חלק ראשון

מי צודק? האידאליסטים או המטריאליסטים? משהוצגה השאלה בצורה זו – תשובתה ברורה. אכן, עובדות קודמות לאידאלים; אכן, האייאל, כפי שציין פרודון, הוא כמו פרח, ששורשיו מצויים בתנאים החומריים של הקיום. אכן, כל ההיסטוריה האנושית, האינטלקטואלית והמוסרית, הפוליטית והחברתית היא לא יותר משיקוף של ההיסטוריה הכלכלית.

כל הענפים של המדע המודרני, האמיתי וחסר הפניות, מנצחים על-ידי הכרזת אמת גדולה, בסיסית והחלטית זו: העולם החברתי, זאת אומרת, העולם האנושי – או בקצרה, האנושיות – אינה אלא ההתפתחות הנעלה האחרונה, לפחות על הכוכב הזה וככל הידוע לנו, היא (האנושיות) הביטוי הגבוה ביותר של עולם החי. כמו שלכל התפתחות בהכרח יש תגובת נגד, כך בו זמנית ובאופן בלתי נמנע האנושות היא מיסודה הכוח המכוּון וההדרגתי שסותר את האלמנט החייתי באנושות; וזה בדיוק בעקבות תגובת נגד זו, שהגיונית כמו שהיא טבעית, והגיונית רק בגלל שהיא טבעית – לוגית והיסטורית כאחת, בלתי ניתנת למניעה כמו ההתפתחות וההבנה של כל חוקי הטבע – שמכוננת ויוצרת את האידאל, העולם של האמונות האינטלקטואליות והמוסריות, רעיונות.

אכן, ההורים הקדמונים הראשונים שלנו, ה"אדמים" וה"חוות" שלנו, היו, אם לא גורילות, מאוד קרובים לגורילות, אומניבורים, חיות אינטלגנטיות ופראיות, ניחנו ברמה גבוהה יותר (משאר המינים) של שתי יכולות בעלות ערך – הכוח לחשוב והרצון למרוד.

כישורים אלו בשילוב ההשפעה הפרוגרסיבית שלהם בהיסטוריה, מייצגים את הגורם החיוני, את הכוח השלילי בהתפתחות החיובית של החייתיות האנושית, ואיפוא יוצרים את כל שמרכיב את האנושיות באדם.

התנ"ך, שהוא ספר מאוד מעניין ופה ושם מאוד עמוק בהתחשב בכך שהוא אחד מהביטויים העתיקים ביותר ששרדו לחכמת האנושות ומאווייה, מבטא את האמת הזו בצורה מאוד תמימה במיתוס החטא הראשון. יהוה, שמכל האלים הטובים שהוערצו ע"י האדם היה ללא ספק הקנאי ביותר, ההבל ביותר, האכזר ביותר, הכי לא צודק, זה שצמא להכי הרבה דם, הרודן הגדול ביותר, והעוין ביותר לחירות ולכבוד האנושי – יהוה יצר את אדם וחווה לסיפוק איזו קפריזה שאיננו יודעים מה היא; אולי כדי להעביר את הזמן שלו, שלבטח מאוד כבד עליו בבידוד האגואיסטי וחסר הסוף שבו הוא מצוי, או שמא כדי שיהיו לו עבדים חדשים. בנדיבותו הוא נתן לשימושם את כל הארץ, על כל הפירות והחיות שבה, והציב רק תנאי אחד להנאה מוחלטת זו. הוא אסר עליהם בחומרה לאכול מפרי עץ הדעת. אם כך הוא רצה שהאנושות, חסרה מכל הבנה עצמית, תישאר בהמה נצחית, עומדת על ארבע בפני האל הנצחי, יוצרה ואדונה. אך הנה מגיח השטן, המורד הנצחי, החושב החופשי הראשון ומשחרר העולמות. הוא מביך את האדם בבורותו ובצייתנותו החייתית; בעידודו את האדם להמרות את פי יהוה ולאכול מעץ הדעת, הוא משחרר אותו, מטביע על מצחו את חותם החופש והאנושיות.

אנו יודעים מה קרה בהמשך. האל הטוב, שיכולתו לדעת את העתיד היא חלק מהכישורים האלוהיים והיתה אמורה להזהיר אותו ממה שיקרה, נכנס לזעם מגוחך ונוראי; הוא קילל את השטן, האדם ואת העולם שיצר הוא עצמו, כמו משלח את עצמו בעולם שיצר, כפי שעושים ילדים כשהם מתעצבנים; ולא מסופק מהכאת הורינו הקדמונים בעצמם, הוא קילל את כל הדורות שיבואו אחריהם, אשר חפים מפשע שבוצע ע"י הוריהם הקדמונים. התאולוגים הקתולים והפרוטסטנטים מסתכלים על זה כעל דבר עמוק והגון, בדיוק מכיוון שזה אבסורדי ומרושע באופן מפלצתי. אך אז, לאחר שנזכר שאיננו רק אל נקמות אלא גם אל חנון ורחום, לאחר שעינה את קיומם של מספר מיליארדי בני-אדם וגזר אותם לגיהנום נצחי, הוא ריחם על השאר, וכדי להצילם וליישב את האהבה הנצחית והקדושה שלו עם הכעס הנצחי והקדוש שלו, תמיד צמא דם וקרבנות, בתור כפרה הוא שלח לעולם את בנו היחיד כדי שיהווה קרבן וייהרג על ידי האדם. זה מה שנקרא "תעלומת הגאולה", הבסיס של כל הדת הנוצרית. ועדיין, אם המשיח הקדוש היה מציל את העולם האנושי! אבל לא כך הדבר, בגן-העדן שהובטח על ידי ישו, כפי שאנו יודעים, יהיו רק נבחרים מעטי מעטים. השאר, שמהווה את הרוב המוחלט מהדורות שהיו ושיבואו, ישרפו לנצח באש הגיהנום. בינתיים, כדי לנחם אותנו, האלוהים הרחום והחנון מגיש את האדמה לממשלתם של כל מיני נפוליונים, וויליאמים, פרדיננדים ואלכסנדרים [2].

אלו הם הסיפורים האבסורדיים שמסופרים והדוקטרינות המפלצתיות שמלומדות תחת אורה המלא של המאה ה-19, בבתי הספר הציבוריים באירופה, בציוויה הישיר של הממשלה. הם קוראים לזה לתרבת את האנשים! האין זה ברור שכל הממשלות האלו הן סוהרות מערכתיות המעוניינות בטמטום ההמונים?

סטיתי מהנושא שלי מאחר ואני אחוז כעס בכל פעם שאני חושב על התשתית והאמצעים הנפשעים בהם הם משתמשים כדי להחזיק את האומות בעבדות מתמשכת, בלי ספק למען יוכלו לעשוק אותם בקלות יתרה. תחת אילו נסיבות הפשעים של כל הטרופמנים [3] בעולם משתווים לפשע יומיומי זה של בגידה באנושות, באור יום, בכל ארצות העולם המתורבת, ע"י אלו שמעזים לקרוא לעצמם אבות העם ומגיניו? אני חוזר למיתוס החטא הקדמון.

אלוהים הודה שהשטן צדק; הוא הכיר בכך שהשטן לא הונה את אדם וחווה בהבטחות של ידע וחירות בתמורה לחוסר הצייתנות אליה עודד אותם; לפיכך, ברגע שאכלו מפרי עץ הדעת, ויאמר אלוהים (ראו בראשית, ג', כ"ב): " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם".(בתרגום לעברית מודרנית: "אלוהים אמר: האדם נהיה כמוני, הוא יודע להפריד בין טוב ורע. עכשיו אני חושש שיושיט את ידו ויטעם גם מעץ החיים. אם זה יקרה, הוא יזכה לחיי נצח").

הבה נתעלם לרגע מהחשיבות הגדולה שמיתוס זה תופס בחיים שלנו ונשקול את משמעותו האמיתית, אשר ברורה מאוד. האנושות שחררה את עצמה; היא הפרידה את עצמה מהחייתיות וביססה את עצמה כאנושית; היא החלה את ההיסטוריה וההתפתחות האנושית המובהקת ע"י פעולה של אי-צייתנות ומדע – הווה אומר, באמצעות מרד ומחשבה.

שלושה אלמנטים או, אם תרצו, שלושה עקרונות שורשיים מרכיבים את התנאים ההכרחיים לכל התפתחות אנושית, קולקטיבית או אינדיבידואלית בהיסטוריה:

  1.   החייתיות האנושית;
  2.   מחשבה;
  3.   ו-מרד.

הראשון מתכתב עם הכלכלה החברתית והפרטית; השני מתכתב עם מדע; והשלישי עם חירות.

אידאליסטים מכל האסכולות: אריסטוקרטים ובורגנים, תאולוגים ומטא-פיזיקאים, פוליטיקאים ומוסרנים, דתיים, פילוסופים ומשוררים, וכמובן בל נשכח את הדוגלים בקפיטליזם – (הם) אידאליסטים מושבעים, כפי שידוע לנו – מאוד נעלבים כשנאמר להם שהאנושות, עם כל האינטליגנציה המדהימה שלה, רעיונותיה הנשגבים, ושאיפותיה חסרות המעצורים, היא כמו כל דבר אחר שקיים בעולם, דבר מלבד חומר, רק תוצר של "החומר השפל".

אנו יכולים לענות (לאידאליסטים) שהחומר עליו מטריאליסטים מדברים, חומר ספונטני וכזה שתמיד מצוי בתנועה, אקטיבי, יצרני, חומר שנקבע באופן כימי או ביולוגי ובא לידי ביטוי באמצעות תכונות או כוחות מכניים, פיזיקליים, חייתיים ואינטליגנטים שבהכרח שייכים לו – חומר זה אין לו דבר במשותף עם החומר השפל עליו אידאליסטים מדברים. האחרון, תוצר של פישוטו השקרי על-ידם, הוא אכן דבר מטופש, חסר חיות, חסר תנועה, חסר יכולת להוליד אף את הדבר הזערורי ביותר,  [4]caput mortuum , הזיה מכוערת – כניגוד להזיה היפיפייה לה הם קוראים אלוהים; כניגוד לישות נעלה זו, חומר, החומר שלהם (האידאליסטים), מנושל מכל שמרכיב את טבעו האמיתי, בהכרח מייצג כלום נעלה ושום-דבר. הם נישלוהו מחכמה, חיים, כל תכונותיו אשר מגדירות אותו, יחסים אקטיביים וכוחות, מהתנועה עצמה, אשר בלעדיה לחומר אין אפילו משקל, משאירים אותו ללא דבר מלבד היותו בלתי-חדיר ובלתי ניתן להזזה; הם העניקו את כל הכוחות הטבעיים, התכונות ודרכי הביטוי לישות הדמיונית שיצר דמיונם הקודח; לאחר מכן, בחילוף תפקידים, הם קראו לתוצר זה של דמיונם, לפאנטום זה, לאל זה אשר אינו דבר, "ישות נשגבת", וכתוצאה הכרחית מכך, קראו לישות האמיתית, חומר, העולם, שום-דבר. ובעקבות-כך הם מספרים לנו שחומר זה חסר את היכולת לברוא דבר, אפילו לא להניע עצמו, ולכן מחויב הוא שנברא על-ידי האל שלהם.

בסופו של ספר זה חשפתי את הכשלים והאבסורדים המקוממים שכל אחד שמאמין בדמיון של האלוהים מובל אליהם, בין אם הוא נחשב כאל אישי, היוצר והמארגן של העולם; ובין אם הוא נחשב לאל שאינו אישי, מעין נפש קדושה הפרושה על פני כל היקום ולכן מרכיבה את העיקרון הנצחי בו; ובין אם הוא רעיון, אין סופי וקדוש, תמיד נוכח ופעיל בעולם, ותמיד מיוצג על ידי סך-כל הדברים החומריים. כאן אתעסק רק בנקודה אחת בלבד.

ההתפתחות ההדרגתית של העולם החומרי, כמו ההתפתחות של החיים האורגנים וכן התפתחות האינטליגנציה האנושית במהלך ההיסטוריה, האינדיבידואלית או הקולקטיבית, לחלוטין מתקבלת על הדעת. זו תנועה טבעית לגמרי מהפשוט אל המורכב, מהנמוך אל הגבוה, מהנחות אל העליון; תנועה שמסתדרת היטב עם כל החוויות היום-יומיות שלנו, וכתוצאה מכך גם מסתדרת היטב עם ההיגיון הטבעי שלנו, עם החוקים האופייניים של התודעות שלנו, המעוצבים ומפותחים רק בעזרת אותן חוויות אלו; הם (החוקים), לצורך העניין, רק השעתוק המוחי והמנטלי, או שיקוף הסיכום של החוויות.

השיטה של האידאליסטים היא פחות או יותר ההפך המוחלט של זה. היא ההפך של כל החוויות האנושיות ושל ההיגיון הבריא והנפוץ שמהווה את הבסיס לכל ההבנה האנושית, היא ההפך להבנה הפשוטה וזו שמקובלת על כולם ששתיים כפול שתיים הם ארבע עד להתפלפלויות המדעיות המורכבות והנשגבות ביותר – הבנה זו היא שדבר שעמד במבחן הניסיון או התצפית החמור ביותר והושם מול עובדות –  יהווה את הבסיס הרציני היחיד לידע האנושי.

במרחק רב ממעקב אחרי הסדר הטבעי שהוא מהנמוך לגבוה, מהנחות לנעלה, ומהפשוט יחסית לזה שמורכב יותר; במקום לנהוג בחכמה ורציונלית וללוות את ההתפתחות והתנועה האמיתית מהעולם האנאורגני לעולם האורגני, צמחייה, בעלי-חיים ולאחר מכן האנושות ביחודיותה – מחומר כימי או ישות כימית, לחומר חי או ישות חיה, ומישות חיה לישות חושבת – האידאליסטים, אובססיביים, מסונוורים ונדחפים כל העת על ידי הפאנטום הקדוש שירשו מהתאולוגיה, בוחרים בדיוק במסלול ההופכי. הם הולכים מהגבוה לנמוך, מהנעלה לנחות, מהמורכב לפשוט. הם מתחילים מאלוהים, בין אם הוא אדם או שמא רעיון או מהות קדושה, והצעד הראשון שהם לוקחים הוא נפילה נוראה מהגבהים הנשגבים של האידאל הנצחי לתוך הרפש והזוהמה של העולם החומרי; משלמות אבסולוטית לאי-שלמות אבסולוטית; ממחשבה לקיום, או יותר נכון, מישות נשגבת לשום-דבר. מתי, איך ולמה הישות הקדושה, הנצחית, חסרת-הסוף, המושלמת לגמרי, ככל הנראה יגעה מעצמה, החליטה לקפוץ לאבדון בייאוש מוחלט, הן שאלות עליהן אף אידאליסט, אף תאולוג, אף מטא-פיזיקאי, אף משורר, לא הצליח להבין בעצמו או להסביר לחילונים. כל דתות העבר והווה, וכל מערכות האמונה הטרנסנצדנטליות נשענות על תעלומה ייחודית ומרושעת זו. [5] (*הערה 1 עמוד 8)

אנשי-קודש, מחוקקים, נביאים, משיחים, כל אלו ואחרים חקרו תעלומה זו במשך כל חייהם ולא מצאו דבר מלבד עינויים ומוות. כמו הספינקס העתיק[6], הם נבלעו בשלמותם על ידי תעלומה זו, מאחר ולא הצליחו להסבירה. פילוסופים אדירים, החל מהרקליטוס ואפלטון עד לדקארט, שפינוזה; לייבניץ, קאנט, פיכטה, שלינג והגל, וכל אלו בלי לציין את הפילוסופים ההודים, כתבו תלי תלים של כרכי-ספרים ובנו מערכות מחוכמות כמו שנשגבות, בהן אמרו על דרך-האגב מספר רב של אמיתות יפיפיות ונצחיות, אבל הם השאירו את התעלומה הזו, את מושא המחקר היחיד של הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית שלהם, בלתי חקור כמו שהיה לפנים. המלאכה הענקית של הגאונים הנפלאים ביותר  שראה העולם מימיו, אשר לקחו על עצמם, במשך לפחות 30 מאות את עבודת סיזיפוס [7] הזו, סיומו בלא יותר מאשר השארת תעלומה זו חסרת כל פשר כמו שהיתה בעבר. האם עלינו לקוות שמסתורין זה ייחשף בפנינו באמצעות הספקולציות של איזה תלמיד פדנטי של אסכולה מטא-פיזיקלית בזמן בו כל החיים והרוחות הרציניות נטשו את המדע חסר הפשר ההוא שנולד מפשרה – דבר שניתן להסביר היסטורית, ללא ספק – בין חוסר ההיגיון של האמונה ובין ההיגיון הממשי והמדעי?

ישנן עדויות לכך שתעלומה נוראה זו בלתי ניתנת להסברה – זה הוא אבסורד, מאחר ורק האבסורד מודה בכך שאין לו הסבר. זה הכרחי שכל מי שמוצא תעלומה זו הכרחית לאושרו וחייו ינטוש את הגיוני, ויחזור אם יוכל לאמונה נאיבית, עיוורת ומפגרת, ויחזור עם טרטוליאנוס[8] וכל שאר המאמינים ההדוקים על מילים אלו, אשר מסכמות את כל עיקרי התאולוגיה: [9]credo quia absurdum. לאחר מכן פוסק הדיון ולא נותר דבר מלבד הניצחון המטופש של האמונה. אך מיד עולה שאלה חדשה: הכיצד אדם חכם ומיודע יחוש אי-פעם את הצורך להאמין בתעלומה זו?

אין דבר יותר טבעי מאשר שהאמונה באלוהים, הבורא, המנהל, השופט, האדון, המקלל, המושיע, והמטיב לעולם, אמורה עדיין לרבוץ בקרב העם, במיוחד באזורי הספר והפריפריה, שם אמונה זו נפוצה יותר מאשר בפרולטריון העירוני [10]. העם, לרוע המזל, עדיין מאוד בור, ונותר בבורותו על ידי המאמץ המערכתי של כל הממשלות, אשר מחשיבות את בורות זו, עם סיבה מוצלחת בהחלט, כתנאי ההכרחי לכוחן הן. כאשר כנגדם נמצא כל עמלם היומי, משוללים מפנאי, משיח אינטלקטואלי, מקריאה, ובקצרה מכל האמצעים ומרביתם של הגירויים הטובים אשר מפתחים מחשבה באנושות, העם לרוב מקבל לקרבו את המסורות הדתיות בכללותן ללא ביקורת. מסורות אלו מקיפות אותו מינקותו בכל הסיטואציות בחיים, ומוחזקות בתודעתו באופן מלאכותי על ידי סוהרים רשמיים מכל מיני סוגים, רבנים והדיוטות, נהפכים על-ידי-כך למעין בובות מבחינה מחשבתית ומוסרית, לעתים קרובות בובתיות זו נהפכת לחזקה אף-יותר מהגיונם הטבעי עצמו.

ישנה עוד סיבה שמסבירה ובאיזו שהיא צורה אף מצדיקה את האמונות המגוחכות של העם – והיא המצב העלוב בו הם כלואים פטלית על–ידי הסדר הכלכלי של החברה במדינות המתורבתות ביותר באירופה. העם מופחת, אינטלקטואלית, מוסרית וכן חומרית, למינימום שבקיום האנושי, מוחזק בחייו כמו אסיר בתא-כלא, ללא אופק, ללא מוצא, אף-ללא עתיד, אם נאמין לכלכלנים, לעם היה את הנפשות צרות האופקים והאינסטינקטים הקהים של הבורגנים, לולא היה לו את הצורך לברוח; בנוגע לבריחה, ישנן שלוש דרכים לה – שתי ראשי-כימרה [11] והשלישית אמיתית. השתיים הראשונות הן הבר והכנסייה, ניאוף הגוף או ניאוף הנפש; השלישית היא מהפכה חברתית. לפי-כך אני מסכם כי האחרונה תהיה עוצמתית בהרבה מכל הפרופגנדה התאולוגית של ה"חושבים החופשיים" אשר נועדה להשמיד עד לשרידיהם האחרונים את אמונות העם הדתיות והרגליו הנלוזים, אמונות והרגלים אשר מחוברים בקשר הדוק ביותר, הרבה מעבר למה שלרוב חושבים. בהחלפת מה שהיה פעם ההנאות האכזריות המדומיינות של הגוף והרוח הפרוצים, ההנאות, שאנינות כמו שאמיתיות, ומתפתחות בכל אחד ובכלל, רק למהפכה החברתית יהיה הכוח לסגור באותו הזמן הן את כל הברים והן את כל הכנסיות.

עד אז, העם, אם נתייחס אליו כמכלול, ימשיך להאמין; ואם אין לו שום סיבה להאמין, לפחות יש לו את הזכות.

ישנו מעמד של אנשים, שאם אינם מאמינים חייבים הציג מראית עין כאילו הם כן. מעמד זה מכיל את כל המענים, כל המדכאים וכל המנצלים של האנושות; כמרים, רבנים, מונרכים, אנשי-מדינה, חיילים, כלכלנים פרטיים וממשלתיים, אנשי-ציבור מכל סוג, שוטרים, סוהרים ומוציאים להורג, בעלי מונופולים, קפיטליסטים, מנצלי מסים, סוחרי חוזים ובעלי-קרקעות, עורכי-דין, פוליטיקאים לכל גווניהם, עד סוחר הקטן ביותר של בשר, כל אלו יחזרו באחדות אחר מילים אלו של וולטר: "אם אלוהים לא היה קיים, היה הכרחי להמציאו", מאחר ו"לאנשים חייבת להיות דת". זה הוא שסתום הבטיחות.

ולבסוף קיים גם מעמד גדול במידה מה של נשמות הגונות אף מאופקות, אשר אינטליגנטיות מדי מכדי לקחת את הדוגמות הנוצריות ברצינות ודוחות את פרטיהן, אך אין להן לא את האומץ או את היוזמה או העוצמה המספקת כדי לדחות דוגמות אלו לגמרי. הן מפקירות לביקורתך את כל האבסורדים המובהקים של הדת, הם מפנים את מבטם מכל הניסים, אך הם נצמדים בנואשות לאבסורד היסודי; למקורם של שאר הניסים, לנס אשר מצדיק ומסביר את כל שאר הניסים, קיומו של אלוהים. אלוהיהם איננו האל מלא החיות והעוצמתי, האל החיובי והאכזר של התאולוגים. זו היא ישות דמיונית אשר נעלמת אל הכלום ברגע שנעשה ניסיון לתופשה; זו-היא אשליית דמה, ignis fatugs[12], אשר אפילו אינה מחממת או מאירה. ועודן נצמדות אליה בחוזקה ומאמינות שאם תיעלם, הכל יעלם איתה. אלו הן נשמות חולות וחסרות וודאות, אשר איבדו את הכרתן בציביליזציה הנוכחית, שייכות לא לעבר וכן לא לעתיד, צללים חיוורים אשר תקועים בין רקיע לארץ, ותופשים בדיוק את אותו המקום בפוליטיקה של הבורגנים והסוציאליזם של הפרולטריון. אין באמתחתם לא את העוצמה, ההחלטיות או הרצון לעקוב אחר מחשבתן, והן מבזבזות את זמנן בכאב וסבל, בניסיון נואש להבין את שאינו ניתן להבנה. בעולם הפוליטי הן נקראות: סוציאליסטים בורגנים.

דיון איתם כלל אינו אפשרי, הם חסרי-עמוד-שדרה יותר מדי.

אך ישנם מספר אנשים יצירתיים שעליהם איש לא יעז לדבר בחוסר כבוד ואיש גם לא יעז לפקפק בבריאות מחשבתם, כוח מחשבתם וכוונתם הטובה והמתפרצת. עליי להזכיר רק את שמותיהם של ג'וזפה מציני, אדגאר קווינט, וג'ון סיוארט מיל[13]. נשמות נדיבות וחזקות, לבבות גדולים, מוחות גדולים, כותבים גדולים, והראשון שהזכרתי, המייסד המהפכני והגיבור של אומה גדולה, הם כולם שליחים של אידאליזם ואויבים מרים של מטריאליזם, וכתוצאה מכך גם של סוציאליזם, הן בפילוסופיה והן בפוליטיקה.

אם כך, כנגדם, עלינו לדון בשאלה זו.

ראשית, אציין שאף לא אחד מאותם אנשים יצירתיים או כל אידאליסט אחר שראוי לשמו עד ימינו לא העניק תשומת לב ומחשבה לוגית מכל סוג שהוא לשאלה זו. אף-לא-אחד מהם לא שקל ליישב פילוסופית את האפשרות שהקדוש (האל) ביצע salto mortale[14]; מהמחוזות הטוהרים והנצחיים של הרוח לתוך עומקי הביצה והרפש של העולם החומרי. האם הם פחדו מלגשת לסטירה חסרת הפשרה הזאת והתייאשו מלפתור אותה לאחר כל הכישלונות של גאוני ההיסטוריה, או שמא חשבו שהסוגיה כבר פתורה? זה הוא סודם. העובדה היא שהם הזניחו את הפן התאורטי של קיומו של אלוהים, ופתחו רק את הפנים הפרקטיים של קיומו. הם התייחסו לכך כעובדה אשר מקובלת אוניברסלית, וככזו לא חשופה לשום סוג של ספק, לכן הגבילו עצמם רק לכינונו של אלוהים בעת העתיקה ועצם האוניברסליות של האמונה באלוהים.

תמימות דעים מרשימה זאת, בעיניהם של מספר רב של הוגים יצירתיים וכותבים, ואצטט רק את המפורסמים שביניהם אשר בטאו זאת ברהיטות: ג'וזף דה מאיסטר והפטריוט האיטלקי הדגול, מציני – היא (תמימות דעים זו) בעלת חשיבות גדולה בהרבה מכל התגליות המדעיות באשר הן; ואם המהלכים הלוגיים של קבוצה קטנה ומאוד עוצמתית אך מבודדת של הוגים הולכת כנגד הסכמה זו, זה הולך כנגדם, הם אומרים, מאחר והוגים אלו והגיונם, בעקבות הסכמה אוניברסלית, האימוץ הפרימיטיבי והעולמי של רעיון, תמיד נחשב לעדות המנצחת לנכונותו. אותה אמונה באלוהים של כל העולם, רעיון שנמצא ונתמך בכל מקום ובכל זמן, מזוהה בבהירות; שורשיו חייבים להיות בצורך בסיסי בטבעו של המין האנושי. ומאחר והם הסכימו שכל האנשים, הן בעבר והן בהווה, האמינו ועדיין מאמינים בקיומו של אלוהים, זה ברור שאלו חסרי המזל שמפקפקים בו, ולא משנה מה ההיגיון שהובילם לפקפוק זה, הם יוצאי-דופן שאינם נורמלים, מפלצות ממש.

ולכן, עתיקותה והפופולריות של אמונה צריכות להילקח בחשבון, בניגוד לכל המדע וההיגיון, ולהיחשב כהוכחה מספקת וחסרת דופי לאמת. למה?

עד לימיהם של קופרניקוס וגלילאו כולם האמינו שהשמש סובבת סביב הארץ. האין כולם טעו? מה עתיק יותר ונפוץ יותר מהעבדות? אולי קניבליזם? מהמוצא של החברה ההיסטורית  עד לימינו אנו היה נוכח תמיד ובכל מקום הניצול של העבודה הכפויה של ההמונים – עבדים, צמיתים ועובדים בשכר – על-ידי איזה שהוא מיעוט שבשליטה; דיכוי האנשים על-ידי הדת ועל-ידי המדינה. האם יש להסיק מכך שדיכוי וניצול הכרחיים לעצם קיום החברה האנושית? אלו הן דוגמאות אשר מראות שטיעוניהם של שליחי האלוהים לא מוכיחים דבר.

הכלום, למעשה, הוא נפוץ ועתיק כמו הרשע והאבסורד; מצד שני, האמת והצדק, הם הפחות נפוצים, המאפיינים הצעירים ביותר בהתפתחות החברה האנושית. בעובדה זו גם מונח ההסבר לתופעה ההיסטורית הקבועה והיא הרדיפה הקבועה אחר אלו שטוענים ראשונים שהאמת נמצאת כחפץ בידיהם של בעלי-הסמכות, בעלי-הפריווילגיות והמייצגים של אמיתות אוניברסליות ועתיקות, ולעתים קרובות גם בידיהם של אותם המונים, שלאחר שעינו אותם, תמיד לבסוף מאמצים את הרעיונות של אותם מענים והופכים אותם למנצחים.

לנו המטריאליסטים והסוציאליסטים המהפכנים אין שום דבר מבעית או מדהים בתופעה היסטורית זו. אנו חזקים במודעות שלנו ובשאיפה שלנו לאמת למרות כל הסכנות, בתשוקה להיגיון אשר בעצמה יוצרת עוצמה גדולה ובלעדיה אין שום מחשבה; אנו חזקים בתשוקתינו לצדק ובאמונתנו חסרת הערעור באנושיות ובניצחונה על פני כל הנטיות הפראיות והאכזריות, התאורטיות או הפרקטיות;  וחזקים, סופו של דבר, בעזרה ההדדית שאנו מפגינים אלו כלפי אלו, אנו נכנעים בפני תופעה היסטורית זו ולכל השלכותיה, בה אנו רואים את הביטוי של חוק חברתי טבעי והכרחי, בלתי ניתן למניעה בדיוק כשאר החוקים הטבעיים.

חוק זה הוא תוצאה לוגית ובלתי-נמנעת מהמוצא החייתי של החברה האנושית; מאחר ובעקבות כל ההוכחות המדעיות, הפיזיולוגיות, הפסיכולוגיות וכל ההוכחות ההיסטוריות שהצטברו עד ליום זה, וכן בעקבות ניצולם של הגרמנים את הצרפתים בכובשם את צרפת, מה שמספק הוכחה חזקה לכך, זה כבר לא אפשרי לפקפק ברצינות במוצאנו החייתי. אך מרגע קבלת מוצא חייתי זה של האנושות, הכל מובן מאליו. ההיסטוריה מופיע בפיננו בניגוד המהפכני של העבר, לעתים איטי, מסורבל ואפטי, לעתים מלא תשוקה ועוצמה. ניגוד זה מורכב בדיוק מהניגוד החיובי של מוצאו הפרימיטיבי והחייתי של האדם על ידי התפתחות אנושיותו. האנושות, פרא חייתי, דודניתה של הגורילה, הגיחה מהחשכה התהומית של האינסטינקט החייתי אל תוך האור של התודעה, מה שמסביר את כל טעויות העבר שלה, ובצורה מסוימת מנחמנו בנוגע לשגיאות ההווה שלה. היא יצאה מהעבדות החייתית, עברה בעבדות הקדושה, מצב ביניים בין חיותיותה לחירותה, היא כעת צועדת הלאה אל ההבנה של החירות האנושית. לפי-כך ניתן להניח שעתיקותה של אמונה, של רעיון, הרחק מלהוכיח מה שהוא לטובתו, חייבת, על דרך השלילה, לגרום לנו לחשוד בו. מאחר ומאחורינו חייתיותנו ולפנינו אנושיותנו; האור האנושי, הדבר היחיד שיכול לחמם ולהאיר לנו את הדרך, הדבר היחיד שיכול לשחררנו, לתת לנו כבוד, חופש ואושר, ולשחר בקרבנו אחווה, לעולם לא בהתחלה, וביחס לתקופה בה אנו חיים, תמיד נמצא לקראת סוף ההיסטוריה. הבה אם כך לעולם לא נסתכל לאחור, הבה נסתכל תמיד קדימה; מאחר ומקדימה אור השמש, מלפנינו הגאולה. אם זה מוצק, ואף הכרחי ומועיל, לחזור לאחור כדי ללמוד את עברנו, יהיה זה רק כדי להבין מה היינו ומה לעולם לא נהיה שוב, במה חשבנו או האמנו ובמה לא נאמין או נחשוב בעתיד, מה עשינו – ומה שומה עלינו שלעולם לא לעשות.

מספיק לדון על טיעון העתיקות. וכעת בנוגע לטיעון הפופולריות; כשמדובר על טעות, זה מוכיח רק דבר אחד, הדמיון, אם לא הזהות, של הטבע האנושי בכל התקופות ובכל הארצות. ומאחר וכבר הוסכם שהאנשים, בכל התרבויות ולפחות בחלק מחייהם אם לא למשך כולם, האמינו בקיומו של אלוהים, עלינו רק לסכם שהרעיון המקודש, תוצאה של חשיבתנו אנו, הוא טעות הכרחית היסטורית לפיתוחה של האנושות, ולשאול איך ולמה היא התפתחה היסטורית ולמה עדיין מרבית האנשים מאמינים בה.

עד שלא נבין את הדרך בה הרעיון של ישות על-טבעית או או עולם קדוש התפתח והיה חייב להתפתח בהתפתחות ההיסטורית של התודעה האנושית, כל ההבנה המדעית שלנו את היותו מופרך תהיה לשווא; עד לנקודה זו לא נצליח במאמצינו להשמידו בקרב ההמונים, מאחר ולעולם לא נצליח לתוקפו היכן שנוצר. נידנו מאבק חסר פירות, ללא הצלחות וללא סוף, יהיה עלינו הסתפק לנצח בלוחמה רק בהופעותיו הקרקעיות, בביטויו שאינם ניתנים לספירה, שחוסר-היגיוני בקושי יהיה ניתן לסיום על ידי ההיגיון הפשוט לפני שיופיע בצורה חדשה שאינה פחות מחוסרת היגיון. כאשר הבסיס לכך האבסורדים בעולם, האמונה באלוהים, נשאר שלם, הוא לעולם לא יכשל בהבאת צאצאים חדשים לעולם. כך, בזמן המודרני, בחלקים מסוימים של החברה הגבוהה, רוחניות נוטה לבסס עצמה על חורבות הנצרות.

זה שנשאף להבין את המקור ההיסטורי, את רצף האירועים שפיתח ויצר את רעיון האלוהים בתודעות האדם, לא רק יועיל להמונים, אלא גם יועיל לבריאותנו הנפשית. לשווא נקרא לעצמנו ונאמין שאנו אתאיסטים, עד שנבין את הסיבות הללו, מאחר ועד אז, תמיד נסבול מהתביעות הקולניות ונישלט על-ידי תודעה עולמית זו שאת סודה עוד לא חשפנו; ובהיחשב בחולשה הטבעית אף של האינדיבידואל החזק ביותר כנגד ההגבלות חסרות המעצורים של הסובב אותו, אנו תמיד בסכנת חזרה מידית, בדרך זו או אחרת, לתהומות הנשיה של האבסורדים הדתיים. דוגמאות למצבים חברתיים נוראים אלו נמצאים לעתים קרובות בחברה כיום.