים ישנים ועל חורבותיהם לבנות חדשים. האקדמאי זוכה, ללא ספק, בנימוסים וחכמה פרקטית, את מה שהוא מפסיד מחדות מחשבתו.  במילה, הוא נהיה מושחת.

  זה הוא המאפיין של הפריווילגיות ושל המשרות הסמכותניות אשר בתודעה ובלב של האדם. האדם הפריווילגי, בין אם חברתית או פוליטית, הוא אדם שחסר בתודעתו ובלבבו. זה הוא חוק חברתי אשר אין לו שום יוצאי דופן, וניתן ליישמו הן על אומות שלמות והן על מעמדות, תאגידים ואינדיבידואלים. זה הוא החוק של השוויון, הבסיס הנעלה לחירות ואנושיות. המטרה העיקרית של מאמר זה היא להדגים את האמת הזה בכל ביטוייה בחיים האנושיים.

  גוף מדעי אשר הופקדה בידו סמכותה של הממשלה בהכרח, במהרה או במאוחר, יפסיק להקדיש את עצמו למדע, ויתחיל להקדיש עצמו לעניינים אחרים גמרי; ועניין זה, כמו שאר הכוחות המבוססים, יהיה הנצחתו העצמית חסרת הקץ על-ידי הפיכת החברה לתלויה בטיפולו וטמטומה.

  אך מה שנכון לאקדמיות מדעיות נכון גם לכל האספות המחוקקות, אפילו אלו שנבחרו על-ידי העם. במקרה שהזכרתי הן אולי תחלפנה את נבחריהן, החלק הזה נכון, אך זה לא מונע את היווצרותו, תוך כמה שנים של גוף של פוליטיקאים, בעלי פריווילגיות, בין אם חוקיות או רק מעשיות, אשר מקדישים עצמם להנחיה החברתית ולחקיקה של מדינה שלמה, בסופו של דבר הם יצרו מעין אריסטוקרטיה פוליטית או אוליגרכיה. צפו בארצות הברית של אמריקה ובשוויץ.

  כך או אך הסמכות החיצונית או המחוקקים החיצוניים – שניהם לא ניתנים להפרדה אלו מאלו, ושניהם נוטים להשחתה של החברה ולהשחתה האיטית של המחוקקים עצמם.

  האם נובע מכך שאני דוחה כל סוג של סמכות? זו היא לא אמונתי כלל. בנוגע למגפיים, אני פונה לסנדלר; בנוגע לבתים, תעלות או מסילות ברזל אני אפנה לעזרתו של הארכיטקט או המהנדס. לידע מיוחד זה או זה אני אפנה לסמכותו של מלומד זה או זה. אך לא ארשה לא לסנדלר, לארכיטקט או למלומד להטיל עלי את מרותו. אני אקשיב להם בחופשיות ועם כל הכבוד אשר חכמתם מטילה עליי, אופיים, הידע שלהם, תמיד אשמור על זכותי לפקפק בהם. אני לא מסתפק בלהתייעץ עם סמכות אחת בכל תחום שהוא; אני מתייעץ עם כמה; אני משווה את דעותיהם, ובוחר את זו שנשמעת לי הבטוחה ביותר. אך איני מכיר בשום סמכות שבטוחה משגיאות, אף לא בעניינים מיוחדים; כתוצאה מכך, לא משנה כמה כבוד אני רוכש לאינדיבידואל כזה או אחר, איני מאמין לחלוטין באף אינדיבידואל שהוא. אמונה שכזו תהיה הרסנית להגיוני, לחירותי, ואף להצלחת מעללי; אמונה שכזאת באופן מידי תהופכני לעבד נרצע, כלי לרצון והאינטרסים של אחרים.

  אם אני קד בפני סמכותם של מלומדים ונשבע על מוכנותי לעקוב, במידת מה וכל עוד הדבר יראה הכרחי בעיני, אחר הוראותיהם, זה מאחר והסמכות שלהם לא מוכתבת לי על ידי אף-אחד, לא אדם או אלוהים. אחרת אני אדחה אותם בכל תוקף, ואקרא לשטן להתייעץ עימם, מאחר ואהיה בטוח שיגרמו לי לשלם, על ידי איבוד חירותי וכבודי העצמי, ויתנו לי בתמורה שאריות של אמת, עטופות באוסף של שקרים. זה מה שאולי יתנו לי.

אני משתחווה בפני סמכותם של המלומדים מפני שהיא מוכתבת לי על ידי ההיגיון שלי. אני מודע לחוסר יכולתי לתפוש את מרבית הידע האנושי, האינטליגנט הגדול ביותר לא יוכל להבין הכל. מכאן נובע הצורך, במדע וכן בתעשייה, בחלוקת העבודה ובארגונה. אני מקבל ואני נותן, אלו הם החיים האנושיים. כל אחד מכוון בתורו ומכווין בתור. לכן אין שום סמכות קבועה והחלטות אלא חילוף הדדי, זמני ומעל הכל רצוני של סמכות וצייתנות.

אותה הסיבה מונעת ממני מלהכיר בסמכות קבועה, המשכית ואוניברסלית, מאחר ואין אף אדם אוניברסלי.  אף אדם שיכול לתפוש את עושר הפרטים של כל המדעים וכל האספקטים של החיים החברתיים. ואם יקרה מצב ואוניברסליות שכזו תוכל להתממש באדם אחד, ואם ירצה אותו אדם להמיט עלינו את סמכותו, פה יהיה הכרחי לגרש אדם זה מעל חברתנו, מאחר וסמכותו תוביל את כל האחרים לטמטום ועבדות. אני לא חושב שעל החברה להתעלל בגאונים, כמו שעשתה עד כה; גם איני חושב שעליה לפנקם מעבר למידה, ומעבר לכך כמובן שלא להעניק להם פריווילגיות או זכויות ייחודיות בשום מצב שהוא; וזאת משלוש סיבות שונות: הראשונה, קל לטעות ולחשוב שרלטן לגאון; שנייה היא – שיטה כזאת של פריווילגיות עלולה להפוך גאונים אמיתיים לשרלטנים, להפיל את רוחם ולשחוק אותם; אחרונה – היא תייצר אדון על עצמה.

  לסיכום: אנו מכירים בסמכות הלא מפוקפקת של המדע, מאחר והמטרה היחידה של המדע היא לנסח את חוקי הטבע באופן המוצלח והשיטתי ביותר, חוקים אשר מוכלים בעולמות החומריים, האינטלקטואלים והמוסריים וכן בעולם הפיסי והחברתי, עולמות אלו למעשה מרכיבים עולם אחד – העולם הטבעי.  מלבד לסמכות לגיטימית ויחידה זו, לגיטימית מאחר והגיונית, הרמונית עם החירות האנושית, אני מכריזים על שאר הסמכויות שקריות, אקראיות והרסניות.

  אנחנו מכירים בסמכות המוחלטת של המדע, אך דוחים את הרעיון שהמלומדים לא יכולים לטעות. הכנסייה שלנו – אם יורשה לי לרגע להשתמש במילה שאני כה מתעב: הכנסייה והמדינה הן שני הדברים שאני מתעב – הכנסייה שלנו, כמו הכנסייה הפרוטסטנטית, יש לנו "ישו" ראשי, המדע; וכמו הפרוטסטנטים, אף יותר הגיוניים מהפרוטסטנטים, לא נסבול לא אפיפיור, שום מועצה או אספות של קרדינלים שלא יכולים לטעות, לא בישופים או אפילו כמרים. ה"ישו" שלנו שונה מזה של הנוצרים בכך ששלהם אישי ושלנו לא אישי; הישו הנוצרי כבר הפך למושלם בעבר ואילו הקדוש שלנו, המדע, תמיד יהפך למושלם רק בעתיד: מה ששווה ללומר שהוא לעולם לא יהיה מושלם. כאן בכך שאנו אומרים שהמדע המושלם הוא הסמכות היחידה, איננו מסכנים את חירותנו.

 במושג "מדע מושלם" אני מתכוון לכזה שיבין לגמרי ובמובנו הרחב ביותר ובכל פרטיו האין סופיים את היקום ואת המערכת שמסדרת את כל החוקיים הטבעיים אשר באים לידי ביטוי בהתפתחות של העולם. ניכר מכך שמדע כזה, המטרה הנשגבת של כל מאמצי התודעה האנושית, לעולם לא יושג או יובן. הקדוש שלנו אם כך לעולם לא היה מושלם, מה שלבטח יוריד את הגאווה של נציגיו בקרבנו. כנגד הבן שבשמו הם מנסים להטיל עלינו את סמכותם אנו פונים לאב, שהוא העולם האמיתי, שהבן הוא רק ביטוי לא מושלם לו, בזמן שאנו, ישויות אמיתיות, חיות, עובדות, נאבקות, אוהבות, שואפות, נהנות וסובלות, הנציגים האמיתיים שלו.

  אבל, בזמן שאנו דוחים את הסמכות חסרות הטעויות, האוניברסלית והמוחלטת של אנשי המדע, אנחנו מרצוננו קדים בפני הסמכות הזמנית, היחסית והמוגבלת של מיצגי המדעי המיוחדים, ואיננו מבקשים דבר מעבר להתייעצות בתורות, ומאוד אסירי תודה על המידע שבטובם יחלקו איתנו. בתנאי שיסכימו לקבל גם מאיתנו בנושאים שאנו מבינים בהם יותר. בכלליות כל שאנו מבקשים הוא לראות אנשים בעלי ידע גדול, הרבה ניסיון, תודעות אדירות ומעל הכל, לב של זהב, משפיעים עלינו באופן טבעי ולגיטימי, לאחר שקיבלנו אזאת בחופשיות ולעולם לא תחת הכפייה של סמכות רשמית כזו או אחרת, שמימית או ארצית. אנו מקבלים את כל הסמכויות הטבעיות וכל ההשפעות של העובדות אך לא של הזכויות; מאחר וכל סמכות אשר מוכרזת ככזאת באופן רשמי נהפכת ישירות לדיכוי ושקר, ובסופו של דבר תטיל עלינו, כמו שאני מאמין שכבר הראתי, עבדות ואבסורד.

 על רגל אחת, למרות הגעתם מזכות הבחירה לכל, אנחנו משוכנעים שכל חקיקה, כל סמכות וכל הפריווילגיות שנרשמו כרשמיות והשפעה חוקית, יכולות לתרום רק למיעוט מצומצם של נצלנים כנגד האינטרס של הרוב מוחלט ויגרמו לשעבוד האנשים.

זה הוא המובן בו אנחנו באמת אנרכיסטים.

  האידאליסטים המודרנים מבינים סמכות בדרך מעט אחרת. למרות שהם חופשיים מההשפעה המסורתית של האמונות הטפלות המאפיינות את כל הדתות הקיימות, למרות זאת הם מייחסים לרעיון הסמכות מובן אלוהי ואבסולוטי. סמכות זאת היא לא מאלו של אמת שהתגלתה באופן פלאי, וגם לא של אמת שגולתה במאמצים והודגמה באופן מדעי. במידה מסוימת הם מבססים אותה על היגיון מעין פילוסופי ובמידה גדולה הם מבססים את האמת שלהם על רגשנות אידאלית ופואטיות מופשטת. הדת שלהם היא ניסיון אחרון לקדש את כל מה שמרכיב את האנושיות באדם.

  זה הוא ההפך המוחלט של העבודה שאנחנו עושים. בשם החירות האנושית, הכבוד האנושי והשגשוג האנושי, אנחנו מאמינים שזו אחריותנו להחזיר מגן-העדן את הטובין שהוא גנב ולהחזירם לארץ. מהצד השני, הם מנסים לבצע שוד דתי מהולל אחרון בו הם יחזירו לגן-העדן, הגנב הנעלה, שנחשף לבסוף, את הרכוש האנושי האדיר, האציל והטוב ביותר.  כעת זה הוא תורם של החושבים החופשיים לבזוז את גן-העדן על ידי אדיקותם הנועזת וניתוחיהם המדעיים.

  האידאליסטים מאמינים ללא כל צל של ספק שהרעיונות והמעשים האנושיים חייבים היתר אלוהי כדי שתהיה להם סמכות גדולה יותר בקרב האנושות. הכיצד היתר זה בא לידי ביטוי? לא באמצעות נס, כבדתות הפוזיטביסטיות, אלא על-ידי הקדושה המפוארת של רעיונות ומעשים: כל מה שגדול, יפה, נאצל, צודק, נחשב קדוש. בכת הדתית החדשה הזאת, כל אדם שמושרה על ידי רעיונות ומעשים אלו, הופך לכוהן, מוכתר ישירות על ידי האלוהים, בכבודו ובעצמו. וההוכחה? הוא לא צריך דבר מעבר לפאר של הרעיונות שהוא מבטא ושל המעשים שהוא מבצע. מעשים ורעיונות אלו כה קדושים עד שהיו יכולים להיווצר רק בהשראה אלוהית.

  והרי, במילים כה מעטות, כל הפילוסופיה שלהם: פילוסופיה של רגשנות, לא של מחשבות אמיתיות, סוג של דתיות מטאפיזיקאלית. זה נראה לא מזיק, אך זה הוא כלל לא המצב, והדוקטוריה המאוד מדויקת, צרה וצחיחה שאשר מוסתרת תחת הערפול הבלתי מוחשי של צלם פואטי זה מובילה לאותן תוצאות הרסניות שכל הדתות הפוזיטיביסטיות מובילות אליהן – והן הסתירות המובהקות ביותר לחירות והכבוד האנושיים.

  להכריז כקדוש את כל מה שגדול, צודק, נאצל ויפה באנושיות זה להכריז בשתיקה שהאנושיות בעצמה לא יכלה לייצר את אותן תכונות – לפיכך, גם כשרעיון זה עומד בפני עצמו, טבעו אומלל, מרושע, מכוער ושפל. וכך אנו חוזרים בחזרה לבסיס כל הדתות – ובמילים אחרות, לזלזול באנושיות לטובת תהילת האלוהות. ומהרגע בו מכירים בנחיתות האנושית ובחוסר יכולתה לצמוח בכוחות עצמה, בלי עזרה משום מוזה אלוהית, זה נהיה הכרחי להכיר בכל המסקנות התאולוגיות, הפוליטיות והחברתיות של הדתות הפוזיטיביסטיות. מהרגע בו האלוהים המושלם והנשגב מוצב בפני האנושות, מתווכים קדושים, נבחרים שקבלו השראה מאלוהים צצים מהארץ להאיר, להנחות ולמשול בשמו על הגזע האנושי.

  האם לא כדאי שנניח שכל האנשים מולאו בהשראה באופן שווה על ידי אלוהים? במצב כזה אין שום שימוש נוסף למתווכים. אך עמדה זאת אינה אפשרית, מאחר והיא, באופן מובהק, סותרת את העובדות. היא תדחק בנו לייחס להשראה האלוהית את כל האבסורדים והטעויות שמופיעים, ואת כל הזוועות, ההבלים, המעשים השפלים והפעולות הפחדניות המבוצעות בעולם. אז אולי אם כך רק אנשים מעטים קבלו השראה מאלוהים, האנשים הגדולים של ההיסטוריה, "הגאונים הווירטואוזים", כמו שהאזרח והנביא ההאיטלקי המהולל צ'וזפה מציני קרא להם. הוא קיבל השראה באופן מידי  מאלוהים עצמו ונתמך בעזרת הסכמה אוניברסלית אשר מבטאה עצמה על ידי הצבעה פופולרית – והרי, הנה צצה סתירה חדשה לפנינו Dio e Popolo (איש האלוהים);  אלו האנשים שצריכים להיות בממשלות של החברות האנושיות. (*הערה 3 בעמוד 19)

  אך הנה אנו שוב נופלים תחת עול המדינה והכנסייה. זו היא אמת שארגון פוליטי חדש זה, בדיוק כמו שאר הארגונים הפוליטיים הישנים אסיר תודה על קיומו לחסד האל, אך נתמך הפעם, לפחות עד כמה שזה משנה, כהמשך הכרחי של רוח הזמנים המודרניים ובדיוק כמו בהכרזות האימפריאליות של נפוליאון השלישי – מכוח רצונם (התאורטי) של האנשים, הכנסייה תפסיק לקרוא לעצמה כנסייה ותקרא לעצמה בית ספר. מה זה משנה? על כיסאות בית ספר זה לא ישבו רק ילדים. שם ימצא הלומד הנצחי, התלמיד יתוודע לנצח לאי יכולתו לעבור את מבחניו, להגיע לגדולת מוריו ולחלוק איתם את סמכותם על העם. (*הערה 4 בעמוד 19)

  המדינה לא תקרא לעצמה מונרכיה; היא תקרא לעצמה רפובליקה: אך היא עדיין תישאר באותה המידה מדינה, זאת אומרת, אפוטרופסות אשר מורכבת ונבחרה על ידי מספר קטן של אנשים נבחרים ומתאימים, אנשים וירטואוזים וגאונים, שישגיחו וידריכו את המעשים של העם הגדול, חסר התקנה והנוראי בילדותו. המורים של בית הספר והפונקציונרים של המדינה יקראו לעצמם רפובליקנים; אך הם עדיין יהיו מורים, רועי צאן, והעם יישאר מה שהיה במהלך כל ההיסטוריה, עדר. היזהרו מגוזזים, מאחר והיכן שיש עדר בהכרח שיש רועי צאן שיגזמו ויילעטו עליו.

העם, במערכת הזו, יהיה לנצח התלמיד. למרות ריבונות העם (אשר מומצאת לגמרי), הוא ימשיך לשרת ככלי למחשבותיהם, רצונותיהם ובהכרח גם האינטרסים של אחרים ממנו. בין סיטואציה זו לבין חירות, החירות היחידה שיש, ישנה תהום. זה יהיה דיכוי ישן ועבדות ישנה תחת שמות חדשים; והיכן שישנה עבדות ישנו סבל, פראות, מטריאליזם חברתי ברוטלי, בקרב המעמדות הפריווילגים ובקרב ההמונים.

בהכחשתם דברים אנושיים האידאליסטים תמיד מסיימים בניצחון המטריאליזם הברוטלי. וזה בעקבות סיבה פשוטה מאוד: האלוהי מתאדה ומגיח למדינה משלו, גן-עדן, בזמן שרק האכזרי נשאר על הארץ.

אכן, התוצאה ההכרחית של האינדיבידואליזם התאורטי היא המטריאליזם הברוטלי ביותר; ללא ספק, בקרב אלו אשר מטיפים לאותו אינדיבידואליזם, התוצאה הרגילה למרות כל המאמצים היא, שהם נאלצים לראות את כל עבודתם מתעקרת – אך בקרב אלו שמנסים להבין את מצוות החיים ובכל החברה אשר נשלטת ע"י דוקטרינות אידאליסטיות.

על מנת להדגים עובדה זאת, אשר בתחילה עלולה להיראות מוזרה אך למרות זאת מבהירה עצמה באופן טבעי כאשר נוכחת מחשבה נוספת, הוכחות היסטוריות נפוצות לרוב.

השוו בין שתי הציוויליזציות האחרונות של העת העתיקה – היוונית והרומאית. מי מהשתיים המטריאליסטית ביניהם, הטבעית בנקודת מוצאה והכי הומנית ואידאלית בתוצאותיה? ללא ספק הציוויליזציה היוונית. ועל דרך הניגוד? מי מהן אידאליסטית באופן אבסטרקטי בנקודת מוצאה – ובכך מקריבה את החירות המטריאליסטית של האדם למען החופש האידאליסטי של האזרח, אשר מיוצג על ידי הגוף האבסטרקטי של המחוקק וההתפתחות הטבעית של החברה האנושית לגוף האבסטרקטי שנקרא מדינה – ולמרות כל זאת היא הייתה ללא ספק האכזרית ביותר בתוצאותיה? ללא ספק, הציוויליזציה הרומאית. זו-היא אמת חקוקה בסלע שהציוויליזציה היוונית, כמו כל הציוויליזציות העתיקות, כולל זו הרומאית, הייתה ללא יוצאי דופן לאומנית ומבוססת על עבדות.  אך מלבד שני פגמים אלו זו האחרונה הבינה את רעיון האנושיות; היא הפכה את חייו של האדם לאציליים והיללה אותם.  היא הפכה עדרים אנושיים להתארגנויות חופשיות של אנשים חופשיים: היא יצרה, דרך החירות, את המדעים, האומנות, שירה, פילוסופיה בת אלמוות ואת העקרונות הבסיסיים של הכבוד האנושי.  עם חירות פוליטית וחברתית היא יצרה מחשבה חופשית.  בסיומם של ימי הביניים, בתקופת הרנסנס, עובדת הגירתם של מספר יוונים והבאת מספר מספרים נצחיים אלו לאיטליה הספיקה על מנת להחיות את החיים, החירות, המחשבה והחירות אשר היו קבורים במרתפים החשוכים של הקתוליות, שחרור אנושי, זהו שמה של הציוויליזציה היוונית.  ושם הציוויליזציה הרומאית? כיבוש עם כל תוצאותיו ההרסניות.  ומילתה האחרונה? הקיסרים הכל יכולים.  מה ששווה לרגרסיה ושיעבוד המין האנושי.

  אפילו היום, העיקרון הקיסרי הוא זה אשר מוחה באכזריות ובמידה מטריאליסטית את החירות והאנושיות מכל המדינות האירופאיות.

  וכעת השוו שתי ציוויליזציות מודרניות – האיטלקית והגרמנית. הראשונה ללא ספק מייצגת בהוויה הכללית שלה מטריאליזם. והשנייה, על דרך השלילה, מייצגת אידאליזם בצורתו האבסטרקטית, הטהורה והטרנסנצדנטלית. הבה נראה מה הן פירות האחת ומה הן פירות השנייה.

  כבר בזמן זה, איטליה היוותה שימוש ניכר לשחרור האנושות. היא היתה ראשונה שהחייתה ונשמה לרווחה את עיקרון החירות באירופה וששחזרה לאנושות את תארי האצולה שלה: התעשייה, סחר, שירה, אומנות, המדעים והמחשבה החופשית. נמחצת תחת עול הרודנות של שלוש מאות שנים אפיפיוריות ואימפריאליסטיות, איטליה נגררת בבוץ ההנהגה הבורגנית. כיום ניתן לראותה במצב איום ונורא ביחס למה שפעם היתה. ועדיין! עד כמה היא שונה מגרמניה! באיטליה, למרות נסיגה זו – הבה נקווה שזמנית –            יכולים האנשים לחיות ולנשום ברווחה, כאשר הם מוקפים באנשים שנראה כי נולדו לחופשיות. [15]

  איטליה, אפילו איטליה הבורגנית, יכולה להתגאות באנשים כדוגמת מציני וגריבלדי. בגרמניה האנשים נושמים את צחנת העבדות הפוליטית והחברתית, אשר מקובלת ומוסברת פילוסופית ע"י אנשים דגולים אשר עושים כן מכוח רצונם החופשי. גיבוריה, ואני תמיד מדבר על גרמניה שבהווה ולא על זו שבעתיד; על גרמניה האריסטוקרטית והבירוקרטית, הפוליטית וזו הבורגנית, וחס ושלום לא על זו של הפרולטריון – גיבוריה הם ההפך המוחלט ממציני וגריבלדי: גיבוריה הם וויליאם הראשון, הנציג האכזר והגאון של האל הפרוטסטנטי, מסר, ביסמרק ומולטקה, הגנרל מנטויפל ו-ורדר.  בכל קשריה הבינלאומיים, גרמניה תמיד, עוד מעריסתה, פלשה וכבשה באיטיות ובשיטתיות, תמיד מוכנה "להעניק" לאלו שכבשה את העבדות שמאפיינת אותה; ומאז שהתאחדה לכדי כוח אחד הנה היתה לטורדנות שאינה עוזבת, סכנה לחירותה של כלל אירופה. היום גרמניה, ברוטלית ומנצחת.

  על מנת להראות הכיצד אידאליזם תאורטי נהפך לכדי מטריאליזם פרקטי בצורה בלתי ניתנת למניעה, עלי רק לצטט ולהראות את דוגמת הכנסייה הנוצרית ובטבעיות אביא קודם כל את דוגמת הכנסייה הרומית.  מה יותר נשגב, יותר מעניין, ובמובן האידאליסטי יותר נפרד מכל האינטרסים הארציים, מאשר דוקטרינת ישו אשר מוטפת ע"י הכנסייה. ומה יותר מטריאליסטי באכזריותו מאשר נוהג אותה הכנסייה, החל מהמאה השמינית, אשר ממנה קיימת הכנסייה ככוח משמעותי? מה היא והיתה משרתת במאבקיה עם השליטים של אירופה? אוצרותיה הזמניים, לפני הכל הכנסותיה, לאחר מכן כוחה הזמני, הפריווילגיות הפוליטיות שלה. עלינו לעשות חסד לכנסיה ולהכיר בכך שהייתה הראשונה לגלות בעידן המודרני את האמת הבלתי מתפשרת אך הלא ממש נוצרית שאושר וכוח, הניצול הכלכלי והשעבוד הפוליטי של ההמונים הם שני התנאים ההכרחיים לשליטה האלוהית על הארץ: העושר הורס ומעוות את הכוח, הכוח לנצח מגלה וחושף מקורות חדשים לאושר, ושניהם מבטיחים יותר מהשליחים והחסד האלוהי את הצלחת הפרדיגמה נוצרית. זוהי אמת היסטורית והכנסיות הפרוטסטנטיות מצליחות לזהותה: ללא ספק, אני מדבר על הכנסיות העצמאיות של אנגליה, אמריקה ושוויץ, ולא על הכנסיות הכפופות של גרמניה. לאחרונות אין שום יוזמה משל עצמן, הן עושות מה שאדוניהן, אשר באותו הזמן מהווים גם את הצ'יפים הרוחניים שלהם, מורים להן לעשות. זוהי עובדה ידועה לחלוטין שהפרופגנדה הפרוטסטנטית, במיוחד באנגליה ובאמריקה, מחוברת באינטימיות גדולה לפרופגנדה של האינטרסים החומריים והמסחריים של שתי אומות אלו; וזה ידוע באותה מידה שהמטרה של פרופגנדה זו היא לא העשרת האומות ושגשוגן החומרי כשהיא פועלת עם מילתו של אלוהים, אלא ניצולן של מדינות אלו עם מטרה להעשרה של מעמדות מסוימים אשר במדינות אלו מאוד צרי-עין ואדוקים.

  בקצרה, כלל לא מסובך להוכיח היסטורית שהכנסייה, והכוונה בכך היא לכלל הדתות, לצד התעמולה הרוחנית שלהן וככל הנראה במטרה לגבש ולהעצים את ההצלחה שלה, מעולם לא זנחה את ארגונה לכדי תאגידי ענק שמטרתם ניצול ההמונים תחת הגנתו והברכה הישירה של כוח אלוהי כזה או אחר; כל המדינות, שכפי שאנחנו יודעים, עם כל המוסדות הפוליטיים והמשפטיים שלהן, והמעמדות הפריווילגיים שהם יצרו, הן רק ענפים זמניים של הדתות השונות והן מחזיקות בתפיסה עקרונית אשר גורמת לניצול למען רווחם של מיעוטים עצלניים, אשר נוצרו באופן בלתי ישיר ע"י הכנסייה; לבסוף ובאופן כללי, פעולתם של האל הטוב וכל האידאליסטים הקדושים על כדור-הארץ הגיע לידי סיום בכך שתמיד ובכל מקום פורח המטריאליזם בשביל המיעוט הפריווילגי על חשבון האידאליזם הפנטי של ההמונים.

  הוכחה חדשה לכך נמצאת במה שאפשר לחזות בו היום. מלבד לבבות הזהב והמוחות הגדולים, שכבר התייחסתי אליהם קודם ככאלה שהולכו שולל, מי הם המגנים העקשנים העכשוויים של האידאליזם? במקום הראשון, השליטים בצרפת. עד לאחרונה, נפוליאון השלישי ואשתו מדאם יוג'ין; כל השרים לשעבר שהיו בממשלתם, השופטים והגנרלים לשעבר, מרוהר ו-בזין עד ל פלורי ו פיטרי; הגברים והנשים מהעולם האימפריאלי שעשו אידיאלזציה מושלמת והצילו את צרפת; העיתונאים והמלומדים שלהם, פול דה קאסאגנאק, ז'ירארדין, דוורנו, ואילו, לאווארי, דומה, ; הפלנקס השחור של הישועיים והישועיות בכל מלבושיהם; הבורגנות הגבוהה והבינונית של צרפת; הליברים עם הדוקטרינות, והליברלים שללא דוקטורינה, פרנסואה גיזו, אדולף טייר, ז'ול פברא, אז'ן פלאטאן ז'ול סימון , כל המגנים העקשנים של הניצול הבורגני. בפרוסיה, בגרמניה, וויליאם הראשון, הנציג האציל הנוכחי של האל הטוב על הארץ; כל הגנרלים וכל המפקדים שלו, פומרנים ואלו שאינם; כל צבאו אשר חזק באמונתו הדתית, אך עתה כבש את צרפת בדרך האידאלית שאנחנו מכירים כה טוב. ברוסיה, הצאר ופמלייתו; המורבייפים והברגים, כל הקצבים והמומרים האדוקים של פולין.  בכל מקום, בקצרה, אידאליזם דתי או פילוסופי, אחד מהם הוא פחות או יותר התרגום החופשי של האחר, משרת היום כדגל החומרי, המדמם ובעל הכוח הברוטלי של ניצול חומרי חסר בושה; בינתיים, כניגוד לכך דגל המטריאליזם התאורטי, הדגל האדום של שוויון כלכלי וצדק חברתי מורם לידי נס ע"י האידאליזם הפרקטי של ההמונים המדוכאים והמורעבים, אלו אשר נוטים להבין את החירות האנושית הדגולה ואת הזכות האנושית אשר באה לידי ביטוי באחוות כל האנושות על פני הארץ.

מי האידאליסטים האמיתיים, האידאליסטים שאינם מתעסקים באבסטרקט אלא בחיים, לא בגן-העדן אלא בארץ, ומי הם המטריאליסטים?

ניכר מכך שהתנאי ההכרחי לאידאליזם תאורטי או אלוהי הוא הקרבת ההיגיון והלוגיקה האנושיים, והכחשת המדע. אנו רואים גם שבהגנה על הדוקטרינות של האידאליזם מוצא עצמו מי שעושה זאת בשורות מדכאי ומנצלי ההמונים. אלו שתי סיבות מעולות שמספיקות ככל הנראה לגרום לכל אדם חכם כדי לנטוש את האידאליזם. אז איך קורה אם כן שההוגים האידאליסטים המוכשרים והגדולים של זמננו, אשר בהחלט לא חסר להם לא כישרון, לא רצון טוב ולא חדות מחשבה, אשר הקדישו את כל חייהם לשירות האנושות – איך קורה המצב שהם מתעקשים להמשיך לייצג דוקטרינה חסרת כבוד ומגונה?

ללא ספק הם מושפעים ממניע חזק במיוחד. זה לא יכול להיות המדע או הלוגיקה, מאחר ושני אלו הטילו את דינם כנגד הדוקטרינה האידאליסטית. זה גם לא יכול להיות אינטרס אישי, מאחר ואנשים אלו הם הרבה מעבר לאינטרסים שכאלו. אם כך, זה חייב להיות איזה אינטרס מוסרי עוצמתי במיוחד. איזה? יכול להיות רק אחד.   האנשים המוכשרים האלו ככל הנראה באמת ובתמים מאמינים שהתאוריות האידאליסטיות הכרחיות למען שלמותו המוסרית והכבוד האנושי, ושהתאוריות המטריאליסטיות מורידות את האדם לרמתן של החיות.

ואם האמת הייתה ההפך הגמור!

כמו שכבר ציינתי, כל התפתחות בהכרח סותרת את תנאי המוצא שלה. על פי המטריאליסטים, נקודת המוצא היא חומרית, ולכן שלילתה חייבת להיות אידאלית. כאשר מתחילים מנקודת מוצא חומרית ומהעולם האמיתי, מכאן נובע באופן לוגי לחלוטין שהאידאליזם האמיתי –  זאת  אומרת, ההאנשה האמיתית, באה בשחרור והחירות המוחלטת של כל החברה כולה. מהצד השני; ומאותה הסיבה, נקודת המוצא של האסכולה האידאליסטית היא האידאל, מכאן נובע שהיא מביאה בהכרח להפיכת החברה לחומרית ולארגון רודנות אכזרית ולניצול האכזרי והטמא תחת שלטון המדינה והכנסייה. ההתפתחות ההיסטורית של האנושית על פי האסכולה המטריאליסטית היא צמיחה הדרגתית; לשיטת האידאליסטים, היא לא יכולה להיות דבר מלבד נפילה מתמשכת.

לא משנה איזו שאלה וקושיה אנושית ננסה לפתור, תמיד נמצא את הסתירה המהותית הזו בין שתי אסכולות אלו. כך, כמו שכבר צפיתי, המטריאליזם מתחיל מהחייתיות ומבסס את האנושיות; האידאליזם מתחיל מהקדוש והאלוהי ומבסס בכך את שעבוד ההמונים וגוזר עליהם חייתיות נצחית. המטריאליזם כופר ברעיון הבחירה החופשית ומגיע בכך לחירות; האידאליזם, בשם הכבוד האנושי, מכריז על הבחירה החופשית, ועל חורבות החירות מבסס את הסמכות. מטריאליזם כופר ברעיון הסמכות, מאחר ובצדק, הוא מחשיבה כתוצאה של החייתיות, ומאחר ומטרת ההיסטוריה היא האנושיות ,היא יכולה להיות מושגת רק דרך חירות. לכן, בקצרה, תמיד ניתן למצוא את האידאליסטים באמצע אקט המטריאליזם הפרקטי, ובאותו הזמן ניתן למצוא את המטריאליסטים בהבאת האידאל לעולם דרך המחשבות והרעיונות הדגולים ביותר.

ההיסטוריה, לפי שיטת האידאליסטים וכשפי שכבר ציינתי, אינה דבר מלבד נפילה ממושכת. הם מתחילים בנפילה נוראית, ממנה הם לעולם לא מתאוששים ה – salto mortale; מהמחוזות הנשגבים של הרעיון המוחלט והטהור אל תוך החומר. ולתוך איזה חומר! לא לתוך החומר אשר תמיד נע ויוצר, אשר מלא בתכונות וכוחות, בחיים וחכמה, כפי שאנו רואים בעולם האמיתי; אלא לתוך חומר חסר צורה, עני ואומלל לצמיתות ומופשט מכל מה שנותן לו את תכונותיו כחומר לטובת קיסרו, האלוהים שלהם; לתוך החומר אשר נגנבה ממנו כל התנועה והפעולה, מייצג כניגוד לרעיון האלוהי, דבר מלבד טמטום גמור, חוסר יכולת לחדור אליו, אינרציה וחוסר תזוזה.

הנפילה הזו כה ארוכה ונוראית, שהרעיון האלוהי משוטח לחלוטין, מאבד הכרה ולעולה לא יחזור למלוא כוחו.  ובמצב אומלל זה עליו עדיין לבצע ניסים! מאחר וברגע בו החומר נהיה מובנה, כל תנועה, אף החומרית ביותר, היא נס שיכול לנבוע רק מהשגחה אלוהית, מהתערבות אלוהית בחומר. והרי האלוהות המסכנה הזו, מושחתת וחצי מחוסלת על ידי נפילתה, שרועה במשך כמה אלפי שנים בעילפון זה, ואז מתעוררת באיטיות, לשווא מנסה להיזכר במידע על עצמה, וכל תזוזה שהיא עושה בכיוון זה על החומר נהפכת לבריאה, צורה חדשה, נס חדש. ובצורה זאת היא עוברת על כל השלבים של החומר והחייתיות – קודם גז, תרכובות כימיות פשוטות או מורכבות, מינרלים, לאחר מכן היא מתפשטת על פני הארץ כצמחיה וחיות עד שהיא מתרכזת באדם. וכאן נראה כי היא תהפוך בהכרח לעצמה שוב, מאחר והיא מדליקה בכל יצור אנושי ניצוץ מלאכי, חלקיק מקיומה האלוהי, הנשמה בת האל-מוות.

איך אותה אלוהות הצליחה לאחסן דבר בלתי-גשמי כזה על בסיס הדבר הגשמי לחלוטין; הכיצד יכול הגוף להכיל, להגביל ולמסגר רוח טהורה? שוב, זו היא אחת מאותן שאלות אשר רק אמונה, האישור המפגר והתשוקתי של האבסורד, יכולה לפתור. זה הוא הנס הגדול מכולם. כאן אבל, עלינו רק לבסס את העובדות, את התוצאות הפרקטיות של נס זה.

לאחר אלפי מאות שבוזבזו לשווא בניסיון להתאושש, האלוהות, אשר אבדה והתפזרה בין החומר אותו היא מנפישה ומזיזה, מוצאת נקודת תמיכה, מאין ריכוז להתרכזות עצמית. נקודה זו היא האנושות, הנשמה בת האל—מוות של האנושות אשר כלואה לבדה בגופה בן התמותה. אך כל אדם בנפרד הוא קטן לאין שיעור מהנדרש, מוגבל מדי, כדי להחיל את האלוהות; הגוף האנושי יכול להכיל רק חלקיק קטן, בן-אל-מוות כמו השלם, אך קטן ללא מידה מהשלם. ניכר מכך שהישות האלוהית, הישות הלחלוטין לא גשמית, תודעה, גם כן ניתנת לחלוקה כמו החומר. עוד תעלומה שפתרונה נותר לאמונה.

אם אלוהים כולו יכול להיות בתוך אדם אחד, אז כל אדם היה אלוהים. היה לנו מאגר עצום של אלים; כל אחד מוגבל על ידי השאר, אבל עדיין אין סופי – סתירה אשר משמעותה תהיה הריסתה הדדית של המין האנושי, מאחר ולא תהיה אפשרית התקיימותו של יותר מאחד. בנוגע לרסיסי האלוהות, ישנו עניין אחר; אין דבר יותר הגיוני משכל חלקיק יהיה מוגבל על ידי האחרים וקטן יותר מהשלם. אך הרי צצה לפנינו סתירה חדשה. להיות מוגבל, קטן יותר או גדול יותר, הן תכונות של חומר, לא של תודעה. לפי המטריאליסטים זה נכון, התודעה היא רק תוצר של הגוף המטריאליסטי לגמרי שלנו, והגדולה או חוסר המשמעות של התודעה תלויה לגמרי בשלמותו או היעדר שלמותו של האורגניזם האנושי. אך תכונות אלו של פאר ומוגבלות חלקית לא יכולות להיות של התודעה כמו שהאידאליסטים תופסים אותה, תודעה בלתי חומרית לגמרי, תודעה שקיימת לגמרי במנותק מהחומר.  לא יכולה להיות תודעה גדולה יותר, קטנה יותר או איזו שהיא מגבלה אחרת בקרב תודעות, מאחר ויש רק תודעה אחת – אלוהים. להוסיף שאותם חלקיקים אלוהיים אשר מרכיבים את נשמות האנשים הם בני-אלמוות היא רק הבאה של סתירה זאת לשיאה. אך זו היא שאלה של אמונה, הבה נתקדם הלאה.

הרי ישנה האלוהות הקרועה לגזרים ומאוחסנת בחלקיקים קטנים לאין שיעור, במספר עצום של ישויות, זו היא האלוהות עצמה מכל המינים, הגילאים, הגזעים והצבעים. זה הוא מצב מאוד לא נעים או נח, מאחר וחלקיקי האלוהות כה לא מכירים אלו את אלו במראם האנושי שהם מתחילים לבלוע האחד את השני. מעבר לכך, באמצע מצב ברברי וחייתי זה החלקים האלוהיים או הנשמות האנושיות, נזכרים באלוהות הקדומה שלהם, ונמשכים האחד לשני והאחת לשנייה ליצור השלם; הם מחפשים האחד את השני, הם מחפשים את השלם.  מפוזרת ואבודה בעולם הטבעי, אשר מחפשת עצמה באדם, והיא כל כך הרוסה על ידי כמות בתי הכלא האנושיים שהיא נמצאת בהם עד שבחפשה אחר עצמה היא מבצעת מעשי שטות אחר שטות.

החל מפטישיזם, האלוהות מחפשת אחר עצמה, בהתחלה באבן, לאחר מכן בעץ, לאחר מכן בפיסת בד. ככל הנראה היא לעולם לא תצליח לצאת מהבד, אלא אם האלוהות האחרת, האלוהות שלא הורשתה ליפול אל תוך החומר, אשר נשארת במצב של רוח טהורה בגבהים הנשגבים של האידאל המושלם וגן-העדן, לא תרחם עליה.

והרי תעלומה חדשה –זו בה האלוהות מחלקת עצמה לשני חצאים, שניהם באמת יפים לגמרי. אחד, אלוהים האב – נשאר טהור במחוזות הנשגבים, והשני – אלוהים הבן – נופל אל תוך החומר. ניתן לראות בבהירות שבין שתי אלוהויות אלו נוצרת מערכת יחסים, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה; ויחסים אלו, אשר נחשבים לקבועים – יוצרים את רוח הקודש. וכך בתאולוגיה הממשית ובמטאפיזיקה, נוצרת התעלומה הנוראית הגדולה של השילוש הקדוש בנצרות.

אך הבה לא נבזבז זמן בחקירת גבהים אלו, ונבין מה קורה על פני הארץ.

אלוהים האב, רואה מהגבהים המפוארים בהם הוא מצוי שאלוהים הבן המסכן כל כך מסכן ואבוד בחומר, שוטח לגמרי מנפילתו אליו, מחליט לעזור לו, מאחר ועוד לא חזר לעצמו לאחר שהפך לאנושי. מתוך מספר עצום של נשמות בנות אל-מוות אלו, זעירות ללא סוף, אשר ביניהן אלוהים הבן חילק עצמו כך עד שלא הכיר עצמו יותר, אלוהים האב בחר את אלו אשר הכי מוצאים חן בעיניו, בוחר את אלו שמתאימים לו, את נביאיו, את אנשיו המחוננים, הנדבנים והמחוקקים הגדולים של האנושות: זרתוסטרה, בודהה, משה, קונג-פו-דזה (הידוע בשמו היווני, קונפוציוס), ליקורגוס, סולון, סוקרטס, אפלטון הקדוש, ומעל כולם – ישו, היישום המושלם של אלוהים הבן, סוף-סף בא לידי ביטוי באדם אחד שלם; כל השליחים, הקדושים והנביאים, בניהם נמנים פאולוס הקדוש, יוחנן ועוד רבים אחרים.

וכך לבסוף הגענו להגשמתו של אלוהים על-פני הארץ. אך בבת-אחת אלוהים מופיע – והאדם מורד לאפס, מאחר והוא עצמו חלקיק מאלוהים. סלחו לי! אני מודה שחלקיק של שלם מוגבל ומוגדר, לא משנה עד כמה קטן, הוא כמות, גודל פוזיטיבי. אך חלקיק של הגודל האין-סופי, בהשוואה לכך, הוא בהכרח קטן לאין קץ, מליארדי מליארדים כפול מיליארדי מיליארדים, התוצאה שלהם בהשוואה לאין-סוף, הם קטנים לאין-שיעור ומתאפסים. אלוהים הוא הכל; לכן האנושות, ושאר העולם האמיתי איתה, היקום, החלד, הם כלום. אי-אפשר להתחמק ממסקנה זאת.

אלוהים מופיע, האנושות מורדת לעפר ואפר; וככל שהאלוהות מעוצמת, כך מסכנה האנושות יותר. זו היא ההיסטוריה של כל הדתות; זאת היא ההשפעה של כל ההישארות האלוהיות וחקיקותיהן. אלוהים הוא שם המועדון שבו שוכנים כל האנשים ה"מחוננים" אשר הכו את החירות, הכבוד, ההיגיון והשגשוג האנושיים.

בתחילה חזינו בנפילתו של אלוהים. כעת ישנה נפילה אשר הרבה יותר נוגעת לנו – זו של האנושות, אשר נגרמת רק בגלל הופעתו של אלוהים בארץ.

ראו באיזו טעות יסודית האידאליסטים מוצאים את עצמם. בדיבורם איתנו על אלוהים מטרתם ורצונם להעצים אותנו, לשחרר אותנו, להאציל אותנו, אך ההפך הוא הנכון, הוא דורכים ומשפילים אותנו. בשמו של אלוהים הם חושבים שהם יכולים לבסס אחווה בקרב האנושות, אך להפך, הם יוצרים גאווה, בוז; הם זורעים מחלוקת, שנאה, מלחמה; הם מבססים עבדות. מאחר ועם הופעתו של אלוהים מופיעות הרמות השונות של ההשראה האלוהית; האנושות מחולקת לאנשים בעלי השראה רבה, עם פחות השראה וחסרי השארה. כל אלו חסרי משמעות לחלוטין בפני האלוהים, זו היא אמת; אך בהשוואה האחד לשנייה, חלקם גדולים יותר מאחרים; לא רק בתור אנקדוטה חסרת מסקנות, מאחר ואנקדוטה של חוסר שוויון לא אומרת דבר אם אין לה איזו המצאה חוקית או מוסדית, אך חוסר השוויון אשר נוסד על ברכי ההשראה האלוהית, מיד נהפך לקבוע. הבלתי מושראים חייבים לציית למושראים, ואלו למושראים במיוחד. וכך מבוסס העיקרון של סמכות, והרי גם שני המוסדות הבסיסיים של העבדות: הכנסייה והמדינה.

מכל הרודנים, הדתיים הגרועים ביותר. הם כה קנאים, כה חרדים לתהילת האל שלהם ולניצחון הרעיון, שלא נשאר בלבבותיהם מקום לחירות, הכבוד או אף למניעת הסבל של אנשים חיים, אנשים אמיתיים. קנאות אלוהית, התעסקות באידאל, לבסוף מייבשים אף את הנשמות הרכות ביותר, את הלבבות הרחומים ביותר, מקורות האהבה האנושית. כאשר הם שוקלים את המציאות מנקודת המוצא של האין-סוף והנצח או של הרעיון המופשט, הם מתייחסים בזלזול לאירועים במציאות; אך כל חייו של האדם, האדם האמיתי העשוי בשר ועצם, מורכבים אך ורק מאירועים חולפים במציאות; אף הדתיים הם רק אירועים חולפים במציאות, ולאחר שחלפו יוחלפו באחרים שיוחלפו גם הם ולעולם לא יחזרו. הדבר היחיד שיחסית נצחי באנושות היא האנושיות, אשר בעקביות מתפתחת והופכת לעשירה יותר מדור לדור. אני מציין שזה יחסית, מאחר ומרגע שכוכבנו ייהרס – הוא אינו יכול שלא, במוקדם או במאוחר, מאחר וכל דבר שיש לו התחלה גם יש לו סוף, כוכבנו, מרגע שיתפרק באקט שלבטח ישרת יצירה של דבר חדש ביקום, שהוא הדבר היחיד שבאמת חסר קץ, מי יודע מה יקרה לכל האנושיות שלנו? למרות זאת, נקודת הריסתו של כדור-הארץ מצויה ההרחק בעתיד, ואם שוקלים את האנושיות ביחס לכך, היא אכן אין-סופית. אך עובדה זאת של אנושיות מתקדמת  קיימת ואמיתית, אך באה לידי ביטוי רק דרך זמנים מוגבלים, מקומות מוגדרים, באנשים אמיתיים וחיים, ולא דרך הרעיון הכללי והמופשט.

הרעיון הכללי הוא תמיד פשוט, ומהסיבה הזאת הוא מעין שלילה של החיים האמתיים. ציינתי באפנדיקס שהמחשבה האנושית, וכתוצאה מכך, המדע, יכולה לתפוש ולשיים רק את החשיבות הכללית של העובדות האמיתיות, היחסים בניהם, החוקים שלהם – בקצרה, מה שקבוע בשינויים המתמשכים – אך לעולם לא את צידם החומרי והאינדיבידואלי, מפרפר מרוב מציאותיות וחיים, וכתוצאה מכך בלתי מוחשי ובורח כל העת.  המדע מבין את החשיבה על המציאות, לא את המציאות עצמה; המחשבה על החיים ולא את החיים עצמם.  זה הוא גבולו, הגבול האמיתי היחיד שלנו, מאחר והוא מבוסס על המחשבה מטבעו, והיא האיבר היחיד של המדע.

על בסיס טבע זה נמצאות המשימה והזכויות הבלתי-מעורערות של המדע, אך גם חוסר יכולתו המשווא, אך גם פועלו השובב אשר בא לידי ביטוי כל פעם שאחד מנציגיו מנסה לשלוט על החיים. משימתו של המדע היא, דרך התבוננות באירועים אמיתיים וחולפים ולנסח את הכללים אשר על-פיהם מתנהל העולם החומרי והעולם החברתי; כמטבע לשון, הוא מקבע את אבני-הדרך הבלתי משתנות של ההתפתחות האנושית על-ידי הבלטת התנאים בכללים שהתעלמות מהם תהייה פטלית ומסוכנת. בקצרה, המדע הוא מצפן החיים; אך הוא לא החיים עצמם. המדע בלתי-ניתן לשינוי, חסר אישיות, כללי, אבסטרקטי, לא-מוחשי, כמו החוקים שהוא אך חיקוי שלהם, שיקוף מוחי (מילה אשר באה להזכירנו שהמדע הוא רק תוצר חומרי של איבר חומרי, המוח). החיים הם לגמרי גשמיים וחולפים, אך באותה המידה מפרפרים במציאותיות ואינדיבידואליות, חושניות, סבל, הנאה, השראה, צרכים ותשוקות. הם עצמם היוצרים היחידים של דברים חדשים וישויות חדשות. המדע לא יוצר דבר; הוא אך ורק מציג ומזהה את היצירות של החיים. וכל פעם שאנשי-מדע מגיחים ממשורותיהם ומנסים להתערב ביצירה החיה בעולם האמיתי, כל מה שהם מציעים או יוצרים הוא עובר עני, מגוחך בפשטותו, חסר חיים וחסר דם, כמו ההומונקולוס שנוצר על ידי וואגנר, התלמיד הפדנטי של הדוקטור בן-האל-מוות פאוסט.  ניכר מכך שהמטרה היחידה של המדע היא להאיר על החיים, ולא לשלוט בהם.

            ממשלת המדע ואנשי-המדע, אפילו אם יהיו פוזיטיביסטים, תלמידיו של אוגוסט קומט, או של הדוקטרינה של הקומוניזם הגרמני, לא יכולים שלא להיות חסרי-עוצמה, מגוחכים, אכזריים, נצלנים, מדכאים ועושי-רע. ניתן לומר על אנשי-המדע בדיוק את מה שאמרתי על אנשי-התאולוגיה, אין להם לא לב ולא מוח לשקול ולשלוט באנשים אינדיבידואלים וחיים. אנו אפילו לא יכולים להאשימם כך, מאחר וזו היא תוצאה טבעית של עיסוקם. מאחר והם אנשי-מדע הם אינם יכולים להתעסק בדבר ולחשוב על דבר שאינו הכללה; הם מייצרים חוקים
. . .  [חסרים שלושה עמודים מהכתב המקורי של באקונין]. . .
הם לא רק אנשי-מדע, אלא גם אנשי-חיים פחות או יותר.  [ייתכן והחלק החסר במשפט היה: "אם אנשי המדע לא מתייחסים לאנשים אחרים כמו שהם מתייחסים לחיים יתכן והם" לא רק אנשי מדע, אלא גם אנשי-חיים פחות או יותר].