פרק ראשון – אוצרותינו

האנושות התקדמה רבות מאז אותם זמנים קדומים בהם היא נהגה להכין את כליה מאבני צור וחיה מהיד לפה, בעודה משאירה לילדיה מורשת דלה- מחסה של מערה ומעט מכשירים גרועים, וכמובן, את הטבע, העצום, זה שלא הבינו אותו, הזוועתי, שאיתו היה על האנשים להילחם כדי לשרוד את חייהם האומללים.

במהלך הזמן העצום שחלף מאז, זמן שמונה אלפי שנים, האנושות צברה אוצרות בלתי-יתוארים. האנושות ניקתה את האדמה, יבשה את הביצות, חטבה יערות, יצרה כבישים ודרכים; היא בנתה, המציאה, צפתה, חקרה; היא יצרה מכונות מורכבות, היא חִלצה את סודות היקום מהטבע, ובסופו של דבר, נצלה את כוח הקיטור. התוצאה של כל זה היא שאנשים שנולדים היום מקבלים לידיהם הון רב שנצבר בידי הדורות הקודמים. אותו הון מאפשר לאנשים ליצור בעבודתם המשולבת אוצרות שאפילו לא חלמו עליהם בימים עברו.

האנושות למדה שיטות מגוונות לגידול חקלאי: ניקו את האדמה למידה שכזו, שהיא יכולה לקלוט את הטובים שבזרעים. היא מוכנה להחזיר תמורה נאה לכישרון ולעבודה שהוציאו עליה, תמורה שהינה די והותר כדי למלא את כל צרכי האנושות.

בערבות ארצות הברית ניתן לחזות במאה א.נשים, מייצרים בעזרתן של מכונות בכמה חודשים מספיק חיטה שתספיק לשנה לעשרת אלפים א.נשים. אנחנו יודעים גם איך להכפיל במאות מונים את תפוקת האדמה על ידי דאגה מיוחדת לגידולים החקלאיים. בעוד שבעבר ציידים נדרשו לתור כשישים מיילים רבועים כדי למצוא מזון למשפחתם, היום אדם יכול לתמוך במשק בית עם אלפית מאותו שטח בפחות כאבים ובוודאות יתרה. האקלים אינו מכשול עוד. כשאין מספיק שמש אפשר להחליף אותה בחום מלאכותי. בקרוב גם האנושות ככל הנראה תמציא אור מלאכותי כדי לעודד צמיחה. בינתיים, בעזרתם של זכוכית וצינורות מים חמים, האדם הופך את האדמה לפרודוקטיבית פי חמישים ממצבה הטבעי.

אפילו עוד יותר מופלאים פלאי התעשייה. באמצעות מיכון מודרני – שהוא התוצאה של עבודה והמצאה של דורות רבים – מאה עובדים/ות מייצרים מספיק כדי להלביש עשרת אלפים אנשים לשנתיים. במכרות שמנוהלים כהלכה, עבודתם של מאה אנשים מספיקה כדי לחמם בתים של עשרת אלפים משפחות. ולאחרונה גם חזינו בפלא של עיר שנבנית בכמה חודשים בודדים, בלי להפריע אפילו קצת לחיים הרגילים.

בעקבות השיטה החברתית שלנו, פלאי התעשייה והחקלאות, שקיימים בזכות העבודה והתגליות של הדורות שעברו ושלנו היום, תורמים רק לקבוצה של מעט אנשים; על אף שהאנושות, בעזרת המיכון המודרני, יכולה לדאוג לעושר ומנוחה לכל חבריה.

אכן, החברה עשירה, הרבה יותר עשירה משאפשר לחשוב; עשירה במה שכבר יש לנו, עוד יותר עשירה אם לוקחים בחשבון את אפשרויות הייצור של המיכון המודרני שלנו; ואולם, החברה תהיה הכי עשירה אם ניקח בחשבון את מה שנוכל להפיק מהאדמה שלנו, מהמכונות שלנו, מהמדע שלנו, מהידע הטכני שלנו, אם הם היו מיושמים לטובת הכלל.

—-

אם החברה כולה עשירה, למה מרבית האנשים עניים? למה ההמונים צריכים לסבול? למה, אפילו העובד שמקבל את השכר הגבוה ביותר צריך לחשוש מהמחר, ושזה יקרה בחברה שיש לה עושר עצום שהיא ירשה מהדורות הקודמים, בחברה שיש לה אמצעי-ייצור עוצמתיים, שיכולה להבטיח נוחות לכולם בתמורה לכמה שעות עבודה יומיות?

התשובה פשוטה והסוציאליסטים אמרו אותה וחזרו עליה פעמים רבות. הם אומרים אותה באופן יומי ומדגימים אותה בעזרת טיעונים מכל תחומי המדע. התשובה היא שזה בגלל שכל שדרוש לייצור (האדמה, המכרות, הכבישים, המכונות, המזון, המחסה, החינוך, הידע) נכבש בידי המעטים במהלך היסטוריה ארוכה של שוד, הגירה בכפייה ומלחמות, בורות ודיכוי. זה מאחר ואותה קבוצת מיעוט משתמשת בזכויות לכאורה שהיא רכשה בעבר בכדי להשתלט על שני-שלישים מהתוצר של העבודה האנושית ואז מבזבזת אותו בדרכים הכי גרועות ומבישות. זה מאחר והמעטים גרמו לכך שלהמונים לא יהיה מספיק כדי לכלכל עצמם לחודש הקרוב, או אפילו לשבוע הקרוב, כך שהמעטים מרשים להמונים לעבוד רק בתנאי שהחלק הארי ילך למעטים. זה מאחר והמעטים מונעים משאר האנשים לייצר את הדברים להם הם זקוקים, ומכריחים אותם לייצר את הדבר שיביא את הרווח הרב ביותר, ולא את הדבר שלו הכי נזקקים. מההבנה הזאת צומח הסוציאליזם.

קחו לדוגמא ארץ מודרנית. היערות שכיסו אותה בעבר נוקו, הביצות יובשו, האקלים שופר. הפכו אותה למקום שניתן לחיות בו. האדמה שבעבר כוסתה במעט צמחייה היום מכוסה ביבולים עשירים. קירות האבן בעמקים מכוסים בטרסות ומלאים בגפנים שמניבים פירות. צמחי הבר שבעבר הניבו אך ורק פירות יער חמוצים או שורשים שלא ניתן לאכול הומרו בעזרת דורות של ברירה לירקות עשירים ולעצים מלאי פירות טעימים. אלפי כבישים משבצים את האדמה ומנקבים את ההרים. נהימת המנוע נשמעת בהרי האלפים הפראיים ובהימליה. הפכו את הנהרות לכאלו שניתן לנווט בהם; ניתן לגשת בקלות אל החופים; נמלים מלאכותיים, שנוצרו בעקבות עבודה קשה, מגנים על הספינות מפני זעם הים. נחפרו בסלעים פירים עמוקים; מבוכים של מכרות נחפרו באדמה כדי לחלץ ממנה פחם ומינרלים. במפגשי הדרכים צמחו ערים גדולות, ובתוכן כל אוצרות התעשייה, המדע והאומנות שצברנו עד כה.

דורות רבים שחיו ומתו באומללות, מדוכאים ומנוצלים בידי אדוניהם, שחוקים בידי עבודה קשה, הורישו לנו את ההון העצום הזה שמאפיין את זמננו.

במשך אלפי שנים מיליוני אנשים עבדו על ניקוי היערות, ייבוש הביצות וסלילת הדרכים ביבשה ובים. כל חלקת אדמה שאנחנו מעבדים/ות היום הושקתה בזיעתם של עמים שלמים בעבר. לכל דונם של אדמה יש את ההיסטוריה שלו של עבודת כפייה, עמל בלתי נסבל, את ההיסטוריה של הסבל האנושי. כל קילומטר של מסילת רכבת, כל מטר של תעלה הושקה בדם אנושי.

קירות המכרות עדיין נושאים על גבם את סימני המכושים שהעובדים השתמשו בהם כדי לחפור אותם. המרווח בין כל עמוד תומך יכול להיחשב כקבר של כורה שמת בעבודתו; ומי יכולה לספר כמה עלו הקברים הללו, מה היה מחירם בדמעות, בזוועות ואומללות נוראית שנגרמה למשפחה שנתמכה בידי שכרו האומלל של העובד שנקטף במלוא תפארתו בידי מפולת סלעים, הצפה או פיצוץ.

הערים, שמקושרות ברכבות ומובילי מים, הן כמו יצורים חיים שחיים כבר מאות שנים. אם תחפרו מתחתן תגלו, אחד מעל לשני, יסודות של רחובות, בתים, תיאטראות, של מבני ציבור. אם תחפשו בהיסטוריה שלהן תגלו את התרבות של העיר, התעשייה, המאפיינים הייחודים, איך כל אלו צמחו והתפתחו דרך שיתוף הפעולה של דורות רבים של תושבי העיר לפני שהיא יכלה להפוך להיות מה שהיא היום. וזה ממשיך גם להיום, השווי של כל בניין מגורים, כל מפעל ומחסן, כל דבר שנוצר בידי העבודה המשותפת של מיליוני עובדות ועובדים שמתו ונקברו, נשמר רק באמצעות העבודה של גדודי עובדים שדואגים להם. כל אטום שמרכיב את מה שאנחנו קוראות לו "עושר האומות" חב את שוויו לעובדה שהוא חלק משלם. מה היה שווה נמל לונדון, או מחסן גדול בפריז אם הם לא היו ממוקמים במרכזי המסחר הבין-לאומיים? מה היה קורה למכרות שלנו, למפעלים שלנו, לסדנאות שלנו, למסילות שלנו, בלי הסחורה הרבה שמועברת כל יום דרך הים והיבשה?

מיליוני בני-אדם עבדו בדורות שעברה כדי ליצור את החברה שאנחנו מתגאות בה היום. מיליונים אחרים, שמפוזרים בכל רחבי העולם, עובדים כדי לשמור עליה. בלעדיהן לא היה נשאר דבר בעוד חמישים שנים מלבד חורבות.

אין מחשבה אחת או המצאה אחת שאינה רכוש הציבורי, אין מחשבה אחת או המצאה אחת שלא נולדה מהעבר ומההווה. אלפי ממציאים/ות, ידועים ובלתי ידועים, שחיו בעוני, שתפו פעולה בהמצאת כל אחת מהמכונות שמרכיבות את הגאונות האנושית.

אלפי כותבים/ות, משוררים/ות, חוקרים/ות עבדו כדי להעצים את הידע האנושי, להעלים את הטעויות, ליצור אווירה מדעית; בלי כל אלו פלאי המאה שלנו לא יכלו להיווצר. ואותם אלפים נתמכו בידי עבודת העובדים במאות הקודמות. אותם/ן פילוסופים/ות, חוקרים/ות וממציאים/ות נתמכו והוזנו, גם פיסית וגם מנטאלית, בידי גדודי עובדים/ות ובעלי-מלאכה מכל הסוגים. הם/ן שאבו את ההשראה שלהם מסביבתם/ן.

מארק סגווין שהמציא את גשר המייתרים ופיתח את הבויילר תרם הרבה יותר לקידום התעשייה מאשר כל הבורגנים בעולם. עדיין כדאי לזכור שהממציאים הגאונים הם בעצמם התוצר של התעשייה והמדע. רק לאחר שאלפי מנועי קיטור פעלו במשך שנים והפכו באופן קבוע חום לכוח דינמי, ואת הכוח הזה לצליל, אור וחשמל, יכלו האנשים הגאונים להצהיר את הבנה של הכוחות המכאניים ועל אחדות הכוחות הפיסיים. ואם אנחנו, ילדי המאה ה-19, יכולים להבין את הרעיון הזה סוף-כל-סוף, אם אנחנו יודעות הכיצד ליישמו, זה בעקבות החוויות היום-יומיות שסללו את הדרך לכך. ההוגים של המאה ה-18 כבר חשבנו על הרעיון הזה והכריזו עליו, אבל הוא נשאר לא מפותח, מאחר והמאה ה-18 גדלה והתפתחה ללא מה שמאפיין את המאה ב-19, מנוע הקיטור. דמיינו את העשורים הרבים שהיו חולפים בהם לא היינו מבינים את אותו חוק טבע שמבצע את המהפכה התעשייתית אילו ממציאי מנוע הקיטור לא היו מוצאים עובדים חרוצים שיעבדו לתוך המתכת את רעיונותיהם ויביאו את כל חלקי המנוע לכדי שלמות, כך שהקיטור יהיה יותר צייתן מסוס ויהיה יותר קל לעבוד איתו מאשר מים.

לכל מכונה יש בדיוק את אותה ההיסטוריה: היסטוריה ארוכה של לילות לבנים, של עוני, של התפכחויות והנאות, של שיפורים חלקיים שגולו בידי מספר דורות של עובדים/ות אנונימיים שהוסיפו להמצאה המקורית כל פעם מעט, מעט ועוד מעט שבלעדיהם אפילו הרעיון המוצלח ביותר היה נשאר בתהומות השכיחה. אוסיף עוד מעבר לכך: כל המצאה חדשה היא למעשה סינתזה, היא התוצאה של המצאות אין ספור שהקדימו אותה.

כל אלו פועלים ביחד: מדע ותעשייה, ידע ושימוש, תגלית ויישום, תחכום המוח והיד, עבודת המחשבה והשריר. כל המצאה, כל התקדמות, כל גידול בסכום האוצרות האנושיים, חבים את קיומם לעבודה המנטאלית והפיסית של ההווה והעבר.

אם כן, באיזו זכות יכול מישהו להפקיע אפילו את החלק הכי קטן מהעושר העצום הזה ולומר "זה שלי, לא שלך"?

—–
אך מה שקרה זה שבמהלך הזמן שקיימת החברה האנושית, כל מה שמאפשר לאדם לייצר וכל מה שמאפשר לאדם להגדיל את כוח הייצור הופקע בידי המיעוט. במקומות אחרים היסטוריונים ואני מנתחים את התהליך בו זה קרה, אבל כאן מספיק לומר שזה קרה ולנתח את התוצאות של זה.

היום האדמה, שזקוקים לה כל האנשים כדי לגדל את מזונם, שייכת למיעוט שמונע מהאנושות לעבד אותה ולגדל בה גידולים חקלאיים; אותו מיעוט גם מונע מהאנשים להשתמש בשיטות המוצלחות ביותר.

המכרות, למרות שהם מייצגים של העבודה שהושקעה בהם במשך מספר דורות, שייכים למעטים; ואותם מעטים מגבילים את תפוקת הפחם ( או היהלומים), או אפילו מונעים אותה לחלוטין, אם הם מוצאים נתיב השקעה רווחי יותר. גם המכונות נהיו לרכושם הבלעדי של המעטים, ואפילו כשמכונה באופן בלתי מעורער מייצגת את השיפורים שנעשו להמצאה מקורית במשך מספר דורות של עובדים/ות, היא עדיין שייכת למספר מועט של בעלים. ואם הצאצאים של ממציא המכונה שאורגת רקמה היו מגיעים היום למפעל רקמה ודורשים את זכויותיהם היו אומרים להם בבירור "היי! המכונה הזאת אינה שלך", והיו יורים בהם אם הם היו מנסים להשתלט עליה.

מסילות הברזל, שהיו חסרות כל תועלת בדיוק כמו פיסות ברזל חלודות בלי האוכלוסייה הסוערת, התעשייה, הובלת הסחורות, שייכות למסר מועט של בעלים, שאין להם מושג מה קורה בחיי העובדים שדואגים למסילות הברזל שמניבות להם הון גדול יותר משהיה למלכים בימי-הביניים. ואם הילדים של אלפי העובדים שבנו את מסילות הברזל וחפרו את המנהרות בהרים היו מתאספים יום אחד ודורשים לחם מהבעלים, היו יורים בהם, בשביל להגן על "הרווחים".

בעקבות השיטה הקפיטליסטית, בן/ת למעמד העובדים/ות בהגיעו אל העולם מוצא/ת את עצמו/ה לא יכול לחרוש שום שדה, לעבוד בשום מפעל, לתפעל שום מכונה, לחפור בשום מכרה, בלי להסכים לוותר על חלק גדול ממה שהוא/יא מייצר/ת לטובת האדון. העובד/ת מחוייב/ת למכור את עבודתו/ה בשביל שכר עלוב ולא בטוח. אבותיו וסביו עבדו כדי לייבש את השדה, כדי לבנות את טחנת הקמח, כדי להביא את המכונה לידי שלמות. הם עבדו במלוא כוחם, מה עוד הם יכלו לתת? אבל יורשם מגיע לעולם עני יותר מאי-פעם. אם הוא מצליח בכלל למצוא עבודה זה רק בתנאי שהוא יסכים שרבע מתפוקתו תלך לאדון, רבע נוסף למדינה ולמתווך. המס הזה שמוטל עליו בידי הבעלים של מקום העבודה, בידי המדינה ובידי המתווך תמיד הולך וגדל; לעתים נדירות זה משאיר לעובד/ת אפשרות לפיתוח עצמי וחברתי. אם העובד/ת החקלאי יפנה לעבוד בתעשייה במקום ויצליח למצוא עבודה, זה יקרה רק בתנאי שהוא יוותר על חצי או שני שליש מהתוצר שלו לזה שהמדינה מזהה כבעלים "החוקי" של המכונה.
אנחנו מבכים על האדון הפיאודלי שאסר על האיכרים לעבד את האדמה אלא אם הם יוותרו על רבע מהגידולים לטובת האדון. אנחנו קוראים לזמן ההם הזמנים הברברים. אבל גם אם הצורה של מערכת היחסים השתנתה המהות נשארה זהה, והעובד מוכרח, תחת ההכרח של "חוזה חופשי", להסכים לחיובים הפיאודלים. מאחר, ולאן שלא יפנה, לא ימצא תנאים טובים יותר. הכל נהיה לרכוש פרטי, והוא חייב להסכים, או למות מרעב.

התוצאה של כל זה היא שכל הייצור שלנו נוטה לכיוון הלא נכון. התעשייה לא לוקחת בחשבון את צרכי הקהילה. המטרה היחידה של התעשייה היום היא להגדיל את רווחי הספקולטורים. זו הסיבה לכל התנודות במשק, לכל הקריסות הכלכליות, כל אחת מהן זורקת לרחוב אלפי עובדים/ות.

מאחר והאנשים העובדים לא יכולים לקנות עם המשכורות שלהם את שהם ייצרו, התעשיינים מחפשים שווקים זרים למכור בהם את התוצרת. במזרח, באפריקה, במצרים, בקונגו; על כן האירופאי הבורגני מחוייב לתמוך בהגדלת העבדות. וכך הוא עושה. אבל הוא במהרה מוצא מתחרים בכל מקום. כל העולם מתפתח היום באופן דומה, ופורצות מלחמות קבועות על זכות הראשונים בשוק. מלחמות על השליטה במזרח, על השליטה בים, מלחמות על מסי יבוא ומכסים, על הכתבת תנאים למדינות שכנות; מלחמות נגד השחורים שמתמרדים! נהמת התותח לעולם לא שוקטת, עמים שלמים נטבחים, אומות אירופה מבזבזות שליש מתקציבן על חימוש; ואנחנו יודעים איך העובדים הם אלו שסובלים מהמסים.

החינוך עדיין נשאר פרווילגיה למעטים, מאחר וזה מיותר לדבר על חינוך כשהילד של העובד מוכרח בגיל 13 לרדת לעבוד במכרה או בשדה כדי לעזור למשפחתו. זה מיותר לדבר עם העובד על לימודים אם הוא חזור לביתו מותש מהעבודה המתישה והאווירה האכזרית של מקום העבודה. לכן החברה מפולגת לשני מחנות יריבים, וזה חסר משמעות לחלוטין לדבר על חירות כל עוד זה המצב. הרדיקל מתחיל בלדרוש זכויות פוליטיות רבות יותר, אבל הוא במהרה מגלה שזה מוביל להתקוממות של מעמד העובדים, והוא במהרה משנה את דעתו ועובר לתמוך בחקיקה מגבילה ומדינה מליטריסטית.

נדרשים בתי משפט רבים, מוציאים להורג, שוטרים וסוהרים כדי לשמור על הפרווילגיות של האליטה; כל המערך הזה מוליד בתורו משטרה חשאית, ריגול, עדויות שקר, איומים ושחיתות.

המערכת שאנחנו חיים תחתיה מעקבת גם את ההתפתחות של הרגש החברתי. אנחנו יודעים טוב מאוד שבלי חוש הצדק, בלי כבוד עצמי, בלי סימפתיה ועזרה הדדית, המין האנושי יכחד, כמו שנכחדים המינים הבודדים של החיות שחיות על גזלה או הנמלים שיש להן עבדים. אבל הרעיונות האלו כמובן לא מוצלחים בעיני המעמדות השליטים, והם המציאו מערכת שלמה של פסדו-מדע כדי ללמד את ההפך המוחלט.

הכמרים מטיפים דרך קבע על כך שמי שיש לו צריך לחלוק עם אלו שאין להם, אבל במהרה יזכירו למי שיעז לנהוג על בסיס עיקרון זה שזה טוב רק בשירה, ולא במעשה. "לשקר זה להשחית את עצמך", ועדיין, כל התרבות שלנו היא שקר אחד גדול. אנחנו מרגילים את עצמינו ואת הילדים שלנו להיפוקריטיות, לנוהג של מוסריות דו-פרצופית. אבל מאחר והמוח לא אוהב להיות בחברת שקרים, אנחנו עובדים על עצמינו בהתפלפלות. היפוקריטיות והתפלפלות נהיו הטבע השני של האדם המתורבת.

אבל החברה לא יכולה להמשיך להתקיים כך; היא חייבת לחזור לאמת או להפסיק להתקיים.

כך התוצאות שהתחילו מהמונופול הראשון מתפשטות דרך כל המרקם של החברה. תחת הפחד מהמוות החברות האנושיות תהיינה חייבות לחזור לעקרונות הראשוניים: אמצעי הייצור הם העבודה המשותפת של האנושות, המוצר צריך להיות בבעלות משותפת של כל האנשים. הפקעה אישית היא לא צודקת ולא יעילה. הכל שייך לכולם. כל הדברים שייכים לכל האנשים, מאחר וכל האנשים צריכים אותם, מאחר וכל האנשים עבדו כדי לתרום לחברה, ומאחר וזה לא אפשרי להעריך את התרומה של כל אחד בנפרד לעושר העולמי.

כל הדברים נועדו לכולם. כאן מונחת ערימה גדולה של כלים ומכשירים; כאן כל גושי המתכת שאנחנו קוראים להם מכונות, שחורשות את השדה, שאורגות בדים בשבילנו, שהופכות חומרים גולמיים למוצרים המופלאים ביותר. אבל לאף אחד אין את הזכות להשתלט על אחת מהמכונות האלו ולטעון "זו שלי; אם אתה רוצה להשתמש בה עלייך לשלם לי מס על כל אחד מהמוצרים שאתה מייצר בה"; זה לא שונה מהאדון הפיאודלי מימי הביניים שאמר לאיכר "הגבעה הזאת שייכת לי ואתה מוכרח לשלם לי מס על כל שק חיטה שאתה מייצר".

הכל נועד לכולם! אם האדם הוא חלק מהחברה ותורם לה בדרכו שלו, יש לו/ה זכות לכל מה שמיוצר בה, ושזה יהיה מספיק כדי להבטיח לו/ה רווחה בחייו. לא עוד לנוסחאות עמומות כמו "הזכות לעבודה" או "לכל אחד מלוא פרי עבודתו". מה שאנחנו קוראים לו זה – הזכות לרווחה: רווחה מלאה לכולם!