כמה שאנחנו מורגלים בדעות קדומות ירושות ובחינוך הרעוע שלנו לייצג את עצמנו כיד מועילה של ממשלה, חקיקה ורשות השיפוט בכל מקום, אנחנו מגיעים להאמין שאדם יקרע את רעהו לחתיכות כמו חיית פרא ביום שבו המשטרה תסיט את מבטה ממנו; שכאוס מוחלט יתחולל אם הסמכויות יופלו במהלך מהפכה. ובעיניים עצומות אנחנו חולפים על פני אלף קבוצות אדם שמקבצות את עצמן בחופשיות, ללא כל התערבות של החוק, ומשיגות תוצאות מעולות לאין שיעור ביחס לאלו שתחת סמכות ממשלתית.

אם תפתחי עיתון יומי תגלי שעמודיו מוקדשים כולם לפרוטוקולים ממשלתיים ולשחיתות פוליטית. אם מישהי מעולם אחר הייתה קוראת אותו, הייתה מאמינה שלמעט עסקאות בבורסה, דבר לא נעשה ללא הוראות של אדון כלשהו. לא תמצאי שום דבר בעיתון על מוסדות שמגיחים, ומבשילים, ומתפתחים ללא הוראה של שרים! שום דבר – או כמעט כלום! אֲפִילוּ היכן שקיימת הכותרת “Sundry Events” ,

(Faits divers, a favorite column in the French papers),

זה משום שהם מקושרים למשטרה. דרמה משפחתית, אקט של מרד, יצויינו רק אם המשטרה הופיעה בסצינה.

שלוש מאות וחמישים מיליון אירופאים שאוהבים או שונאים זה את זה, עובדים, או חיים על הכנסותיהם; אבל, מלבד ספרות, תיאטרון, או ספורט, חיים נשארים תחת ההתעלמות של עיתונים אם ממשלות לא התערבו בעניין בדרך זו או אחרת. זה אפילו כך עם ההיסטוריה. אנחנו יודעים את הפרטים הקטנים ביותר של חיי המלך או הפרלמנט; כל הנאומים המוצלחים והגרועים של פוליטיקאים שומרו: "נאומים שמעולם לא היתה להם את ההשפעה המעטה ביותר על קולו של חבר אחד," כפי שחבר פרלמנט ותיק אמר. ביקורים מלכותיים, ההומור המוצלח או הגרוע של הפוליטיקאים, הבדיחות והתככים שלהם, הכל נרשם בקפידה למען הדורות הבאים. אבל יש לנו קושי גדול ביותר לשחזר עיר מימי הביניים, להבין את המנגנון של המסחר העצום הזה שהתנהל בין ערי הנזה, או להבין איך העיר רואן בנתה את הקתדרלה שלה. אם מלומד מבלה את חייו בחקירת שאלות אלה, יצירותיו נותרות בלתי ידועות, והיסטוריות פרלמנטריות – כלומר, אלו הפגומות, כיוון שהן מתייחסות רק לאספקט אחד של חיים חברתיים – מתעצמות; הן נפוצות, הן מלומדות בבתי הספר.

בדרך זו אנחנו אפילו לא תופסים את העבודה המופלאה, שנעשית מדי יום על ידי קבוצות ספונטניות של א.נשים, ומהווה את המפעל החשוב ביותר של המאה שלנו.

לפיכך, אנו מציעות להצביע על כמה מהתופעות המרשימות האלה, ולהראות איך א.נשים, ברגע שהאינטרסים שלהם לא עומדים בסתירה מוחלטת, פועלים בתיאום, בהרמוניה, ומבצעים עבודה קבוצתית בעלת אופי מורכב מאוד.

ברור שבחברה הנוכחית, המבוססת על רכוש פרטי – כלומר, על גזל, ועל אינדיבידואליזם צר אופקים, ולכן טיפשי – מעשים מסוג זה בהכרח מוגבלים; הסכמים אינם תמיד חופשיים בצורה מושלמת, ולעתים קרובות יש להם תכלית נבזית ומתועבת.

אולם מה שמעניין אותנו זה לא לתת דוגמאות שניתן לעקוב אחריהן  בעיוורון, ואשר נוסף על כך, החברה הנוכחית לא יכולה לאפשר לנו. מה שעלינו לעשות זה להראות, שלמרות האינדיבידואליזם הסמכותי שחונק אותנו נותר בחיים שלנו כמכלול, חלק גדול מאוד שבו אנו פועלים אך ורק בהסכמה חופשית; ומשום כך יהיה הרבה יותר קל משמקובל לחשוב לוותר על הממשלה.

כראיה תומכת להשקפתנו הצגנו כבר את הרכבות, וכעת נחזור אליהן.

אנו יודעים שבאירופה יש מערכת מסילות ברזל, באורך של למעלה מ-175,000 מיילים, ושעל התשתית הזו אתה יכול לנסוע מצפון לדרום, ממזרח למערב, ממדריד לפטרבורג, ומקאלה לקונסטנטינופול, בלי עיכובים, אפילו בלי מעבר בין קרונות (כאשר אתה נוסע אקספרס). יותר מזה: חבילה שהופקדה בתחנה תמצא את יעדה בכל מקום, בטורקיה או באסיה, ללא דרישה לפורמליות רבה יותר לשליחתה מאשר כתיבת היעד על פיסת נייר.

תוצאה זו יכלה להתקבל בשתי דרכים. נפוליון, ביסמרק, או שליט כלשהו שכבש את אירופה, היה משרטט מפת רכבות מפריס, ברלין, או רומא ומסדיר את השעות של הרכבות. הצאר הרוסי ניקולאי הראשון חלם על כוח כזה. כשהראו לו טיוטות גולמיות של רכבות בין מוסקבה ופטרסבורג, תפס סרגל וצייר על מפת רוסיה קו ישר בין שתי הבירות האלה, באומרו: "הנה התכנית." והדרך נבנתה בקו ישר, מלאה גאיות עמוקים, בנויה גשרים עד גובה מסחרר, אשר היה צריך לנטוש כעבור כמה שנים, לאחר שהרכבת עלתה בערך בין 120,000£  ל- 150,000£ לקילומטר אנגלי אחד.

זוהי דרך אחת, אבל לשמחתנו הדברים התנהלו בצורה שונה. מסלולי רכבת נבנו פיסה אחר פיסה, הפיסות חוברו יחדיו, ומאה החברות השונות, להן הפיסות האלה היו שייכות, הגיעו בהדרגה להבנה בנוגע להגעה וליציאה של הרכבות שלהם, ולזרימת הקרונות על המסילות שלהם, מכל המדינות, ללא פריקת סחורה כאשר היא עוברת מרשת אחת לאחרת.

וכל זה נעשה על ידי הסכמה חופשית, על ידי חילופי מכתבים והצעות, ועל ידי ועידות שבהן נציגים נפגשו כדי לדון בנקודות מיוחדות מפורטות היטב, וכדי להגיע להסכמה לגביהם, אבל לא כדי לחוקק חוקים. אחרי שהקונגרס נגמר, הנציגים חזרו לחברות שלהם, לא עם חוק, אלא עם טיוטת חוזה שיתקבל או יידחה.

כמובן שהיו קשיים בדרך. היו אנשים סרבנים שלא השתכנעו. אך אינטרס משותף אילץ אותם להסכים בסופו של דבר, ללא קריאה לעזרתם של צבאות נגד החברים העקשנים.

רשת מסועפת זו של מסילות ברזל מחוברת יחדיו, והתנועה העצומה שזו הביאה, ללא ספק מהווה את המאפיין הבולט ביותר של המאה תשעה-עשר; וזו התוצאה של הסכמה חופשית. אם מישהו היה מנבא את זה לפני שמונים שנה, הסבים שלנו היו חושבים אותו לאידיוט או מטורף. הם היו אומרים: "לעולם לא תצליח לגרום לבעלי המניות של מאה חברות להקשיב להיגיון! זוהי אוטופיה, אגדה. רק שלטון מרכזי, עם דיקטטור מ'ברזל', יכולה להחיל את זה."

והדבר המעניין ביותר בארגון הזה הוא, שאין גוף שלטון מרכזי שאחראי על הרכבות באירופה! שום דבר! שום שר של מסילות ברזל, שום דיקטטור, אפילו לא פרלמנט יבשתי, אפילו לא ועדה מכוונת! הכל נעשה בהסכמה חופשית.

לכן אנו מבקשים מהמאמינים במדינה, המתיימרים ש"לעולם לא נוכל להסתדר בלי שלטון מרכזי, לו רק להסדרת התנועה," אנו שואלים אותם: "אבל איך רכבות אירופאיות מסתדרות בלעדיו? איך הן ממשיכות להעביר מיליוני מטיילים והרים של מטען על פני יבשת? אם חברות הרכבות הצליחו להסכים, למה עובדי הרכבת, שתהיה להם חזקה על מסילות הברזל, לא יסכימו גם כן? ואם החברה של פטרסבורג-ורשה וזו של פריז-בלפור יכולות לפעול בהרמוניה, מבלי לתת לעצמם את המותרות של מפקד משותף, מדוע, בקרב החברות שלנו, המורכבות מקבוצות של עובדים חופשיים, נצטרך ממשלה?"

II

כאשר אנו מנסים להוכיח על ידי דוגמאות שגם היום, למרות הארגון הקלוקל של החברה כולה, אנשים, ובלבד שהאינטרסים שלהם לא מנוגדים, מסכימים ללא ההתערבות של רשות, אנחנו לא מתעלמים מההשגות שיוצגו בהמשך.

לכל הדוגמאות האלה יש את הצד הפגום שלהן, מכיוון שאי אפשר לנקוב בארגון יחיד שפטור מניצול החלשים בידי החזקים, העניים על ידי העשירים. זו הסיבה בגללה תומכות המדינה לא תכשלנה לספר לנו עם ההיגיון הרָגִיל שלהן: "אתן רואות שההתערבות של המדינה היא הכרחית כדי לשים קץ לניצול הזה!"

הן רק שוכחות את לקחי ההיסטוריה; הן לא מספרות לנו עד כמה המדינה עצמה תרמה לסדר הקיים על ידי יצירת פרולטרים ושילוחם לידי נצלנים. הן שוכחות להוכיח לנו שאפשרי לשים קץ לניצול בזמן שהגורמים הראשוניים – הון פרטי ועוני, מהם שני שלישים נוצרים באופן מלאכותי על ידי המדינה – ממשיכים להתקיים.

כאשר אנו מדברים על ההסכם שתואם בין חברות הרכבות, אנו מצפים מהם, סוגדיהם של המדינה הבורגנית, לומר לנו: "אתם לא רואים איך חברות הרכבות מדכאות ומנצלות את עובדיהן ואת הנוסעים! הדרך היחידה היא, שהמדינה תתערב כדי להגן על העובדים ועל הציבור!"

אבל האם לא אמרנו וחזרנו שוב ושוב, שכל עוד ישנם קפיטליסטים, ניצול לרעה כזה של כוח יונצח? זוהי דווקא המדינה, גומלת החסד המתיימרת, שנתנה לחברות האלה את המונופול ואת הזכויות האלה עלינו שיש ברשתן היום. האם לא יצרה זכיונות, ערבויות? האם זה לא היא ששלחה את חייליה נגד עובדי הרכבת בשביתה? ראינו בזמן האחרון הכיצד המדינה הרחיבה את הפריבילגיה של אילי הרכבת עד לכדי איסור על העיתונות להזכיר תאונות רכבת, כדי שערך המניות המובטחות לא ירד. האם לא הפלתה לטובה את המונופול שמשח את ואנדרבילט ואת פוליאקוב, הדירקטורים של ה-.P.L.M, ה-.C.P.R, סנט גוטהרד, ל"מלכים של ימינו"?

לכן, אם אנחנו נותנים כדוגמה את ההסכם הלא כתוב שבין חברות הרכבות, הוא בשום פנים ואופן לא אידיאל של תהליכי ניהול כלכלי, ואפילו לא אידיאל של ארגון טכני. מטרת הדוגמא להראות שאם קפיטליסטים, ללא כל מטרה אחרת מזו של הרחבת הרווחים שלהם שלהם על חשבון אנשים אחרים, יכולים להקים רכבות בהצלחה ללא הקמת מחלקה בינלאומית – חברות של א.נשים עובדות יוכלו לעשות את זה טוב באותה המידה, ואפילו יותר טוב , ללא מינוי של מיניסטריון רכבות אירופאיות.

השגה אחרת עולה והיא רצינית יותר במבט ראשון. עשויים לומר לנו שההסכם שאנחנו מדברים עליו אינו חופשי לחלוטין, שהחברות הגדולות מוחקקות למעשה חוקים. יכול להיות מוזכר, למשל, שחברה גרמנית עשירה אחת, הנתמכת על ידי המדינה, מאלצת נוסעים שיוצאים מברלין לבייל לעבור דרך קלן ופרנקפורט, במקום לקחת את מסלול לייפציג; או שחברה כזו נושאת סחורה מאה ושלושים מיילים בדרך עקיפה (במרחק רב) להפלות לטובה את בעלי המניות המשפיעות שלה, ובכך מקפחת את המשניים. בארצות הברית נוסעים וסחורות לפעמים נאלצים לנסוע בדרכים עוקפות בלתי אפשריות, כך שיוכלו לזרום דולרים לכיסו של ואנדרבילט.

תשובתנו תהיה זהה: כל עוד קיים הון, ההון הגדול ידכא את הפחות גדול. אבל דיכוי לא נובע מהון בלבד. זה נובע גם בגלל התמיכה שניתנת לו מהמדינה, בגלל המונופול שיוצרת המדינה לטובת הבורגנות.

הסוציאליסטים האנגלים והצרפתים המוקדמים הראו מזמן איך החקיקה האנגלית עשתה כל שביכולתה על מנת להרוס את התעשיות הקטנות, לדחוק את האיכר לעוני, ולספק למעסיקים תעשייתיים עשירים גדודים של אנשים, שנאלצו לעבוד עבור כל משכורת שתהיה. חקיקת הרכבת עשתה בדיוק את אותו הדבר. קווים אסטרטגיים, קווים מסובסדים, חברות אשר קבלו את מונופול הדואר הבינלאומי, הכל היה כשר ושומש לקידום האינטרסים של בעלי-הון עשירים. כאשר רוטשילד, נושה לכל המדינות באירופה, שם הון על רכבת, הכפופים הנאמנים שלו, השרים, יעשו כמיטב יכולתם כדי לגרום לו להרוויח יותר.

בארצות הברית, בדמוקרטיה שסמכותנים נאחזים בה כאידאל, הוֹנָאָה שערורייתית ביותר התגנבה לכל מה שנוגע למסילות ברזל. לפיכך, אם חברה הורסת את מתחריה על ידי תעריפים זולים, לעתים קרובות היא מסוגלת לעשות זאת משום שהיא מקבלת החזר בקרקע שניתנת לה על ידי המדינה כתגמול. מסמכים שפורסמו לאחרונה בדבר סחר החיטה האמריקאי הראו באופן מוחלט את החלק של המדינה בניצול החלשים בידי החזקים. גם כאן, כוחו של ההון שנצבר גדל בעשרות ומאות מונים באמצעות עזרת המדינה. כך, כאשר אנו רואים סינדיקטים של חברות רכבת (תוצר של הסכמה חופשית) מצליחים בהגנת החברות הקטנות שלהם מול הגדולות, אנו נדהמים מהכוח החבוי בהסכמה חופשית שיכול לעמוד נגד כל הון חזק המופלה לטובה על ידי המדינה.

זוהי עובדה שחברות קטנות מתקיימות, למרות משוא המדינה. אם בצרפת, ארץ הריכוזיות, אנחנו רואים רק חמש או שש חברות גדולות, יש יותר ממאה ועשר בבריטניה שמסכימות להפליא, ושבהחלט מאורגנות טוב יותר עבור ההעברה המהירה של נוסעים וסחורות מאשר החברות הצרפתיות והגרמניות.

יתר על כן, לא זו השאלה. הון גדול, שמועדף על ידי המדינה, יכול תמיד, אם יהיה זה לטובתו, לרסק את הפחות גדול. הדבר בעל החשיבות הוא זה: ההסכם בין מאות חברות קפיטליסטיות להם הרכבות של אירופה שייכות, בוסס ללא התערבות של שלטון מרכזי שהניח את החוק עבור החברות השונות; הוא בוסס באמצעות קונגרסים המורכבים מנציגים, אשר דנים ביניהם לבין עצמם, ומגישים הצעות, לא חוקים, לבוחריהם. זהו עיקרון חדש שנבדל לחלוטין מכל עיקרון ממשלתי, מלוכני או רפובליקני, מוחלט או פרלמנטרי. זהו חידוש שנכנס בהססנות למנהגי אירופה, אבל הגיע כדי להישאר.

III

באיזו תדירות לא קראנו בכתבי סוציאליסטים שוחרי מדינה: "מי, אם כן, יטול על עצמו את הסדרת התנועה בתעלה בחברה העתידית? ואם יחדור אל נבכי מוחו של אחד מה'קומראדים' האנרכיסטים שלכם לשים את הארבה שלו על פני התעלה ולהכשיל אלפי סירות, מי יאלץ אותו לנהוג בהיגיון?"

הבה נודה שההנחה דמיונית במקצת. ובכל זאת, אפשר לומר, למשל: "אם קומונה מסוימת, או קבוצה של קומונות, רוצה שהארבות שלהם יעברו לפני אחרות, הן עלולות אולי לחסום את התעלה כדי לשאת אבנים, בזמן שחיטה, שיש בה צורך בקומונה אחרת, תיאלץ להתעכב. מי, אם כן, יסדיר את התנועה אם לא הממשלה?"

אבל החיים האמיתיים שוב הוכיחו שאפשר להסתדר היטב ללא הממשלה כאן כמו בכל מקרה אחר. הסכמה חופשית, ארגון חופשי, מחליף את המערכת המזיקה והיקרה, ומצליח טוב יותר.

אנחנו יודעים מה חשיבות התעלות להולנד. הן הכבישים שלה. אנחנו גם יודעים כמה תנועה יש בתעלות. מה שמוסע לאורך הכבישים הראשיים ומסילות הברזל שלנו מועבר בספינות תעלה בהולנד. יכולת למצוא שם סיבה להילחם, על מנת לגרום לספינות שלך לעבור לפני אחרות.שם הממשלה אולי באמת תתערב כדי לשמור על סדר התנועה.

בכל זאת, זה לא כך. ההולנדים ישבו את העניינים בצורה מעשית יותר, מזמן, על ידי ייסוד אגודות, או סינדיקטים של מלחים. אלה היו ארגונים חופשיים שצצו מעצם צרכי השיט. זכות הקדימה לסירות הותאמה על פי סדר הרישום ברשימת השיט; הם היו צריכים לעקוב זה אחר זה בתורם. איש לא הורשה לעקוף אחרים תחת החשש מסילוק מהאגודה. אף אחד לא יכל לחנות יותר ממספר מסוים של ימים לאורך הרציף; ואם הבעלים לא מצא מוצרים להעביר בזמן הזה, זו הצרה שלו; הוא נאלץ לעזוב עם הארבה הריקה שלו על מנת לפנות מקום לבאות. כך נמנעה חסימה, למרות שהתחרות בין הבעלים הפרטיים של הסירות המשיכה להתקיים. היכן שהתחרות דוכאה, ההסכם היה רק לבבי יותר.

מיותר להוסיף שבעלי אניות יכלו לבחור אם להצטרף או לא לאיגוד הבורגנים. זה היה העסק שלהם, אבל רובם בחרו להצטרף אליו. יתר על כן, איגודים אלה הציעו יתרונות גדולים כל כך עד שהתפשטו גם לאורך הריין, ה-וזר, האודר, ועד ברלין. הספנים לא חיכו שביסמרק הגדול יספח את הולנד לגרמניה, וימנה Ober Haupt General Staats Canal Navigation’s Rath (ראש מועצה עליון של שיט המדינות הכללי), עם מספר פסי זהב על שרווליו, התואמים לאורך הכותרת. הם העדיפו להגיע להבנה בינלאומית. חוץ מזה, מספר בעלי אניות, אשר כלי השיט שלהם מתזזים בין גרמניה וסקנדינביה, כמו גם רוסיה, הצטרפו גם כן לאיגודי בורגנים אלה, על מנת להסדיר את התנועה בים הבלטי, וכדי להביא הרמוניה מסוימת בתנועת האוניות. עמותות אלה הגיחו בחופשיות, מגייסות מתנדבים אוהדים, ולא היה להן דבר במשותף עם ממשלות.

אולם, יותר מקרוב לוודאי שגם כאן ההון מדכא את העובדים. אולי לאיגוד הבורגנים יש גם נטייה להפוך למונופול, במיוחד כאשר הוא מקבל את חסותה היקרה של המדינה שלבטח לא נכשלה להתערב בו. בל נשכח גם, שאיגודי בורגנים אלה מייצגים ארגונים שלחבריהן יש רק אינטרסים פרטיים על כף המאזניים, ושאם בעת ובעונה אחת כל בעל ספינה היה נאלץ – ידי חיברות של ייצור, צריכה וחליפין – להשתייך לקומונות מועצתיות, או למאות עמותות אחרות עבור סיפוק צרכיו, לדברים היה גוון אחר. קבוצת בעלי ספינות, אשר חזקה בים, תרגיש חלשה ביבשה, ותיאלץ להפחית את תביעותיה על מנת להגיע להסכם עם הרכבת, המפעלים, וקבוצות אחרות.

מכל מקום, מבלי לדון בעתיד, הנה עוד עמותה ספונטנית שאין לה קשר לממשלה. נצטט עוד דוגמאות.

בעוד אנחנו מדברים על ספינות וסירות, הרשו לנו להזכיר את אחד מהארגונים המרהיבים ביותר שהמאה התשעה-העשרה הביאה, אחד מאותם ארגונים שאנו עשויים עם זכות להתגאות בו -איגוד סירות-ההצלה האנגלי.

זה ידוע שמדי שנה יותר מאלף ספינות נהרסות על חופי אנגליה. בים ספינה טובה מאוימת מסערה רק לעתים רחוקות . ליד החוף הסכנה מאיימת – מים סוערים, סופות פתע שסוחפות את התרנים והמפרשים שלה, זרמים שמקשים לנהל אותה, שוניות וגבעות חול עליהן היא עולה על שרטון.

אפילו בימי קדם, כאשר היה זה מנהג בקרב תושבי החופים להדליק אש כדי למשוך כלי שיט על שוניות, על מנת לבזוז את המטענים שלהן, הם תמיד התאמצו להציל את צוות. כשראו ספינה במצוקה, הם שילחו את הסירות שלהם ופנו להצלת מלחים של הספינה הטרופה, לעתים קרובות מדי רק כדי למצוא קבר מימי בעצמם. לכל כפר לאורך חוף הים יש את אגדות הגבורה שלו, על נשים וגברים כאחד שפעלו על מנת להציל צוותים במצוקה.

אין ספק שהמדינה ואנשי המדע יעשו משהו כדי לצמצם את מספר הנפגעים. מגדלורים, אותות, מפות ואזהרות מטאורולוגיות צמצמו אותו מאוד, אבל נותרים אלף ספינות וכמה אלפי חיי אדם להציל בכל שנה.

לשם כך כמה אנשים בעלי רצון טוב התנדבו למשימה. בשל היותם מלחים ונווטים טובים בעצמם, הם המציאו סירת הצלה שיכולה להחזיק מעמד בסופה בלי להיקרע לגזרים או להתהפך, והם התחילו לעבוד בלעניין את הציבור במיזם שלהם, כדי לאסוף את הכספים הדרושים לבניית סירות, ולהצבתן לאורך החופים, בכל מקום בו הן יכולות לבוא לכדי שימוש.

אנשים אלה,  בהיותם לא יעקובינים, לא פונים לממשלה. הם הבינו שכדי להפוך את היוזמה שלהם לעניין מצליח הם חייבים את שיתוף הפעולה, את ההתלהבות, את הידע המקומי, ובעיקר ההקרבה העצמית של המלחים המקומיים. הם גם הבינו שכדי למצוא אנשים שבאות הראשון ישלחו את הסירה שלהם בלילה, בתוך הכאוס של הגלים, נאבקים חמש, שש, עשר שעות נגד הזרם בטרם מגיעים לכלי השיט שבמצוקה – אנשים שמוכנים לסכן את חייהם כדי להציל את אלה של אחרים – מוכרחה להיות תחושה של סולידריות, רוח של הקרבה שאין לקנותה. זו הייתה אפוא תנועה ספונטנית לגמרי, צומחת מתוך הסכם ויוזמה אישית. מאות קבוצות מקומיות התעוררו לאורך החופים. ליוזמים היה היגיון בריא לא להתיימר להציג עצמם כאדונים. הם חפשו תבונה בכפרי הדייגים, וכאשר אדם עשיר שלח 1,000£ לכפר בחוף כדי להקים תחנה של סירות הצלה, והצעתו התקבלה, הוא הניח את הבחירה של האתר לדייגים ולמלחים המקומיים.

מודלים של סירות חדשות לא הוגשו לאדמירלים. אנו קוראים בדו"ח של העמותה: "מכיוון שזהו דבר בעל חשיבות כי מלחי סירות הצלה צריכים שיהיה להם אמון מלא בכלי השיט שהם מאיישים,הוועדה תדאג שיבנו את הספינות את וציוד הסירות בהתאם לבקשתם של מלחי סירות ההצלה." כתוצאה מכך כל שנה מביאה איתה שיפורים חדשים.

העבודה מתבצעת במלואה על ידי מתנדבים המתארגנים בועדות ובקבוצות מקומיות; על ידי עזרה הדדית והסכמה! הו, אנרכיסטים! יתר על כן, הם לא מבקשים דבר ממשלמי המיסים, ובשנה הם עשויים לקבל 40,000£ מתרומות.

באשר לתוצאות, הנה הן: בשנת 1891 העמותה החזיקה ברשותה 293 סירות הצלה. באותה השנה היא הצילה 601 מלחים שספינותיהם נטרפו ו-33 כלי שיט. מאז הקמתה היא הצילה 32,671 בני אדם.

בשנת 1886, שלוש סירות הצלה עם כל אנשיהן נספו בים, מאות מתנדבים חדשים הכניסו את שמם, ארגנו את עצמם בקבוצות מקומיות, והתסיסה הביאה לבניית עשרים סירות נוספות. ככל שנתקדם, הרשו לנו לציין שמדי שנה האגודה שולחת לדייגים ולמלחים ברומטרים מעולים במחיר נמוך פי שלוש ממחירם בחנויות פרטיות. היא מפיצה ידע מטאורולוגי, ומזהירה את הצדדים הנוגעים בדבר לגבי השינויים הפתאומיים במזג אוויר החזויים על ידי אנשי המדע.

נחזור ונאמר כי מאות עמותות וקבוצות מקומיות אלו אינן מאורגנות באופן היררכי, ומורכבות באופן בלעדי ממתנדבים, אנשי סירות הצלה, ואנשים המעוניינים בעבודה הזו. הוועד המרכזי, שהוא לא יותר ממרכזייה בשום אופן לא מתערב.

זה נכון שכאשר הצבעה על איזו שאלה בדבר חינוך או מיסוי מקומי מתרחשת במחוז, וועדות אלה של האיגוד הלאומי של סירות ההצלה אינו, בתור שכזה, לוקח חלק בדיונים – צניעות, שלמרבה הצער חברי גופים נבחרים לא מחקים. אבל, מצד שני, אנשים אמיצים אלה לא מאפשרים לאלה שמעולם לא חוו סערה לחוקק עבורם בנוגע להצלת חיים. בהינתן אות המצוקה הראשונה הם ממהרים אל סירותיהם, ומתקדמים. אין מדים רקומים, אלא הרבה רצון טוב.

הבה ניקח חברה אחרת מאותו סוג, של הצלב האדום. השם לא משנה; הבה נבחן אותה.

תארו לעצמכם מישהו אומר לפני חמישים שנה: "המדינה, מסוגלת כפי שהיא בטבח עשרים אלף איש ביום, ובפציעתם של חמישים אלף נוספים אינה מסוגלת לסייע לנפגעים שלה; וכתוצאה מכך, כל עוד המלחמה קיימת יוזמה חברתית חייבת להתערב, ואנשים בעלי רצון טוב חייבים להתארגן בינלאומית לעבודה הומנית זו! "איזה לעג היה פוגש האיש שהיה מעז לדבר ככה! ראשית, הוא היה נקרא אוטופיסט, ואם זה לא היה משתיק אותו היה נאמר לו: "אילו שטויות! המתנדבים שלך יהיו חסרים בדיוק במקום בו זקוקים להם יותר מכל, בתי החולים של המתנדבים יהיו מרוכזים במקום בטוח, בעוד הכל יהיה חסר באמבולנסים. אוטופיסטים כמוך שוכחים את היריבות הלאומית שתגרום לחיילים המסכנים למות בלי שום עזרה.. מי מאיתנו לא שמע אנשים נואמים בנימה זו?

עכשיו אנחנו יודעים מה קרה. אגודות הצלב האדום התארגנו בחופשיות, בכל מקום, בכל המדינות, באלפי אתרים; וכשהמלחמה של 1870-1 פרצה, המתנדבים שינסו מותניהם ויצאו לפעולה. גברים ונשים הציעו את שירותיהם. אורגנו אלפי בתי חולים ואמבולנסים; רכבות התחילו לשאת אמבולנסים, אספקה, בדים, ותרופות עבור הפצועים. הועדות האנגליות שלחו שיירות שלמות של מזון, ביגוד, כלים, תבואה לזריעה, בהמות עבודה, אפילו מחרשות קיטור  עם בני לווייתם כדי לסייע בחריש האדמה למחלקות שנהרסו בידי המלחמה! רק היוועצו עם הצלב האדום, שייסד גוסטב מונייר, ותהיו מודהמים ממש בנוגע לקנה המידה העצום של העבודה הנעשית.

באשר לנביאים המוכנים תמיד להתכחש לאומץ, כוונות טובות, ואינטלגנציה של אנשים אחרים, ומאמינים שהם עצמם היחידים שמסוגלים לשלוט על העולם במטה, אף אחת מתחזיותיהם לא התממשה. המסירות של מתנדבי הצלב האדום הייתה מעל ומעבר לכל שבח. הם היו להוטים לשאת את ההצבות המסוכנות ביותר; ובעוד שהרופאים השכירים של מדינת נפוליאון נמלטו עם הצוות שלהם כאשר הפרוסים התקרבו, מתנדבי הצלב האדום המשיכו לבצע את עבודתם תחת אש, סובלים את מעשי האכזריות של  קציני ביסמרק ונפוליאון, מפזרים סביב בשפע את טיפולם בפצועים של כל הלאומים. הולנדים, איטלקים, שוודים, בלגים, אפילו יפנים וסינים הסכימו להפליא. הם הפיצו את בתי החולים שלהם והאמבולנסים שלהם בהתאם לצרכי הנסיבות. הם התחרו זה בזה במיוחד על היגיינת בתי החולים שלהם. ויש הרבה צרפתים שעדיין מדברים בהכרת תודה עמוקה על הטיפול הרגיש שקיבלו מהמתנדבים ההולנדיים או הגרמנים, באמבולנסים של הצלב האדום. אבל מה זה בשביל סמכותן? האידאל שלו הוא רופאי הגדוד, במימון המדינה. מה אכפת לו מהצלב האדום ובתי החולים ההיגיניים שלו, אם החובשים אינם נושאי משרה!

הנה אם כן ארגון, שהגיח רק אתמול, ושסדר הגודל של חבריו מגיע למאות אלפים; בבעלותו אמבולנסים, רכבות, בתי חולים, משכלל תהליכים חדשים לטיפול בפצעים, וכן הלאה, וזאת הודות ליוזמה הספונטנית של כמה אנשים מסורים.

אולי יאמר לנו שלמדינה יש קשר לארגון הזה. כן, מדינות הניחו את ידיהן עליו כדי להשתלט עליו. את ראש הוועדות המכוונות תפסו אלה שזחלנים קוראים להם נסיכי הדם. קיסרים ומלכות מעניקים חסות מתחסדת לוועדות הלאומיות בשפע. אבל לא מהפטרונות שלהם ההצלחה של הארגון נובעת. ההצלחה היא הודות לאלף הוועדות המקומיות של כל אומה; לפעילות של האנשים, למסירות של כל מי שמנסה לעזור לקורבנות מלחמה. ומסירות זו תהיינה הרבה יותר עצומה אם המדינה לא תתערב.

בכל מקרה, לא על פי צו של וועדה בינלאומית מכוונת אנגלים ויפנים, שוודים וסיניים, דורבנו לשלוח עזרה לפצועים בשנת 1871. לא לפי פקודת משרד בינלאומי בתי חולים התפשטו על פני השטח ואמבולנסים הובאו לשדה הקרב. זה קרה ביוזמת מתנדבים מכל מדינה. ברגע האמת במקום, הם לא תפסו האחד את השני בשיערות כפי שנחזה על ידי היעקובינים של כל האומות; כולם פנו לעבוד ללא הבחנה בלאום.

אנו עלולים להצטער שמאמצים גדולים כאלה צריכים לבוא לשירותה של סיבה כל כך רעה, ואנו עשויים לשאול את עצמנו כמו הילד של המשורר: "למה לגרום לפציעות אם אתה מרפא אותן אחר כך?" בחתירתנו להשמיד את הכח הקפיטליסטי והסמכות הבורגנית, אנו פועלים במטרה לשים קץ למעשי הטבח שנקראים מלחמות, ואנו נעדיף בהרבה לראות את מתנדבי הצלב האדום מכוונים את פעילותם (איתנו) להבאת סוף למלחמה; אבל רצינו להזכיר ארגון עצום זה כהמחשה נוספת של תוצאות שנוצרו על ידי הסכמה חופשית וסיוע חינם.

אם היינו רוצים להרבות בדוגמאות שנלקחו מאמנות השמדת אנשים לעולם לא נסיים. די לציין את האגודות הרבות להן הצבא הגרמני חב את כוחו, שלא תלוי רק במשמעת, כפי שנהוג לחשוב. אני מתכוון לאגודות שמטרתן היא להפיץ ידע צבאי.

באחד הקונגרסים האחרונים של הברית הצבאית (Kriegerbund), נציגים מ 2,452 אגודות מאוחדות, הכוללות 151,712 חברים, נכחו. אבל יש מלבד זאת אגודות רבות של ירי, משחקי צבא, משחקים אסטראטגיים, לימודים טופוגרפיים – אלו הן הסדנאות שבהן הידע הטכני של הצבא הגרמני התפתח, לא בבתי ספר חטיבתיים. זוהי רשת אדירה של כל אגודות מגוונות, הכוללות אנשי צבא ואזרחים, גיאוגרפים ומתעמלים, ספורטאים ואנשי טכנולוגיה, אשר קמו באופן ספונטני, לארגן, לאחד, לדון, ולסקור את הארץ. עמותות וולנטריות וחופשיות אלו הן שיוצרות את עמוד השדרה האמיתי של הצבא הגרמני.

מטרתן מתועבת. זו היא האחזקה של האימפריה. אבל מה שמעניין אותנו, הוא להצביע על כך, שלמרות שהארגון הצבאי הוא "השליחות(Mission ) הגדולה של המדינה," הצלחה בענף זה וודאית יותר ככל שהיא נתונה להסכם החופשי של קבוצות וליוזמה החופשית של פרטים.

אפילו בעניינים שנוגעים למלחמה, משתמשים בהסכמה חופשית; וכדי לחזק את טענתנו נזכיר את חיל הטופוגרפים המתנדבים של שווייץ הלומדים בפירוט את קטעי הר, חיל האוויר של צרפת, 300,000 המתנדבים הבריטים, איגוד התותחנים הלאומי הבריטי, ואת האגודה, שעכשיו בכיוון של ארגון, לשם הגנה על חופי אנגליה, כמו גם את הפניות שנעשו אל הצי המסחריוחילות רוכבי האופניים.

בכל מקום שהמדינה זונחת ונוטשת את הפונקציות הקדושות שלה לאגודות חברתיות.  ובכל זאת, העובדות שהזכרנו נותנות לנו רק הצצה למה שטמון עבורנו במשטר חופשי בעתיד כאשר לא תהיה עוד מדינה.