ועדיין, אנחנו לא יכולים ממש לסמוך על זה. למרות שאנחנו יכולים להיות בטוחים שמלומד לא יעז להתייחס לאדם כפי שהוא מתייחס לארנב, נשאר לנו לפחד שהמלומדים, כגוף אחד, יבצעו ניסויים מדעיים על בני ובנות-אדם, ללא ספק פחות אכזריים אך עדיין בלתי-מוסכמים על-ידי אלו שעוברים אותם. אם לא יוכלו לבצע ניסויים על גופם של אינדיבידואלים, הם יבקשו לבצעם על החברה, וזה מה שבהכרח חייב להימנע.

בארגונם הנוכחי, המלומדים מייצרים מונפול על המדע ונשארים מחוץ לחיים החברתיים; אותם מלומדים הופכים לקסטה נפרדת, שבהקשרים רבים מאוד מזכירה את הכהונה. הפשטות מדעיות הן האלוהים שלהם, אנשים חיים ואמיתיים הקרבנות, והם המקריבים המוכרים ובעלי-הרישיון.

המדע לא יכול לצאת מעולם ההפשטות. בהקשר הזה, המדע נחות ביחס לאומנות באלפי מונים, אשר מתעסקת לעתים קרובות עם סיטואציות כלליות וטיפוסים כלליים, אשר מגלמת אותם על-ידי תחבולה שייחודית לה, ולמרות שלעתים הם לא יהיו חיים באמת, הם יגרו בנו, האנשים, תחושה כמו היו; באיזו-שהיא מידה, האמונות הופכת את הדברים הכללים עליהם היא מדברת לאינדיבידואלים; על-ידי האינדיבידואלים חסרי השר והעצם, ולפי-כך בעלי חיי-הנצח והקיבעון שהיא יוצרת, האומנות מגרה אותנו לזכור את האינדיבידואלים האמיתיים ובעלי-החיים, החולפים והעוברים לפני עינינו בעולם האמיתי. אם כך, אומנות היא כמו החזרת האבסטרקט לעולם; המדע, מהצד השני, הוא ההצתה הקבועה של החיים, אשר נמלטים, זמניים, אך אמיתיים, על מזבח האבסטרקט.

המדע חסר יכולת לתפוש את האינדיבידואליות של האדם באותה המידה שהוא חסר יכולת לתפוש את האינדיבידואליות של הארנב, שניהם חסרי חשיבות לו באותה המידה. זה לא שהוא חסר ידע לגבי עיקרון האינדיבידואליות: הוא מכיר בו היטב כעיקרון, אך לא כעובדה. הוא מכיר היטב בכך שכל המינים של בעלי-החיים, ובכללם האנושות, חסרי-קיום מחוץ לקיומם כמספר רב של אינדיבידואלים, אשר נולדים ומתים כדי לפנות מקום לאינדיבידואלים חדשים שגם כן יחלפו. הוא מכיר בכך שכשעוברים מהמינים החייתיים לאלו המפותחים, עיקרון האינדיבידואליות נהיה יותר ויותר חזק; האינדיבידואלים נראים חופשיים יותר ושלמים יותר. הוא מכיר בכך שהאדם, החיה האחרונה והמושלמת ביותר על הארץ, מציגה את האינדיבידואליות השלמה ביותר, מאחר והיא יכולה ליוצר, לרכז, לתפוש ולהאניש, בקיומה הפרטי והחברתי, את החוק האוניברסלי. והוא יודע, לבסוף כשאינו מושחת על ידי דוקטרינות מטא-פיזיקאיות או תאולוגיות, פוליטיות או משפטיות, או אפילו על ידי גאווה מדעית, כשאינו חרש לאינסטינקטים והשאיפות הספונטניות של החיים – הוא יודע (ואלו הן מילותיו האחרונות), שכבוד לאדם הוא הכלל העליון של האנושות, ושהמטרה הנעלה והאמיתית של ההיסטוריה, המטרה היחידה שמקובלת על האנושות, היא ההאנשה והשחרור, החירות והאושר של כל האינדיבידואלים החיים בחברה. למען לא נחזור בחזרה להבלי מדינת הרווחה אשר מתפקדת כהרג החירות, הבל אשר תמיד מבסס עצמו בהקרבת העם, עלינו להכיר בכך שהחירות והשגשוג הקולקטיבים קיימים רק כאשר הם מייצגים את סך החירויות והשגשוג של האינדיבידואלים.

המדע יודע את כל הדברים הללו, אך לא יכול להגיע למעבר מהם. האבסטרקט הוא טבעו של המדע, לכן הוא יכול בוודאות להבין את העיקרון של האינדיבידואל, אך לעולם לא יוכל להתעסק עם אינדיבידואלים חיים ואמיתיים; הוא מתעסק באינדיבידואלים באופן כללי, אך לא בפיטר או ג'יימס, לא עם אדם כזה או אחר, אשר עד כמה שאכפת למדע, חסר כל קיום או ממשות. האינדיבידואלים של המדע הם רק אבסטרקטים.

כעת אציין שההיסטוריה נבנית לא על ידי אינדיבידואלים אבסטרקטים אלא על ידי אינדיבידואלים אמיתיים, חיים ופועלים. רעיונות אבסטרקטים מתקדמים רק כאשר הם נישאים על גבי אנשים חיים ואמיתיים. למדע אין שום חשיבות ליצורים אלו, אשר אינם רק אבסטרקטים אלא גם בשר ועצם: לכל היותר הוא מחשיבם כחומר להתפתחות אינטלקטואלית וחברתית. למה שיהיה לו אכפת מהתנאים הספציפיים או גורלם של ג'יימס או פיטר? ההוא יגחיך עצמו, ישמיד עצמו, ינשל עצמו מאחריות, אם יתחיל להתעסק בהם מלבד כדרך להוכיח את התיאוריות שלו. וזה יהיה מגוחך לרצות שהמדע יעשה כן, מאחר ומשימתו כלל לא קשורה לכל זה. הוא לא יכול להבין את המוחשי; הוא נע רק בין אבסטרקטים. מטרתו היא להתעסק בתנאים ובמצב הכללים של הקיום וההתפתחות, בין אם של המין באנושי בכלליות או של גזע כזה או אחר, עם כזה או אחר, מעמד כזה או אחר או כל קטגוריה אחרת של אינדיבידואליזם; סיבות הכלליות של שגשוגם, של מפלתם, והשאלה הטובה ביותר, הדרכים הטובות ביותר להבטיח את שגשוגם והתקדמותם בכל מצב שהוא. בהנחה שהמדע יעשה כן, הוא ימלא את משימתו לגמרי, ויהיה זה לא הוגן לצפות שיעשה מעבר לכך.

באותה מידה יהיה מגוחך ואף נוראי  להפקיד בידיו משימה שאין ביכולתו לעשות. מאחר ומעצם טבעו המדע מתעלם מפיטר וג'יימס, יהיה אסור אליו, ולכל אחד שמייצג אותו, למשול על פיטר וג'יימס. מאחר והוא יוכל להתייחס אליהם כמעט כמו שהוא מתייחס לארנבים. או בעצם, הוא ימשיך להתעלם מהם; אך נציגיו המורשים, אנשים שכלל אינם אבסטרקט, אלא הפך, אנשים חיים מאוד בעלי אינטרסים חיים מאוד, אשר בהכרח ייכנעו להשפעה הממאירה של הפריבילגיה על האנושות, בסופו של דבר יגזזו אנשים אחרים בשם המדע, כמו שנגזזו עד עתה על-ידי כוהנים, פוליטיקאים מכל הגוונים והזרמים ועורכים-דין, בשם האל, המדינה ורשות השופטת.

אם כך, מה שאני מטיף לו הוא מרד החיים כנגד המדע, או לייתר דיוק, כנגד ממשלת המדע, וחס-ושלום להשמיד את המדע – זו תהיה בגידה נוראה באנושות – אלא להחזירו לדרכו, כך שלא יוכל לסטות ממנה שוב בעתיד. עד עתה ההיסטוריה היתה רק ההשמדה המתמשכת והמדממת של מיליוני אשים מסכנים לשם כבודו של אבסטרקט חסר משמעות – אלוהים, מדינה, כוח שיפוט, כבוד לאומי, זכויות היסטוריות, זכויות משפטיות, חירות פוליטית, מדינת רווחה. עד ליום זה זו היתה התנועה הטבעית והספונטנית של החברות האנושיות. איננו יכולים לשנות זאת, בכל הנוגע לעבר, עלינו לקבל את המציאות כמו שהיא, כמו שאנו מקבלים את כל שאר חוקי הטבע. עלינו להאמין שזו היתה הדרך היחידה, על-מנת לחנך את המין האנושי. משום שאל-לנו להטעות עצמינו: אף אם נייחס את הזוועות המקיאווליסטיות של המעמדות השליטים, עלינו לזהות ששום מיעוט שהוא לא מחזיק בעוצמה הדרושה למימושן של זוועות אלו והקרבת ההמונים, אילולא בהמונים עצמם יש תנועה ספונטנית שדוחפת אותם להקרבה עצמית, פעם לזה, פעם למטרה אחרת, אשר הערפדים האבסטרקטים של ההיסטוריה כפו על דם המין האנושי.

  אנחנו מבינים ללא קושי שזה מאוד מספק את הכוהנים, הפוליטיקאים וחברי-המושבעים. כוהנים של אבסטרקטים אלו, חיים רק מהקרבת ההמונים. זה גם לא מפתיע שהמטאפיזיקאים יסכימו לכך, מאחר וכל מטרתם היא להצדיק בכל דרך אפשרית את מה שמרושע ואבסורדי. אך העובדה שהמדע הפוזיטיבי היה אמור להראות את אותן הנטיות היא עובדה שעלינו לבכות עליה בזמן שאנו מסבירים אותה. הסיבה לכך שיש לו נטיות כאלו כפולה: מאחר והוא מתקיים מחוץ לחיים, הוא מיוצג על ידי גוף פריבילגי; והסיבה השנייה היא שעד כה הוא מיקם את עצמו כמטרה הסופית של כלל המין האנושי. לאחר שיחווה ביקורת בונה, לבסוף יבין המדע שהוא רק משרת מטרה אחת, ההאנשה של הסיטואציות האמיתיות והאינדיבידואלים האמיתיים שנולדים, חיים ומתים על כדור-הארץ.

היתרון המהותי של המדע הפוזיטיבי על התאולוגיה, המטאפיזיקה והפוליטיקאים, טמון בכך שבמקום האבסטרקטים השקריים שדוקטרינות אלו מקדמות, הוא מציג אבסטרקטים אמיתיים אשר מייצגים את החוקים הכללים של הטבע והלוגיקה, היחסים הכלליים שלהם והחוקים הכללים של התפתחותם. זה מפריד אותו מכל שאר הדוקטורינות האחרות ומבטיח שיהיה לו מקום של כבוד בחברה: הוא ירכיב במובן מסויים את התודעה הקולקטיבית של החברה. אך ישנו פן אחד אשר בו הוא דומה לשאר הדוקטורינות: הוא מתייחס רק לאבסטרקטים, הוא מוכרח מעצם טבעו להתעלם מאנשים אמיתיים, אשר מחוץ להם לאבסטרקטים אין שום משמעות. כדי להיפתר מהפגם המושרש הזה המדע הפוסיטביסטי יצטרך להמשיך עם שיטה שונה מכל אלו שהיו בעבר. אותן שיטות שהיו בעבר נצלו את בורות ההמונים כדי להקריבם למען שמחת האבסטרקטים, שדרך אגב, אותם אבסטרקטים תמיד מאוד נדיבים לאלו שמייצגים אותם בשר ודם. המדע הפוסיטיבי, שמכיר בחוסר היכולת המשווה שלו להבין אינדיוידואלים ואת האינטרסים שלהם בחייהם, חייב בהחלט לוותר על כל טענה לשלטון החברה; מאחר ואם ענייניו יהיו במלכות השלטון, הוא רק ימשיך להקריב את האנשים החיים שמהם הוא מתעלם לאבסטרקציות שמהן מורכב כל תחום עיסוקו.

לדוגמה, המדע האמיתי של ההיסטוריה עוד לא קיים; אנחנו בקושי מתחילים היום לחשוף את קצה הקרחון של תנאיו הכול כך מסובכים. אבל הבה נניח כי הוא יתפתח כהלכה, מה הוא יכול לתת לנו? הוא ידגים תמונה נאמנה ורציונלית של ההתפתחות הטבעית של הכללים הכלליים – החומריים והאידאליים, הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים, הפילוסופים, האסתטיים והמדעיים – של אותן חברות שיש להן היסטוריה. אך התמונה הזאת של הציביליזציה האנושית, לא משנה כמה מפורטת היא תהיה, לעוללם לא תראה לנו שום דבר מעבר להערכות אבסטרקטיות וכלליות. מיליארדי האינדיבידואלים אשר סיפקו את החומרים החיים והסובלים של ההיסטוריה ולעתים ניצחו ולפעמים הפסידו – ניצחו בתוצאות הכלליות והפסידו בעקבות הקרבן האנושי הגדול שנמחץ תחת מגפי ההיסטוריה – מיליארדי האינדיבידואלים האלו שבלעדיהם אף אחת מהתוצאות האבסטרקטיות של ההיסטוריה לא היתה מוצגת – כדאי לזכור שאף אחד מהם לא הרוויח דבר מאותן תוצאות – לא יתועדו כלל בספרי ההיסטוריה. הם חיו והם הוקרבו ונמחצו בשביל הטובה האבסטרקטית של המין האנושי, זה הכל.

האם עלינו להאשים את מדע ההיסטוריה? זה יהיה מגוחך ולא צודק. לא ניתן לתפוס אינדיבידואלים במחשבה, או אפילו בדיבור האנושי שיכול לבטא רק רעיונות מופשטים; לא ניתן לתפוש אותם בהווה יותר מאשר ניתן היה בעבר, לכן מדעי החברה, המדעים שיהיו בעתיד, בהכרח ימשיכו להתעלם מהם. מכך, יש לנו זכות לדרוש שהמדעים האלו יצביעו בשבילנו על הסיבות הכלליות לסבל האינדיבידואלי – והם לא ישכחו להזכיר את ההשפלה והדיכוי (שעדיין נפוצות מדי לצערי) של אינדיבידואלים החיים למען הכללות אבסטרקטיות – ובאותו הזמן הם יראו לנו את התנאים ההכרחיים לשחרור האמיתי של האינדיבידואלים החיים בחברה. זו מטרתם;  אלו גבולותיהם ומעבר אליהם מדעי החברה הרסניים ומחוסרי יכולת. מעבר אליהם מצויים ההתיימרויות הממשלתיות של נציגיו המורשים, כוהניו. זה הזמן להיפטר מכל האפיפיורים והכוהנים; אנחנו כבר לא רוצים אותם, אפילו אם הם קוראים לעצמם סוציאל-דמוקרטיים.

שוב אומר, המטרה היחידה של המדע היא להאיר את הדרך. רק החיים, נטולי כל המגבלות הדוגמתיות והממשלתיות, יכולות ליצור חיים, בתנאי שיש להם חופש פעולה.

מצד אחד, בהקשר לארגון הרציונל של החברה, אי-אפשר לוותר על המדע; מהצד השני, מאחר והמדע לא יכול להתעניין בעניינים האמיתיים והחיים, אסור לו להתערב עם הניהול האמיתי והפרקטי של החברה.

ניתן לפתור את הסתירה הזאת רק בדרך אחת: על-ידי חיסול המדע כישות מוסרית מחוץ לחיים שמיוצגת על-ידי גוף של מלומדים מוסמכים; הוא חייב להיות מופץ בקרב ההמונים. המדע, שאנחנו קוראים לו לייצג את התודעה המשותפת של כלל החברה, חייב באמת להפוך לחזקת הכלל. בכך, בלי שיאבד אפילו מעט מטבעו האוניברסלי, דבר שהוא לא יכול לאבק מבלי לחדול מהיותו מדע, ובעוד הוא ימשיך להתעניין רק בסיבות הכלליות, התנאי והיחסים המקובעים של אינדיבידואלים ודברים, למעשה, הוא יהפוך לאחד עם החיים האמיתיים והעדכניים של האינדיבידואלים. זו תהיה תנועה דומה מאוד לזו בה הפרוטסטנטים אמרו בתחילת הרפורמציה שלא יהיו יותר כמרים לאדם, מאחר והאדם יהיה הכומר של עצמו, כל אדם, בזכות ההתערבות הבלתי-נראית של ישו המשיח, שהצליח לבסוף לבלוע את האל הטוב. אך השאלה היא לא על ישו המשיח, לא האל הטוב וגם לא על חירות פוליטית או זכות משפטית – דברים שמתגלים תאולוגית או מטאפיזית, וכולם באופן דומה קשים לעיכול. העולם של האבסטרקטים המדעיים לא מתגלה; הוא אינהרנטי לעולם האמיתי, והוא רק ההפשטה שלו. כל עוד הוא יוצר לעצמו מרחב נפרד שמיוצג על ידי המלומדים כגוף, העולם האידאי הזה מאיים לתפוש את מקומו של האל ולתת לנציגיו את תפקיד הכמרים. זו הסיבה למה הכרחי למוסס את המבנה החברתי המיוחד של המלומדים על-ידי חינוך כללי, שווה לכולם, במטרה שההמונים יפסיקו להיות עדר שמנוצל על ידי פריבילגים, וייקחו לידיהם את גורלם. אבל עד שההמונים יגיעו לרמה כזו של אימון, האם זה הכרחי להשאיר אותם לממשלת אנשי מדע? בהחלט לא. עדיף יהיה עבורם לוותר על מדע מאשר לאפשר לעצמם להיות נשלטים על ידי מלומדים. התוצאה הראשונה של שלטון האנשים האלה תהיה להפוך מדע לבלתי נגיש לעם, וממשלה כזו בהכרח תהיה אריסטוקרטית כי המוסדות המדעיים הקיימים הם אריסטוקרטים מיסודם. אריסטוקרטיה של למידה! השלטון הכי נוקשה מנקודת מבט מעשית, והן הכי יהיר ומעליב מנקודת מבט חברתית  – יהיה הכוח אשר יוקם בשם המדע. המשטר הזה יהיה מסוגל לשתק את החיים והתנועה של החברה. המלומדים, תמיד יומרניים, תמיד בלתי-תלויים וקצרי-יד, ישתוקקו להתערב עם הכל, ומקורות החיים יתייבשו תחת הנשימה של האבסטרקטיות שלהם.

שוב, חיים, לא מדע, יוצרים חיים; הפעולה הספונטנית של האנשים עצמם בלבד יכולה ליצור חירות. אין ספק שזה יהיה דבר מאוד מוצלח אם המדע יוכל, מיום זה ואילך, להאיר לתהלוכה הספונטנית של האנשים לעבר השחרור שלהם. אבל עדיף העדר אור מאשר אור כוזב וחלוש, הנדלק רק כדי להטעות את מי שעוקב אחריו. אחרי הכל, לעם לא יחסר אור. לא לחינם חצה את נתיב ההיסטוריה הארוך, ושילמו על טעויותיהם ידי מאות שנים של סבל. הסיכום המעשי של החוויות הכואבות שלו מהווה מעין מדע מסורתי, אשר במובנים מסוימים משתווה למדע תאורטי. ודבר אחרון, חלק מבני הנוער – בו נכללים התלמידים הבורגנים שמרגישים שנאה מספקת כלפי השקר, הצביעות, חוסר הצדק, והפחדנות של הבורגנות כדי לאזור את האומץ להפנות את גבם אליה, ושמוצאים תשוקה מספקת כדי לאמץ ללא סייג את הגורם האנושי והצודק של הפרולטריון – אלה יהיו, כפי שכבר אמרתי, מדריכי הדרך של העם; הודות להם, לא תהיה עילת לממשלת מלומדים.

אם על העם להיזהר מממשלת המלומדים, עוד יותר מכך עליו לפעול כנגד זו של האידאליסטים מלאי ההשראה. ככל שכנים יותר מאמינים ומשוררים אלה של גן עדן, כך ליותר מסוכנים הם הופכים. ההפשטה המדעית, כפי שאמרתי, היא הפשטת רציונלית, נכונה במהותה, הכרחית לחיים, להם היא מהווה ייצוג תאורטי, או, אם אתם מעדיפים, מצפון. היא עלולה, היא מוכרחה, להיספג ולהתעכל על ידי החיים. ההפשטה האידאליסטית, אלוהים, היא רעל מאכל, שהורס ומפרק חיים, מזייף וקוטל אותם. גאוותם של האידאליסטים, לא להיות אישיים אלא אלוהיים, היא בלתי מנוצחת וקשוחה: היא עלולה, הוא מוכרחה, למות, אבל היא לעולם לא תניב פירות, וכל עוד נותר לה אוויר לנשימה היא תנסה להכפיף אנשים לאלוהיה, בדיוק כמו שהסגנים של פרוסיה, האידאליסטים המעשיים ההם של גרמניה, רוצים לראות את האנשים נמחצים תחת מגף הדרבן של הקיסר שלהם. האמונה היא זהה, אבל הסוף קצת שונה, והתוצאה, כמו זה של האמונה, היא עבדות.

זה בעת ובעונה אחת ניצחון החומרנות המכוער והאכזרי ביותר. אין צורך להוכיח זאת במקרה של גרמניה; צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה בשעה הנוכחית. אבל אני חושב שבכל-זאת נחוץ להדגים את זה במקרה של אידאליזם אלוהי.

אדם, כמו שאר הטבע, הוא ישות חומרית לגמרי. המוח, אמצעי החשיבה, אמצעי הקלט ושיקוף התחושות הפנימיות והחיצוניות השונות, אמצעי לזכירתם לאחר שחלפו ולשיחזורם על ידי הדמיון, של השוואה והבדלה, של הפשטת קביעות המשותפות להם, ובכך יצירת מושגים כלליים ,ולבסוף עיצוב רעיונות על-ידי קיבוץ וחיבור מושגים על פי שיטות שונות – אינטלגנציה, במילה אחת, היוצרת הבלעדית שלנו בשלמותנו, בריאה מופתית, היא נחלתו של הגוף החייתי ובפרט של המנגנון החומרי למדי של המוח.

אנחנו יודעים את זה ללא ספק, על פי ניסיון הכל, אשר שום עובדה מעולם סתרה ואשר כל אדם יכול לאמת בכל רגע של חייו. בכל הבעלים-החיים, ללא הוצאה מן הכלל את המינים הנחותים לגמרי, אנו מוצאים מידה מסוימת של אינטליגנציה, ואנו רואים כי ניתן לסדר את בעלי החיים בסידרה בה האינטלגנציה של בעלי החיים מתאימה למבנה החברתי שלהם וככל שמבנה חברתי זה דומה יותר למבנה החברתי של האדם כך הם יותר חכמים, אבל רק באדם היא מגיעה ליכולת האבסטרקציה שמרכיבה מחשבה.

ניסיון אוניברסלי, שהוא המקור הבלעדי, מקור כל הידע שלנו, מראה לנו, אפוא, כי כל אינטליגנציה מצורפת תמיד לגוף חי כלשהו, וכי העוצמה, הכוח, של תפקוד החיה הזו תלוי בשלמות היחסית של האורגניזם. אחרונת התוצאות הללו של ניסיון אוניברסלי אינה ישימה רק על מיני בעלי חיים שונים; אנו מבססים זאת גם בבני אדם, שכוחם האינטלקטואלי והמוסרי תלוי כל כך בבירור בשלמות הגדולה יותר או פחות של האורגניזם שלהם כגזע, כאומה, כמעמד, וכפרטים, שאין צורך להתעקש על הנקודה הזו.

מצד השני, אין ספק כי אף אדם מעולם לא ראה או מסוגל לראות תודעה טהורה, מנותקת מכל החומר הקיים בנפרד מכל גוף חיה שהיא. אך אם אף אדם לא ראה אותה, איך זה שאנשים הגיעו להאמין בקיומה? העובדה של אמונה זו היא מוסכמת אם לא אוניברסלית, כמו שכל האידיאליסטי מתיימרים, לפחות כללית מאוד, וככזו היא ראויה לחלוטין לתשומת הלב המיוחדת שלנו. אותה האמונה הכללית, כמה טיפשית שתהיה, מקיימת השפעה חזקה מדי על גורל האנשים מכדי לאפשר לנו להתעלם ממנה ממנה או לדחוק אותה הצידה.

ההסבר לאמונה הזו, יתר על כן, הוא הגיוני מאוד. הדוגמה שניתנה לנו על ידי ילדים ובני נוער, ואפילו על ידי אנשים רבים שעברו מזמן את גיל הבגרות, מראה לנו כי אדם יכול להשתמש ביכולות השכליות שלו במשך זמן רב לפני שמגלה את הדרך בו הוא משתמש בהם, לפני שהופך מודע לזאת בבהירות. במהלך פעילות זו של המוח הלא מודע לעצמו, במהלך פעולה זו של התבונה התמימה או המאמינה, אדם, שבוי בעולם החיצוני, מומרץ על ידי הדחף הפנימי שנקרא חיים והצרכים הרב גוניים שלו, יוצר כמות של דמיונות, מושגים, ורעיונות שבהכרח לוקים מאוד בחסר בהתחלה ותואמים רק במעט למציאות של הדברים והעובדות אשר הם משתדלים לבטא. טרם המודעות לפעילות האינטליגנטית שלו, בלי לדעת עדיין כי הוא עצמו מפיק וממשיך להפיק את הדמיונות הללו, המושגים האלו, הרעיונות האלו, בהתעלמות מהסובייקטיבית המלאה שלהם – כלומר, מהמקור-האנושי, הוא בהכרח מחשיב אותם באופן טבעי כאובייקטיבים; כישויות, כישויות אמיתיות (שלמעשה תלויות בו לגמרי), שקיימות בעצמן ולמען עצמן.

וכך היה שהעמים הפרימיטיביים, המתגלגלים באיטיות מהתמימות החייתית שלהם, יצרו את אלוהיהם. לאחר שיצרו אותם, בלי לחשוד שהם עצמם היוצרים האמיתיים, הם סגדו להם; החשיבו אותם כישויות אמיתיות הנעלות מהם לאין שיעור, ייחסו אליהם יכולת-כל, והכירו בעצמם כיציריהם, כעבדים שלהם. במהירות בה רעיונות אנושיים מתפתחים, האלים, אשר, כפי שכבר ציינתי, לא היו מעולם יותר מהדהוד דמיוני, אידאלי, פיוטי של בבואה הפוכה, עברו אידאליזציה גם כן. בתקופת האלילים הראשונים, הם בהדרגה הפכו לרוחות טהורות, המתקיימים מחוץ לעולם הנראה לעין, ולבסוף, במהלך התפתחות היסטורית ארוכה, התערבבו לתוך ישות נעלה אחת, טהורה, נצחית, רוח מוחלטת, יוצרת ואדונית העולם.

בכל התפתחות, צודקת או שקרית, אמיתית או מדומה קולטיבית או אינדיבידואלית, זה תמיד הצעד הראשון, המעשה הראשון הוא הקשה ביותר. ברגע שצעד זה בוצע, השאר עוקב באופן טבעי כמו תוצאה מחויבת מציאות. הצעד הקשה בהתפתחות ההיסטורית של טירוף הדעת הדתי הנורא הזה שממשיך להטריד ולרוצץ אותנו היה להניח כעובדה קיום עולם אלוהי כזה, מחוץ לעולם. מעשה ראשון זה של טירוף, כל כך טבעי מנקודת המבט הפיזיולוגית וכתוצאה מכך הכרחי בהיסטוריה של האנושות, לא נגמר במחי יד אחת. אני לא יודע כמה מאות שנים נדרשו לפתח אמונה זו ולהפוך אותה להשפעה שלטת על המכס הנפשי של בנות ובני האדם. אבל, מרגע שהתבססה , הפכה לכל-יכולה, כמו שכל רעיון שגעוני בהכרח הופך כאשר הוא תופס חזקה על מוח האדם. קח מטורף, מה שלא יהיה מושא הטירוף שלו – תגלו כי רעיון מעורפל וקבוע שמעסיק אותו באובססיביות נראה לו כדבר הטבעי ביותר בעולם, וכי, להפך, הדברים האמיתיים העומדים בסתירה לרעיון הזה נראה לו כשטויות מגוחכות ומבחילות. ובכן הדת היא מחלת-רוח קולקטיבית, חזקה יותר מפני שהיא כסילות מסורתית, ובמפני שמקורה אבד בימי הקדם המופלגים; בהתגלמותה החברתית היא פלשה לעצם המעמקים של הקיום הציבורי והפרטי של העמים; זה התאחה בבשר החברה; זה הפך, כפי שאומרים, למחשבה והנשמה הקולקטיבית. כל אדם הוא אפוף בזאת מלידתו; הוא יונק אותה עם חלב אמו, סופג זאת עם כל מה שהוא נוגע, כל מה שהוא רואה. הוא מוזן בכך באופן כה בלעדי, כה מורעל וחדור על ידה בכל ישותו כך שמאוחר יותר, חזק ככל שיהיה המוח הטבעי שלו, הוא צריך לעשות מאמצים חסרי תקדים כדי לחלץ את עצמו ממנה, ולאחר מכן לעולם לא מצליח לגמרי. יש לנו הוכחה אחת לכך בקרב האידאליסטים המודרניים שלנו, ואחת נוספת בדוגמטיים שלנו; מטריאליסטים – הקומוניסטים הגרמנים. הם לא מצאו שום דרך להתנער מדת המדינה.

העולם העל-הטבעי, העולם האלוהי, מרגע שהתבסס היטב בדמיונם של העמים, התפתחות המערכות הדתיות השונות עקבה במסלול ההגיוני והטבעי שלה, התאימה, יתר על כן, בכל הדברים להתפתחות העכשווית של היחסים הכלכליים והפוליטיים; הדתות, במשך כל העידנים, היו השתקפות נאמנה של אותם יחסים כלכליים ופוליטיים. כך הטירוף הקולקטיבי וההיסטורי שקורא לעצמה דת פותח מאז עבדות האלילים, תוך מעבר דרך כל השלבים מפוליתאיזם עד למונותאיזם נוצרי.

השלב השני בהתפתחותן של אמונות דתיות, ללא ספק הקשה ביותר לאחר ייסוד העולם האלוהי הנפרד, היה דווקא המעבר הזה מן פוליתאיזם למונותאיזם, מן החומרנות הדתית של עובדי האלילים לאמונה הרוחנית של הנוצרים. המאפיין המרכזי של האלים הפאגנים היה שהם היו אלים אזוריים של עמים ספציפיים. הם היו כה רבים שהם בהכרח שמרו על חזות חומרית פחות או יותר, או נכון יותר לומר, שמאחר והם היו חומריים, הם היו כל כך רבים. וזה מאחר שהמגוון הוא אחד ממאפייני הבסיס של העולם האמיתי. בשלב זה של ההתפתחות האלים הפאגנים עוד לא היו האנטי-תזה המוחלטת של העולם האמיתי. הם בסך הכל היו ייצוג מוגזם שלו.

ראינו כמה ההמרה הזו עלתה לעם היהודי, כשכוננה, את כל ההיסטוריה שלו. לשווא ניסו משה והנביאים להטיף אל אחד; האנשים תמיד חזרו לסורם לעבודת האלילים הפרימיטיבית שלהם, אל תוך האמונה העתיקה, הטבעית יחסית בהרבה והנוחה באלים טובים רבים, החומרית יותר, האנושית יותר, והמוחשית יותר. יהוה עצמו, אלוהיהם הבלעדי, אלוהי משה והנביאים, עדיין היה אלוהים לאומני מאוד, אשר, בכדי לתגמל ולהעניש חסידיו הנאמנים, העם הנבחר שלו, השתמש בטיעונים חומרניים, בדרך כלל טיפשיים, וגסים ואכזריים תמיד. אפילו לא נראה כי האמונה בקיום שלו רמזה על שלילת קיומם של אלים מוקדמים יותר. האלוהים היהודי לא הכחיש את קיומו של יריבים אלה; הוא פשוט לא רוצה שהאנשים שלו יסגדו להם ולו זה לצד זה, כי לפני הכל יהוה היה אלוהים מאוד קנאי. הדיבר הראשון שלו היה זה:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. (הערת מתרגם.ת: אלו שני הדיברות הראשונים. בעברית מודרנית זה: "אני האלוהים שלך. לא תסגוד לאלים אחרים במקום אליי.”) יהוה, אם כן, היה רק טיוטה ראשונה, מאוד ארצית ומאוד גסה, של האלוהות הנעלה של אידאליזם מודרני. יתר על כן, הוא היה רק אלוהים לאומי, כמו שהאלוהים הרוסי נערץ על ידי הגנרלים הגרמנים, נתינים של הצאר ופטריוטים של האימפריה של כל הרוסים; יתר על כן, הוא היה רק אלוהים לאומי, כמו האלוהים הרוסי הנערץ על ידי הגנרלים הגרמנים, נושאים של הצאר והפטריוט של האימפריה של כל ההרוסים; כמו האלוהים הגרמני, שעליו הדתיים האדוקים והגנרלים הגרמנים, נתיניו של וילהעלם הראשון בברלין, בהכרח בקרוב יכריזו: הישות העליונה לא יכולה להיות אלוהים לאומי; היא מוכרחה להיות האלוהים של האנושות כולה. הישות הנעלה גם לא יכולה להיות ישות חומרית; היא חייבת להיות הניגוד לכל חומר – רוח טהורה.

שני דברים הוכחו כנחוצים במימוש הפולחן של הישות העליונה:

  1. מימוש, כגון זה, של האנושות על ידי שלילת לאומים וצורות לאומיות של פולחן;
  2. התפתחות, שנמצאת בשלב מתקדם,  של רעיונות מטאפיזיים כדי להפוך את אדני היהודים הגס לרוחני.

התנאי הראשון קוים על ידי הרומאים, אם כי בצורה שלילית מאוד ללא ספק, על ידי כיבוש רוב המדינות הידועות לקדמונים ועל ידי השמדת המוסדות הלאומיים שלהם. האלים של כל העמים הכבושים, נאספו בפנתאון, וביטלו בצורה הדדית זה את זה. זו היתה הטיוטה הראשונה של האנושות, גסה מאוד ונגטיבית למדי.

באשר לתנאי השני, הפיכת יהוה לרוחני, שמומשה על ידי היוונים זמן רב לפני כיבוש ארצם על ידי הרומאים. הם היו יוצרי המטאפיזיקה. יוון, בערש ההיסטוריה שלה, מצאה כבר בארצות המזרח עולם אלוהי שהוקם בהחלט ברוח האמונה המסורתית של עמיה; העולם הזה הושאר ונמסר לה על ידי ארצות המזרח. בתקופתה האינסטינקטיבית, לפני ההיסטוריה הפוליטית שלה, היא פותחה להפליא והאנישה את העולם האלוהי הזה דרך משורריה; וכשהיא החלה למעשה את ההיסטוריה שלה, כבר היתה לה דת מוכנה, סימפתית ואצילית ביותר מכל הדתות אשר התקיימו, לפחות עד כמה שדת – כלומר, שקר – יכולה להיות אצילית ואוהדת. הוגיה הגדולים – ואף אומה לא היתה כבירה מיוון – מצאו את העולם האלוהי מבוסס, לא רק מחוץ לעצמם בעם, אלא גם בעצמם כהרגל של תחושה ומחשבה, ובאופן טבעי הם לקחו את זה כנקודת מוצא. כי הם לא עשו שום תאולוגיה – כלומר, הם לא חיכו לשווא ליישב את ההיגיון העולה עם האבסורדים של אלוהים כזה, וכך גם הסכולסטיקה של ימי הביניים – כבר היתה מאוד לצידם. הם עזבו את האלים מתוך הספקולציות שלהם והתחברו ישירות לרעיון האלוהי, יחיד, בלתי נראה, כל יכול, נצחי, ורוחני לחלוטין בלי להיות אישי. בדבר הרוחניות, אז, המטאפיזיקאים היוונים, הרבה יותר מאשר היהודים, היו יוצרי האל הנוצרי. היהודים רק הוסיפו לו את האישיות הברוטלית של היהוה שלהם.

זה שגאון נשגב כמו אפלטון הנפלא יכול היה להיות משוכנע לחלוטין במציאות הרעיון האלוהי מראה לנו כמה מדבקת, כמה כל-יכולה, היא המסורת של הטירוף הדתי אפילו על המוחות הגדולים ביותר. זה שגאון נשגב כמו אפלטון הנפלא יכול היה להיות משוכנע לחלוטין במציאות הרעיון האלוהי מראה לנו כמה מדבקת, כמה כל-יכולה, היא המסורת של הטירוף הדתי אפילו על המוחות הגדולים ביותר. חוץ מזה, עלינו לא להיות מופתעים, שכן, אפילו בימינו, הגאון הפילוסופי הגדול קיים מאז אריסטו ואפלטון, הגל – אפילו למרות הביקורת של קאנט, בלתי מושלמת ומטאפיזית ככל שתהיה, אשר הרסה את האובייקטיביות או הממשות של הרעיונות האלוהיים – ניסתה להפיל רעיונות אלוהיים אלה מהכס הטרנסצנדנטלי והשמימי שלהם. זה נכון שהגל עשה את מלאכת השיחזור שלו באופן כה לא מנומס עד שהרג את האלוהים הטוב לנצח.הוא לקח מן הרעיונות האלה ההילה האלוהית שלהם, על ידי הצגה לקוראיו שהרעיונות לא היו מעולם יותר מאשר יצירה של המוח האנושי שפעל במרוצת ההיסטוריה בחיפוש אחר עצמו. כדי לשים קץ לכל השיגעונות הדתיים והתעתועים האלוהיים, הוא לא השאיר שום פרט חסר אלא את אמירת המילים הנשגבות האלה אשר נאמרו אחריו, כמעט בעת ובעונה אחת, על ידי שני מוחות גדולים שמעולם לא שמעו איש על רעהו – לודוויג פוירבאך , תלמידו ומשמיד-רעיונותיו של הגל, בגרמניה, ואוגוסט קונט, מייסד הפילוסופיה הפוזיטיבית, בצרפת. מילים אלה היו כדלקמן:

"מטאפיזיקה מופחתת לפסיכולוגיה." כל המערכות המטאפזיות היו לא אחרות מאשר פסיכולוגיה אנושית המפתחת את עצמה לאורך ההיסטוריה.

כיום כבר לא קשה להבין כיצד הרעיונות האלוהיים נולדו, איך הם נוצרו ברצף על ידי כושר ההפשטה של האדם. האדם יצר את האלים. אבל בזמנו של אפלטון הידע הזה היה בלתי אפשרי. התודעה הציבורית, ועל כן התודעה האינדיבידואלית, גם זו של הגאון הכי גדול, לא היתה בשלה לזה. כמעט שלא היה כתוב אצל סוקרטס: "דע את עצמך!", הכרה עצמית זו קיימת רק במצב של אינטואיציה; למעשה, זה לא שווה הרבה. מכאן זה היה בלתי אפשרי עבור המוח האנושי לחשוד שהוא עצמו יוצרו הבלעדי של העולם האלוהי. הוא מצא את העולם האלוהי לפני כן; הוא מצאה אותו כהיסטוריה, כמסורת, כרגש, כהרגל של מחשבה; וזה בהכרח עשה אותו למושא הספקולציות הנשגבות שלו. כך נולדה המטאפיסיקה, ובכך פותחו ושוכללו הרעיונות האלוהיים, הבסיס של הרוחניות.

זה נכון שאחרי אפלטון היתה מעין תנועה הפוכה בפיתוח המוח. אריסטו, אביו הנאמן של המדע והפילוסופיה החיובית, לא הכחיש את העולם האלוהי, אבל העסיק את עצמו בזאת כמה שפחות. הוא היה הראשון שחקר, כאנליסט והנסיין שהוא היה, את הלוגיקה, החוקים של המחשבה האנושית, ובו זמנית את העולם הפיזי, לא במהותו האידיאלי, האשלייתי, אלא בהיבט האמיתי שלו. אחריו היוונים של אלכסנדריה הקימו את בית הספר הראשון של המדענים הפוזיטיביסטיים. הם היו אתאיסטים. אבל האתאיזם שלהם לא השאיר חותם על דורם. מדע נטה יותר ויותר להיות מופרד מהחיים. אחרי אפלטון, רעיונות אלוהיים נדחו במטאפיזיקה עצמה; זה נעשה על ידי האפיקורסים וסקפטיים, שני פלגים שתרמו רבות לזילות האריסטוקרטיה של האדם, אבל לא היתה להם השפעה על ההמונים.

אסכולה נוספת, בעלת השפעה רבה יותר לאין ערוך, התהוותה באלכסנדריה. זה היה בית הספר של הנאו-אפלטוניסטים. אלה, היממו בתערובת טמאה את דמיונה המפלצתי של תרבות המזרח עם רעיונותיו של אפלטון, היו היוזמים האמיתיים, ומאוחר יותר המפתחים, של מערכת העקרונות הנוצריים.

כך האגואיזם האישי והגס של יהוה, האכזרי לא פחות מהכיבוש הרומאי והספקולציות האידאליות המטאפיזיות של היוונים, שהתממש על ידי מגע עם המזרח, היה לשלושת היסודות ההיסטוריים שמהם הורכבה הדת הרוחנית של הנוצרים.

לפני שהמזבח של אלוהים ייחודי ועליון הועלה על חורבות המזבחות הרבים של האלילים, היה קודם על האוטונומיה של האומות השונות המרכיבות את העולם הפגאני או העתיק להיהרס. הדבר נעשה באכזריות רבה על ידי הרומאים, אשר, על ידי כיבוש החלק הגדול ביותר של כדור הארץ הידוע לקדמונים, הניח את היסודות הראשונים, הדי גסים והשליליים ללא ספק, של האנושות. ובכך הונח האל מעל ההבדלים הלאומיים, החומריים והחברתיים, של כל הארצות, ובמובן מסוים השלילה הישירה שלהם, חייבת בהכרח להיות ישות רוחנית ומופשטת. אבל האמונה בקיומה של ישות כזו, כה מסובך העניין, לא יכולה לצוץ פתאום לכדי קיום. כתוצאה מכך, כפי שהראיתי בנספח, היא עברה מסלול ארוך של הכנה ופיתוח בידי המטאפיזיקה היוונית, אשר היתה הראשונה לכונן באופן פילוסופי את המושג של הרעיון האלוהי, מודל יצירתי לעד, ומשוחזר על ידי העולם הנראה-לעין תמיד. אבל האלוהות שנהגתה ונוצרה על ידי הפילוסופיה היוונית היתה האלוהות הלא-אישית. אף מטפיזיקה הגיונית ורצינית לא הצליחה להתעלות, או, ליתר דיוק, לרדת, לרעיון של אל אישי. היה צורך, אם כן, לדמיין אלוהים שהיה אחד, ובו זמנית אישי. הוא נמצא בדמות הברוטלית עד מאוד, האנוכית, והאכזרית של יהוה, האל הלאומי של היהודים. אבל היהודים, למרות הרוח הלאומית המבדילה אותם גם היום, הפכו למעשה, הרבה לפני הולדתו של ישו, העם הבינלאומי ביותר בעולם. חלקם נלקחו משם כשבויים, אבל רבים יותר אפילו, מדורבנים על ידי תשוקת המסחר המהווה אחת מתכונות האופי העיקריות שלהם, התפשטו לכל המדינות, נושאים לכל מקום את פולחן יהוה שלהם, לו נשארו נאמנים יותר ככל שנטש אותם יותר.

באלכסנדריה האל הנורא הזה של היהודים יצר את ההיכרות האישית של האלוהות המטא-פיזית של אפלטון, פגומה מאוד זה מכבר על ידי המגע המזרחי, והשחית אותה אפילו יותר על ידי שלו. חרף הבלעדיות הלאומית הקנאית והאימתנית שלו, הוא לא יכול לעמוד לאורך זמן בפני החן של אלוהות אידאלית ולא-אישית זו של היוונים. הוא התחתן איתה, ומנישואין אלו נולד האל הרוחני – אך לא מלא רוח – אלוהי הנוצרים. הנאו-אפלטוניסטים של אלכסנדריה ידועים כבר כיוצרים העיקריים של התאולוגיה הנוצרית.

אף על פי כן תאולוגיה לבדה לא יוצרת דת, ויותר מאלמנטים היסטוריים נדרשים כדי ליצור היסטוריה. באלמנטים היסטוריים אני מתכוון לתנאים הכלליים של כל התפתחות של ממש תהיה אשר תהיה – למשל במקרה זה כיבוש העולם על ידי הרומאים, והמפגש של אלוהי היהודים עם אידאל האלוהות של היוונים. כדי להפרות אלמנטים היסטוריים, כדי לגרום להם לעבור סדרה של טרנספורמציות היסטוריות חדשות, נדרש רכיב חי וספונטני, שבלעדיו הם עלולים להיוותר מאות רבות נוספות במצב של אלמנטים לא-יצרניים. רכיב זה לא נעדר מהנצרות: הוא היה התועמלנות, קידוש השם, ומותו של ישו.

איננו יודעים כמעט דבר על אישיות גדולה וקדושה זו, כל הבשורות מספרות לנו דברים סותרים, וכה אגדיים כך שאנחנו בקושי יכולים לתפוס כמה תכונות אמיתיות וחיוניות. אבל אין ספק כי הוא היה המטיף של העניים, החבר והמנחם של המסכנים, של הבורים, של עבדים, ושל נשים, וכי על ידי אחרונות היה אהוב מאוד. הוא הבטיח חיי נצח לכל המשועבדים, לכל הסובלים כאן למטה; והמספר הוא עצום. הוא נתלה, באופן מובן מאליו, על ידי נציגי המוסר והסדר הציבורי הרשמיים של אותה התקופה. תלמידיו ותלמידי תלמידיו הצליחו להתפרש לכל עבר, הודות לחורבן המחסומים הלאומיים על ידי הכיבוש הרומי, והפיצו את הבשורה בכל המדינות ידועות לקדמונים. בכל מקום הם התקבלו בזרועות פתוחות על ידי העבדים והנשים, שתי הקבוצות המדוכאות והסובלות ביותר, ובאופן טבעי גם המעמדות הבורות ביותר של העולם העתיק. אף כי הם המירו מעט אנשים מקרב בעלי זכויות היתר והעולם המלומד הם חבו הרבה מההשפעה שלהם להשפעת הנשים. כמעט כל הפרופגנדה שלהם הוכוונה לעם הפשוט, חסר המזל וזה שסבל מעבדות. זו היתה ההתעוררות הראשונה, המרד הרוחני הראשון של הפרולטריון.

ההדר הגדול של הנצרות, המעלה שלה ללא עוררין, וכל המסתורין של הצלחתה חסרת-התקדים ועם זאת הלגיטימית לגמרי, נעוצים בעובדה כי זו פנתה לקהל הסובל והעצום, שהעולם העתיק, האריסטוקרטיה המשכילה והפוליטית הקפדנית והאכזרית, השאירה אותו משולל מהזכויות הפשוטות של האנושות. אחרת היא לא היתה יכולה להתפשט. הדוקטרינה שהשליחים של ישו לימדו, המנחמת לגמרי כפי שאולי נראתה לאומללים, היתה מבחילה מדי ,אבסורדית מדי מבחינת התבונה האנושית, מכדי להתקבל אי פעם על ידי אנשים נאורים. בהתאם למידת השמחה בה השליח פאולוס מדבר על שערוריית דה לה פוי ; ושל ניצחון הטירוף האלוהי; נדחתה על ידי החכמים ובעלי הכוח של המאה, אבל התקבלה בלהט על ידי בורי, פשוטי וחלשי האופי!

אכן בוודאי מוכרחים לנכוח חוסר סיפוק עמוק מהחיים, צמא לב אינטנסיבי, וכן עוני כמעט מוחלט של המחשבה, כדי להבטיח את הקבלה של האבסורד הנוצרי, הנועז והמפלצתי ביותר מכל האבסורדים הדתיים.

לא היתה זו רק השלילה של כל המוסדות הפוליטיים, החברתיים והדתיים של ימי קדם: היה זה המהפך המוחלט של השכל הישר, של כל התבונה האנושית. הישות החיה, העולם האמיתי, נחשבו מאז ואילך כאין וכאפס; בעוד תוצר יכולת ההפשטה של אדם, ההפשטה האחרונה והעליונה של יכולת זו, שהיא הרבה מעבר לדברים הקיימים, אף מעבר למגבלות הכלליות ביותר של היצור החי, מעבר לרעיונות החלל והזמן. ללא דבר שנותר להתקדם מעבר לו, הוא נותר בהתבוננות בריקנות וחוסר התנועה המוחלטת שלו.

ההפשטה, אותה הcaput mortuum, ריקה לחלוטין מתוכן הכלום האמיתי, אלוהים, מוצהרת כישות האמיתית, הנצחית, והכל-יכולה היחידה. ה-הכל מוכרז כשום דבר, והשום-דבר כהכל. הצל הופך למהות החומר והחומר נעלם כצל.

כל זה היה חוצפה ואבסורד שאין לתאר במילים, השערורייה האמיתית של דה לה פוי, הנצחון של טיפשות פתאים על מוח ההמונים; ולמשך מעט, האירוניה חוגגת הניצחון של המוח הנלאה, המעוות, המפוכח מאשליה, והנגעל בחיפוש כנה ורציני אחר אמת; זה היה הצורך ההוא בהתנערות ממחשבה ובהפיכה לטיפש עד ברוטליות שהורגש לעתים קרובות על ידי מוחות מולעטים: