I

אנו טוענים כי כל חברה, בביטולה את הרכוש הפרטי, תהיה מוכרחה לארגן את עצמה בקווים של אנרכיה קומוניסטית. אנרכיה מובילה לקומוניזם, וקומוניזם לאנרכיה, שניהם באופן דומה מהווים ביטוי למגמה השולטת בחברות המודרניות, המרדף אחר שוויון.

היו זמנים בהם משפחת איכרים יכלה להחשיב את התירס שזרעה וקצרה, או בגדי הצמר שנארגו בבקתה, כתוצרת של הקרקע שלה עצמה. אבל אפילו אז דרך זו להסתכל על דברים לא היתה בדיוק נכונה. היו הכבישים והגשרים שנוצרו בשיתוף, הביצות שיובשו בעמל משותף, המרעות הקהילתיים המגודרים משוכות אשר תוחזקו ותוקנו על ידי כולם. אם נולי האריגה או הצבעים לצביעת בדים שופרו על ידי מישהו, כולם הרוויחו; ואפילו באותם ימים משפחת איכרים לא יכלה לחיות לבד, אלא היתה תלויה באלף דרכים בכפר או בקהילה.

אבל כיום, במצב הנוכחי של התעשייה, כשהכל תלוי זה בזה, כאשר כל ענף ייצור הוא קשור בכל השאר, הניסיון לטעון לגבי מוצא אינדיבידואליסטי של מוצרי תעשייה הוא בלתי מתקבל בהחלט. השלמות המדהימה שהושגה על ידי תעשיית הטקסטיל או הכרייה במדינות מתורבתות קיימת הודות להתפתחות של אלף תעשיות אחרות בו-זמנית, גדולות וקטנות, הודות להתפרשות של מערכת הרכבות, לניווט חוצה אוקיינוסים, לכישורים הידניים של אלפי עובדים, לתקן מסוים של תרבות שהושג על ידי מעמד הפועלים כמכלול – לעבודה של א.נשים בכל פינה של הגלובוס, בקיצור.

האיטלקים שמתו מכולרה תוך חפירת תעלת סואץ, או מאנקילוזיס במעבר סנקט גוטהרד, והאמריקנים שנקטלו בפגזים ויריות בעודם נלחמים למען ביטול העבדות, סייעו לפתח את תעשיית הכותנה של צרפת ואנגליה, בדיוק כמו הבנות-העובדות שדאבו במפעלים של מנצ'סטר ורואן, והממציא אשר (בעקבות הצעתו של עובד) הצליח בשיפור הנולים.

כיצד, אם כן, עלינו להעריך את החלק של כל אחד ואחת בשפע אותו הכל עזרו לאגור?

כאשר מסתכלים על הייצור מנקודת מבט כללית ומלאכותית זו, אנחנו לא יכולים להסכים עם הקולקטיביסטים שתשלום ביחס לשעות העבודה של כל אחת יהיה הסדר אידיאלי, או אפילו צעד בכיוון הנכון.

מבלי לדון אם ערך החליפין של סחורות בחברות קיימות נמדד באמת על פי כמות העבודה הנדרשת כדי לייצר אותו – בהתאם לתורתו של אדם סמית וריקרדו, אשר בעקבותיהם הלך מרקס – מספיק לומר כאן, חופשיים לחזור אל הנושא מאוחר יותר, כי האידיאל הקולקטיביסטי נראה לנו בלתי אפשרי בחברה שרואה את מכשירי העבודה כנחלה משותפת. ביציאה מתוך העיקרון הזה, חברה כזו תמצא את עצמה מוכרחה בעצם ראשיתה לנטוש כל צורה של שכר.

האינדיבידואליזם שמצוי במערכת הקולקטיביסטית שהגה באקונין בהחלט לא יוכל לקיים את עצמו לצד הקומוניזם החלקי שמצוי באותה המערכת, שבא לידי ביטוי בקולקטביזציה של הקרקעות ושל מכשירי הייצור. צורה חדשה של רכוש דורשת צורה חדשה של שכר. שיטת ייצור חדשה לא יכולה להתקיים לצד הדפוסים הישנים של צריכה, כמו שאינה יכולה להתאים את עצמה לצורות הישנות של ארגון פוליטי.

מערכת השכר נובעת מהבעלות הפרטית על הקרקע ומכשירי העבודה. זה היה התנאי ההכרחי להתפתחות של ייצור קפיטליסטי, ויאבד איתו, למרות הניסיון להסוות את זה בתור "שיתוף רווחים". ("profit-sharing") הבעלות המשותפת על מכשירי העבודה חייבת בהכרח להביא עמה את ההנאה המשותפת מפירות העבודה המשותפת.

אנחנו טוענים עוד שהקומוניזם הוא לא רק רצוי, אלא שחברות קיימות, אשר נוסדו על בסיסי אינדיבידואליזם, נדחפות באופן בלתי נמנע לכיוון הקומוניזם. התפתחות האינדיבידואליזם במהלך שלוש מאות השנים האחרונות מוסברת במאמצים של הפרט להגן על עצמו מפני עריצות ההון והמדינה. במשך זמן הוא דימה, ואלה שהביעו את מחשבתו בשבילו הצהירו, שהוא יכול לשחרר את עצמו לחלוטין מהמדינה ומהחברה. "בְּאֶמצָעוּת כסף," אמר, "אני יכול לקנות את כל מה שאני צריך." אבל האינדיבידואל היה על המסלול הלא נכון, וההיסטוריה המודרנית לימדה אותו להכיר בכך שללא עזרת הכל, הוא לא יכול לעשות כלום, למרות שהכספות שלו מלאות בזהב.

למעשה, לאורך הזרם הזה של אינדיבידואליזם, אנו מוצאים בכל ההיסטוריה המודרנית נטיה, מצד אחד לשמר את כל מה שנשאר מהקומוניזם החלקי של ימי-קדם, וכן, מצד שני, לכונן את העיקרון הקומוניסטי באלף ההתפתחויות של החיים המודרניים. ברגע שהקומונות של המאה העשירית, האחת-עשרה, והשתיים-עשרה הצליחו בשיחרור עצמם מהאדונים שלהם, הכנסייתיים או החילונים, עבודתם הקהילתית וצריכתם הקהילתית החלה להתרחב ולהתפתח במהירות. המחוז – ולא אנשים פרטיים – טענו ספינות וציידו משלחות, למען ייצוא התוצרת שלהם, והתגמול שהביא סחר החוץ לא הצטבר אצל יחידים, אלא היה משותף לכל. בהתחלה, גם המחוז קנה אספקה לכל אזרחיו. עקבות של מוסדות אלה נמתחו אל תוך המאה התשע-עשרה, והאנשים מוקירים באדיקות את זכרם באגדות שלהם.

כל זה נעלם. אבל העיירה הכפרית עדיין נאבקת כדי לשמר את השרידים האחרונים של הקומוניזם הזה, והיא מצליחה – למעט כאשר המדינה מטילה את החרב הכבדה שלה אל תוך האיזון.

בינתיים ארגונים חדשים, המבוססים על אותו עיקרון – לכל אדם לפי צרכיו – צצים באלף צורות שונות; כי בלי שמץ מסוים של קומוניזם החברות הנוכחיות לא יכולות להתקיים. למרות התפנית האגואיסטית הצרה שנעשתה בדעתם של א.נשים על ידי המערכת המסחרית, הנטייה לכיוון קומוניזם מופיעה באופן קבוע, וזה משפיע על פעולותינו במגוון דרכים.

הגשרים, שבעבור השימוש בהם נגבתה אגרה בימים ההם, הפכו לנחלת הכלל והם חופשיים לכל; כך גם הכבישים המהירים, למעט במזרח, שם אגרה עדיין נגבית מן הנוסע עבור כל קילומטר במסעו. מוזיאונים, ספריות חינם, בתי-ספר לא תשלום, ארוחות חינם לילדים; פארקים וגנים פתוחים לכל; רחובות מרוצפים ומוארים, נגישים לכל; אספקת מים לכל בית ללא מדידה או מכסה – כל הסדרים כגון אלו מושתתים על העיקרון: "קח את מה שאתה צריך."

בחשמליות וברכבות כבר הופיעו כרטיסים עונתיים חודשיים ושנתיים, ללא הגבלת מספר הנסיעות; ושתי אומות, הונגריה ורוסיה, הציגו ברכבות שלהם את מערך האזורים, אשר מתיר לנסוע חמש מאות או שמונה מאות מיילים באותו המחיר. זהו צעד קטן מהצעד למחיר אחיד, כגון זה שכבר רווח בשירותי הדואר. בכל החידושים האלה, ובאלף אחרים, הנטייה היא לא למדוד את הצריכה הפרטית. איש אחד רוצה לנסוע שמונה מאות קילומטרים, אחר רוצה לנסוע חמש מאות. אלו הן דרישות אישיות. אין היא סיבה מספקת מדוע על אחד לשלם פעמיים מאשר האחר בגלל שהצורך שלו גדול כפליים. אלו הם הסימנים המופיעים גם בימים אלה, בחברות האינדיבידואליסטיות שלנו.

יתר על כן, קיימת נטייה, אם כי עדיין חלושה, להביא בחשבון את הצרכים של הפרט, ללא קשר לשירותים שהעניק בעבר או לאלו שיוכל לתת לקהילה. אנחנו מתחילים לחשוב על החברה כשלם, שכל חלק בו כרוך באופן כה אינטימי באחרים כך ששירות שניתן לאחד הוא שירות שניתן לכל.

כשאתה הולך לספרייה ציבורית – לא בהכרח לספרייה הלאומית של פריז, אבל, נניח, למוזיאון הבריטי או לספריית ברלין – הספרן לא שואל מה השירותים שהענקת לחברה לפני שהוא נותן לך את הספר, או חמישים הספרים אותם הנך מבקש; הוא אפילו ניגש לסייע לך אם אתה לא יודע להתנהל עם הקָטָלוֹג. באמצעות כרטיסים אחידים – ולעתים קרובות מועדפת ההתנדבות – הקהילה המדעית פותחת את מוזיאוניה, גניה ,ספרייתה, מעבדותיה, ואת כנסיה השנתיים לדיונים על מדע וספרות לכל אחד מחבריה, בין אם הוא דארווין, או חובב פשוט.

בסנט פטרסבורג, אם אתה יוצר המצאה, אתה נכנס למעבדה מיוחדת, שבה אתה מקבל מקום, ספסל של נגר, מחרטה, כל כלי עבודה והמכשירים המדעיים הנחוצים, המסופקים אם אתה רק יודע איך להשתמש בהם; ואתה רשאי לעבוד שם ככל שתחפוץ. ישנם הכלים; עניין אחרים ברעיון שלך; חבור עם עמיתים מיומנים במלאכות שונות, או עבוד לבד אם אתה מעדיף זאת. המצא מכונה מעופפת, או שום דבר  – זה העסק שלך בלבד. אתה רודף אחר רעיון – זה מספיק.

באותו אופן, המאיישים את סירת ההצלה לא מבקשים אישורים מן הצוות של ספינה טובעת; משלחים את הסירה שלהם, מסכנים את חייהם בגלים הגועשים, ולפעמים נספים, רק כדי להציל אנשים שאותם הם אפילו לא מכירים. ואיזה צורך יש להכיר אותם? "הם בני אדם, והם זקוקים לעזרתנו – זה מספיק, זה מבסס את הזכות שלהם – לחילוץ!"

כך אנו מוצאים נטייה, קומוניסטית בהחלט, מגיחה מכל עבר, ובדמויות שונות, בלב ליבן של חברות אינדיבידואליסטיות תאורטית.

דמו שאחת הערים הגדולות שלנו, הכה אגואיסטית בימים כתיקונם, תוכה מחר באסון – מצור, למשל – אותה העיר האנוכית תחליט כי הצרכים הראשונים שצריך למלא הם אלו של הילדים והקשישים. בלי לשאול אילו שירותים הם סיפקו, או היו עלולים לספק לחברה, היא קודם כל תאכיל אותם. ואז יבוא תורם של הלוחמים, ללא קשר לאומץ או לתבונה שהפגין כל אחד מהם, ואלפי גברים ונשים ימהרו לעזור תוך התמסרות חסרת אנוכיות לפצועים.

נטייה זו קיימת, והיא מורגשת ברגע שבו הצרכים הדחופים של כל אחת ואחד מסופקים, ובפרופורציה כאשר הכוח היצרני של הגזע האנושי גובר. היא הופכת לכוח פעיל בכל זמן בו רעיון גדול מגיע להדיח את הטרדות של חיי היומיום.

איך אנחנו יכולים להטיל ספק, אם כן, שכאשר מכשירי הייצור נתונים לשירות הכל, כאשר העסק מתנהל על עקרונות קומוניסטיים, כאשר העבודה, שקיבלה שוב את מקום הכבוד בחברה, מייצרת הרבה יותר ממה שהכרחי לכל – איך אנחנו יכולים להטיל ספק שכוח זה (שכבר כל כך חזק), יגדיל את תחום הפעולה שלו עד שיהפוך לעיקרון השולט בחיים החברתיים?

בעקבות אינדיקציות אלה, ובהתחשב יתר על כן בצד המעשי של הפקעה, עליה נדבר בפרקים הבאים, אנו משוכנעים שחובתנו הראשונה, כאשר המהפכה תנפץ את הכוח שמחזיק את המערכת הנוכחית, תהיה להגשים את הקומוניזם ללא דיחוי.

אולם הקומוניזם שלהו הוא לא הקומוניזם של פורייה והפאלאנקסים (Phalansteriens), ולא של הסוציאליסטים של המדינה הגרמנית. זה אנרכו-קומוניזם, קומוניזם ללא ממשלה – הקומוניזם של בני ובנות החורין. הוא הסינתזה של שני האידיאלים הנרדף על ידי האנושות לדורותיה – חירות כלכלית ופוליטית.

II

בנקיטה ב"אנרכיה" כארגון הפוליטי האידיאלי שלנו אנחנו רק נותנים ביטוי לנטייה בולטת אחרת של התקדמות אנושית. כאשר החברות האירופיות הגיעו לשלב מסוים בהתפתחות, הם ניערו מעליהם את עול הסמכות והחליפו אותה במערכת שנוסדה פחות או יותר על עקרונות של חירות הפרט. וההיסטוריה מראה לנו שתקופות אלו של מהפכה חלקית או כללית, כאשר הממשלות הישנות הופלו, היו גם תקופות של התקדמות פתאומית, הן בתחום הכלכלי והן בתחום האינטלקטואלי. כך היה לאחר הכניסה של הקומונות לתוקף, אשר על ציוני הדרך שלהן, המיוצרים על ידי העבודה החופשית של הגילדות, מעולם לא התעלו; כך היה לאחר מרד האיכרים הגדול שהביא לרפורמציה ואיים על האפיפיורות; וכך היה שוב בחברה, חופשיה לתקופה קצרה, אשר נוצרה בצד השני של האוקיינוס האטלנטי על ידי הנרגנים מהעולם הישן.

כמו כן, אם אנחנו מתבוננים בהתפתחות הנוכחית של אומות מתורבות, אנו רואים, באופן שאין לטעות בו, תנועה אשר ניכר שנוטה יותר ויותר להגביל את תחום הפעולה של הממשלה, ולאפשר יותר ויותר חירות לפרט. התפתחות זו קורת לנגד עינינו, אם כי עמוסה ידי החורבות והזבל של מוסדות ישנים ואמונות תפלות ישנות. כמו כל ההתפתחויות, היא רק מחכה למהפכה שתפיל את המכשולים הישנים שחוסמים את הדרך, כדי שתוכל למצוא מרחב פנוי בחברה המחודשת.

לאחר מאמצים ארוכים לשווא לפתור את הסוגיה הבלתי פתירה – הסוגיה של הקמת ממשלה "אשר תאלץ את הפרט לצייתנות בלי שיחדול להיות משרת החברה," א.נשים לבסוף פנו לנסות לשחרר את עצמם מכל צורת ממשל ולספק את הצורך שלהן בארגון על ידי תקשורת חופשית בין פרטים וקבוצות שרודפות את אותה המטרה. העצמאות של כל יחידה טריטוריאלית קטנה הופכת לצורך דוחק; הסכמה הדדית מחליפה חוק במטרה להסדיר אינטרסים\עניינים אישיים לאור תכלית הכלל – לעתים קרובות תוך התעלמות מגבולות המדינה הנוכחית.

כל מה שנראה פעם כפונקציה של הממשלה מוטל היום בספק. דברים מאורגנים בקלות יתר ובאופן יותר משביע רצון בלי ההתערבות של המדינה. ובלמידת ההתקדמות שנעשתה בכיוון הזה, אנו מובלים למסקנה כי המגמה של המין האנושי היא להפחית את ההתערבות של הממשלה לאפס; למעשה,לבטל את המדינה, ההתגלמות של של חוסר-צדק, דיכוי, ומונופול.

אנחנו כבר יכולים לתפוס הבזקים של עולם בו הקשרים שמרתקים את הפרט אינם חוקים עוד, אלא הרגלים חברתיים – התוצאה של הצורך שחש כל אחד מאיתנו לחפש את התמיכה, שיתוף הפעולה, את האהדה שכניו.

בטוח רעיון החברה ללא מדינה יעלה התנגדויות כמידת ההתנגדויות לכלכלה הפוליטית של חברה ללא הון פרטי. כולנו חונכנו מילדותינו לראות במדינה כסוג של השגחה עליונה; כל החינוך שלנו, ההיסטוריה הרומית שלמדנו בבית הספר, הקוד ביזנטי אשר למדנו מאוחר יותר תחת השם החוק הרומאי, והמדעים השונים הנלמדים באוניברסיטאות, מעצבים אותנו להאמין בממשלה ובמעלות של השגחת המדינה.

כדי לשמור על האמונה הטפלה הזו מערכת שלמה של פילוסופיה כבר שוכללה ולומדה; כל הפוליטיקה מבוססת על העיקרון הזה; וכל פוליטיקאי, ללא קשר לצבעים שלו, צועד קדימה ואומר אל העם, "תן למפלגה שלי את הכוח; אנחנו יכולים ואנחנו נשחרר אותך מן המצוקות שלוחצות עליכם בכזו כבדות."

מהעריסה עד הקבר כל מעשינו מונחים על ידי עיקרון זה. פתחו כל ספר על הסוציולוגיה או משפטנות, ותמצאו שם את הממשלה, ארגונה, מעשיה, ממלאת כל כך הרבה מקום עד שאנחנו מתחילים להאמין שאין דבר מחוץ למסגרת הממשלה ועולם המדינאים.

התקשורת מלמדת אותנו את אותו הדבר בכל דרך אפשרית. טורים שלמים מוקדשים לדיונים פרלמנטריים ולתככים פוליטיים; בעוד חיי היומיום המכריעים של עם מופיעים רק בעמודות המוקדשות לנושאים כלכליים, או בעמודים המוקדשים לדיווחי משטרה וסוגיות חוקיות. וכאשר את קוראת את העיתונים, את בקושי חושבת על מספר הבריות הבלתי ישוער – זאת אומרת כל האנושות – שגדלים ומתים, שיודעים צער, שעובדים וצורכים, חושבים ויוצרים, מעבר לאישים המכבידים המעטים שהגדילו אותם כל כך עד שהאנושות מוסתרת על ידי הצללים שלהם, המוגדלים על ידי הבורות שלנו.

ובכל זאת ברגע שאנחנו עוברים מדברי הדפוס לחיים עצמם, ברגע שאנחנו זורקים מבט בחברה, אנו נדהמים מהתפקיד הזעיר המגולם על ידי הממשלה. בלזק כבר ציין איך מיליוני איכרים בילו את כל חייהם בלי לדעת דבר על המדינה, חוסכים את המסים הכבדים שהם נדרשים לשלם. בכל יום מיליוני עסקאות נעשות ללא התערבות ממשלתית, והגדולות שבהן – אלה של מסחר ושל החליפין – מתבצעות בדרך כזו שלא ניתן לערער בפני הממשלה אם לאחד מהצדדים הקשורים אין כוונה למלא את הסכמו. אם תדבר עם אדם שמבין במסחר, הוא יגיד לך כי עסקי היומיום שמתבצע בין סוחרים יהיו בלתי אפשריים לחלוטין אם לא יהיו מבוססים על אמון הדדי. ההרגל של שמירה על המילה שלו, הרצון שלא לאבד את זכותו, מספיקים ביותר כדי לשמר את הכנות היחסית הזו. האיש שלא מרגיש את נקיפת המצפון הקלה ביותר כאשר הוא מרעיל את הלקוחות שלו עם סמים רעילים מכוסים מדבקות מהודרות, חושב שהוא מחויב בכבודו לעמוד בהתחיבויותיו. אבל אם המוסר היחסי הזה התפתח תחת התנאים נוכחיים, כאשר ההתעשרות היא התמריץ היחיד והמטרה היחידה, נוכל להטיל ספק בהתקדמות המהירה שלו כאשר ניכוס פירות העבודה של אחרים כבר לא יהיה בסיס החברה?

עובדה מרשימה נוספת, אשר מאפיינת במיוחד את הדור שלנו, עדיין עומדת לטובת רעיוניותינו. זוהי ההתרחבות המתמדת של בתחום העסקים בעקבות יוזמה פרטית, וההתפתחות העצומה של ארגונים חופשיים מכל הסוגים. נדון בזה בהרחבה בפרק המוקדש להסכמה חופשית. די להזכיר כי העובדות הן כה רבות ושגרתיות עד כי הן המהות של המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, למרות שסופרים פוליטיים וסוציאליסטיים מתעלמים מהם, מעדיפים תמיד לדבר איתנו על ענייני הממשלה.

ארגונים אלה, חופשיים ומגוונים לאין שיעור, הם תוצאה כל כך טבעית של הציוויליזציה שלנו; הם מתרחבים כה במהירות במתקשרים בפדרציה בכזו קלות; הם תולדה כה הכרחית בעקבות הצמיחה המתמדת של הצרכים של אדם מתורבת; ולבסוף, הם מחליפים התערבות ממשלתית בכזו תועלתיות, עד כי עלינו להכיר בהם גורם בעל חשיבות גוברת בחיי החברות. אם הם עדיין לא התפשטו על פני כל תופעות החיים, זה כי הם נתקלים במכשולים שאין להתגבר עליהם בעוני של העובד, בחלוקה של החברה הנוכחית, בניכוס הפרטי של ההון, ובמדינה. בטלי מכשולים אלה, ותראי אותם מכסים את השטח העצום של פעילות האדם המתורבת.

ההיסטוריה של חמישים השנים האחרונות מספקת הוכחה חיה לכך שממשלה של נציגים היא קצרת יד במילוי כל הפונקציות שחיפשנו להועיד לה. לימים המאה התשע-עשרה תיזכר כעדה לכישלון הפרלמנטריזם.

חוסר אונים זה הופך כל כך ברור לכל; הליקויים של הפרלמנטריזם, והמידות הרעות הטמונות בעיקרון הנציגותי, כל כך מובנים מאליו, עד שכמה הוגים שערכו מחקר ביקורתי עליהם (J. S. Mill, Leverdays), רק נתנו צורה ספרותית למורת הרוח העממית. לא קשה, אמנם, להבין עד כמה מגוחך מינוי מעט אנשים ואמירה לעברם, "צרו חוקים המסדירים את כל תחומי הפעילות שלנו, למרות שאף לא אחד מכם יודע משהו עליהם!"

אנחנו מתחילים לראות שממשלת המונים אומרת לנטוש את כל ענייני המדינה לנציגים שמרכיבים את הפרלמנט ווועדות הבחירות; לאלה, במילה אחת, שאין להם דעה משלהם.

האנושות מחפשת וכבר מוצאת עניינים חדשים. איגוד הדואר הבינלאומי, איגודי הרכבת, והחברות המלומדות נותנות לנו דוגמאות לפתרונות המבוססים על הסכמה חופשית שמחליפה את מקומו של החוק.

היום, כאשר קבוצות אשר פזורות ומרוחקות מבקשות להתארגן לשם מטרה כזו או אחרת, הם כבר לא בוחרים פרלמנט בינלאומי של נסיכי-כל-המקצועות. הם מתנהלים בדרך אחרת. היכן שבלתי אפשרי להיפגש ישירות או להגיע להסכם בהתכתבות, נשלחים נציגים אשר בקיאים בסוגיה שעל הפרק, ונאמר להם: "השתדלו להגיע להסכם על קושיה כזו או כזו, ולאחר מכן חזרו, לא עם חוק בכיסכם, אלא עם הצעה להסכם אשר אנו יכולים או לא יכולים לקבל. "

כזו היא שיטתן של החברות התעשייתיות הגדולות, החברות המלומדות, ואגודות רבות מכל מין וסוג, אשר כבר רווחות באירופה ובארצות הברית. וזו תהיה גם שיטתה של חברה חופשית. חברה שמושתתת על צמיתות עולה בקנה אחד עם מלוכה אבסולוטית; חברה שמבוססת על מערכת השכר ועל ניצול ההמונים על ידי בעלי ההון בא לידי הביטוי הפוליטי שלה בפרלמנטריזם. אבל חברה חופשית, בהשיבה את החזקה המשותפת, חייבים לשחר בקבוצות חופשיות והתאחדויות חופשיות, ארגון חדש, בהרמוניה עם השלב כלכלי החדש בהיסטוריה.

לכל מופע כלכלי יש מופע פוליטי המקביל לו, ויהיה זה בלתי אפשרי להיפטר מרכוש פרטי אלא אם כן מצב חדש של חיים פוליטיים ינכח באותה העת.