האחד בא ללמדנו כי הקניין הוא זכות אזרחית, שלידתה בחזקה, וקידושה בחוק. האחר טוען כי הקניין הוא זכות טבעית, ומקורו בעבודה. ותורת אלו, על אף היותן סותרות זו את זו, שתיהן מוצאות להן עידוד ותמיכה. ואני טוען כי לא העבודה ולא החזקה ואף לא החוק, אי-אפשר להם שיולידו קניין פרטי; כי הקניין הוא מסובב ללא סיבה. האומנם ראוי אני לנזיפה?

ומה רב הרטן אשר אוזניי שומעות! הקניין הוא גזלה! הלוא זאת הייתה קריאת האזעקה מ-1793! זו הדחיפה הראשונה של המהפכות!

הקורא, תנוח דעתך: אין אני מחרחר מדנים, ולא מסית למרידה אנוכי, אינני אלא מקדים במעט לראות את הנולד ההיסטורי; אינני אלא מנסח את האמת אשר אך לשווא מנסים אנו לעכב את התגלותה. הריני כותב את ההקדמה לחוקתנו העתידה. "הקניין הוא גזלה" – הגדרה זו אשר באוזניכם כמוהה כחילול קודשים היא, הרי אם אך נאבה להאזין למשתמע ממנה, עשויה היא לשמש מעין כלי המרחקי את הרעם. אך מה רבים האינטרסים הפרטיים והדעות הקדומות המהווים מכשול לכך! לצערנו, לא תשנה הפילוסופיה את מהלך ההיסטוריה: גזרותיה יתקיימו ללא תלות בשום דבר נבואה.

האם נכחת אי פעם, הקורא, בעת חקירתו של נאשם? האם שמת לב לתחבולות שלו, להתחמקויותיו, לתירוצים ולאמתלות של האיש, לתשובותיו המשתמעות לשתי פנים? השופט, שאינו יודע רחמים, הולם בו ומבלבל עליו את כל טענותיו, טומן פח לרגליו ומגלה את השקרים שבפיו – וההוא, כחיית ציד שנלכדה בפח, מסתבך ומנסה לברוח, אומר וחוזר בו, נסוג וסותר את עצמו ומנצל את כל תכסיסי הפלפול בערמומיות שנונה פי אלף מכל מה שיכול היה להמציא החריף שבסופיסטים. כך נוהג גם בעל הרכוש הנתבע להוכיח את זכותו: תחילה מסרב הוא להשיב, משמיע דברי מחאה ואיומים, צועק חמס; אחר כך נאלץ להיכנס לוויכוח, משתריין הוא בטענות אוחזות עיניים, מזדיין בכל התותחים האימתניים שברשותו, צולף יריות על סביבותיו, מגייס אחד-אחד, וגם במשותף, את כל כלי המגן: זכות התפיסה, זכות האחיזה, זכות החזקה, הסכמים מפורשים, נוהג מימי קדם, הסכמה כללית. ולאחר שיצא מוויכוח זה שבור ומנוצח, נאחז בעל הרכוש כחזיר בר שנפצע בטענות מסוג אחר: "לא, לא!", צועק הוא בחימה שפוכה, "אני לא רק נהנה מן הרכוש בזכות התפיסה, אני גם עבדתי, גם הוצאתי תוצרת, גם שיפרתי מוצרים, גם שיניתי את צורת רכושי – אני יצרתי בית זה, שדות אלו, עצים אלו, כל אלה מעשה ידיי הם; אני הוא שהחלפתי את הקוצים בעצי גפן ואת השיחים בעצי תאנה. אני האיש הקוצר היום יבול תבואה מעל אדמות שממה. אני אשר דישנתי את האדמה בזיעת אפי, אני אשר שילמתי את שכרם של אנשים, אשר ללא ימי העבודה שעשו בשיתוף עמי היו גוועים ברעב. איש לא חלק את עמלי ואת כספי – איש לא יהיה לו חלק בפרות שלי".

בעל רכוש! אתה עבדת – למה אפוא טענת בשם זכות התפיסה הקדומה? כלום לא היית בטוח בזכות שלך, או שמא קיווית להטעות את הבריות ולאחוז את עיני הצדק? היחפז נא ונשמע את אשר בפיך להגנת זכותך, כי פסק הדין לא יהיה ניתן לשום ערעור, ואתה יודע שמדובר בהשבת גזלה.

אתה עבדת! בוודאי, עבודה חובה היא גם לך. אך מה בין העבודה ובין משיכת רכוש שהוא קניין הכלל? כלום אין אתה יודע כי נכסי האדמה, כמוהם כאוויר וכטבע, אי-אפשר שתחול עליהם זכות ה"חזקה"?

אתה עבדת? וכלום מעולם לא העבדת אחרים? אם כן, איך קרה הדבר שהם בעבדם למענך אבד להם מה שאתה ידעת לרכוש בלא לעבוד למענו?

אתה עבדת! שפיר, שפיר; אך הבה נראה את פרי עמלך; נלך לחשב, לשקול, למדוד. משפט בלשאצר יהיה משפטך: כי אכן נשבע אני במאזניים אלה ובפלס מים זה ובמד-זווית זה, אשר אם גזלת את פרי עבודת זולתך ועשית כאשר עשית את הדבר הזה, תחזיר את הגזלה עד לפרוטה האחרונה שבידך.

הקפיטליסט – אומרים – שילם את שכר ימי עבודתם של הפועלים; למען הדיוק צריך לומר שהקפיטליסט שילם יום עבודה אחד כפול מספר האנשים שעבדו אצלו כל יום, ובשום פנים אין שני דברים אלה היינו הך. שכן לא שילם הקפיטליסט בשום פנים ואופן את מחירו של אותו הכוח העצום, שהיה פרי שילוב עבודתם של הפועלים, פרי ההרמוניה שבעבודתם, פרי המאמצים שעשו יחד ובעת ובעונה אחת. מאתיים גרינדירים הקימו בשעות ספורות את האובליסק של לוקסור על בסיסו; כלום אפשר לשער כי פועל יחיד היה עושה את אותו הדבר במאתיים יום? אבל מבחינת חשבונו של הקפיטליסט, שכר יום עבודתם של מאתיים פועלים הוא ממש כשכרו של פועל אחד שעבד מאתיים יום. אתה צא ולמד: הפרחתו של שדה שומם, בנייתו של בית, הפעלת מפעל – הרי כל מעשה ממעשים אלה כמוהו כהקמת אובליסק, כהעתקת הר ממקומו. הקטן שבנכסים, הזעיר שבמפעלים, הפעלתו של עסק תעשייה העלוב ביותר – לא יקום דבר זה אלא בשילוב עבודתם וכישרונותיהם של רבים ושונים, ולעולם לא יספיק לכך מה שיכול לתת אדם אחד. תמיהה היא שלא שמו זאת אל לבם חכמי הכלכלה.

הפרד ומשול! הפרד ותתעשר; הפרד ותגנוב את דעת הבריות ותאחוז את עיניהם ותשים צדק ויושר ללעג וקלס. הפרד את הפועלים זה מזה, ושכר יום העבודה שתהיה משלם לכל אחד ואחד מהם יהיה אולי גדול מערך פרי עבודתו של היחיד; אבל לא זה עיקרו של דבר. בעד כוח עבודתם של אלף איש שעבדו עשרים יום שילם מעבידם את השכר שהיה מקבל כל אחד ואחד מהם, אילו עבד חמישים וחמש שנה; אבל כוח עבודתם של אלף אלה עשה בעשרים יום מה שלא היה עושה היחיד אילו היה טורח ריבוא רבבה דורות: כלום מיקח וממכר כזה צחוק הוא? אני חוזר וטוען: לא! שילמת את מחיר כוחם של כל היחידים לחוד, ועוד לא שילמת את מחיר הכוח הקולקטיבי; משמע, תמיד משתיירת בידך זכות בעלות על קניין משותף אשר אתה בשום פנים לא רכשת אותו – ואתה נהנה ממנו שלא כדין.

אין שום אדם שאינו חי על פרי עבודתם של אלפי יוצרים שונים; אין שום עובד שאינו מקבל את אמצעי המחיה שלו מידי החברה כולה, ויחד עם אמצעים אלה גם את האמצעים לייצור חוזר. מי אפוא ירהיב עוז בנפשו ויאמר "אני לבדי יוצר את מה שאני צורך, ואין אני זקוק לאדם זולתי"? עובד אדמה, אשר הכלכלנים מימים עברו ראוהו כיוצר האמיתי היחיד, עובד האדמה המקבל את בית מגוריו, רהיטיו, בגדיו, מזונו, מידי הבנאי, הנגר, הנחתום, הקצב, מוכר המכולת, הנפח וכו' וכו' – עובד אדמה זה, כלום יכול הוא להתיימר להיות יוצר הוא לבדו?

כל אדם, אמצעי מחייתו באים לו מכל זולתו; משמע, ייצורו של כל אדם אין לו קיום אלא בייצורם של הכול. אין פרי בלי פרות אחרים; ענף תעשייה בודד הוא דבר שאינו בנמצא. מה היה קורה ליבולו של עובד האדמה, אלמלא היו האחרים עושים למענו אסמים, עגלות, מחרשות, בגדים וכו' וכו'? מה היה עושה המלומד ללא מוכר הספרים והמדפיס, ללא היוצק והמכונאי, והללו – ללא עבודתם של עמלים רבים רבים אחרים? לא נמשיך ברשימה זו, אשר קל כל כך להרחיב אותה, שמא יאמרו שאנו פותחים פתח פתוח.

כל המלאכות משתלבות ביחסי הגומלין שביניהן, לתוצר אחד; כל ענפי הייצור משרתים אלה את אלה לגבי המטרות לגבי האמצעים; כל סוגי כושר המעשה אינם אלא חוליות בשרשרת אחת, שעיקרה מן הפשוט אל המורכב, מן הנחות אל הנעלה.

הווה אומר: השתתפותו של הכלל בייצורו של כל מוצר ומוצר היא הגורמת ללא עוררין שכל מוצר ומוצר נעשה ממילא קניינו המשותף של הכלל – באופן שכל מוצר ומוצר, עם צאתו מידי עושהו, נמצא מלכתחילה משועבד למשכנתא של החברה.

היוצר, הוא גופו אין לו לגבי פרי עבודתו זכות אלא כשיעור החלק אשר האחוז שלו שווה למספר היחידים שמהם מורכבת החברה. אמנם תמורת זאת יש לו ליוצר זה שיעור-של-זכות בכל המוצרים שאינם שלו – באותו אופן שאותו כלל משכנתא גופו, הפועל נגדו לטובת כלל החברה, הוא גם המקנה לו זכות כנגד כלל החברה. אך כלום לא ברור הדבר כי הדדיות זו של שעבוד משכנתא, לא זו בלבד שאין היא מתירה היתר קניין, אלא שבה גופה מקור הערעור על זכות הקניין. אין לעובד אפילו זכות אחיזה לגבי המוצר שלו; בו ברגע שהוציא אותו מתחת ידו, באה החברה ותובעת אותו לעצמה.

… למען יוכל היוצר להתקיים, מן ההכרח הוא שבשכר עבודתו יהיה יכול לפדות את פרי ייצורו. אין הכלכלנים יכולים להתעלם מהלכת אב זו במה שהם מתיימרים לקרוא מדע שלהם; ואם כן, מדוע מתעקשים הם להגן גם על הקניין הפרטי, גם על אי-שוויון בשכר, גם על צידוק הנשך, גם על אופיים ההוגן של הרווחים – כל אותם הדברים הסותרים את החוק הכלכלי והמשתקים את העסקים? אחד קבלן קונה חומרי גלם במאה אלף פרנק ומשלם חמישים אלף פרנק שכר עבודה, ואחר כך מבקש הוא להוציא מאתיים אלף פרנק מן המוצר – הווה אומר, הוא מבקש להרוויח גם על החומר הגולמי וגם על עבודת הפועלים. אבל אם ספק חומרי הגלם והפועלים , לאחר שצירפו את כל השכר שקיבלו, אינם יכולים לקנות תמורתו מה שהם יצרו בשביל הקבלן – כיצד אפוא יכולים הם לחיות? … כדי ליהנות מכל אלה, מן הדין שאפשר יהיה לקנותם במחיר ייצורם, אך לא ניתן הדבר מחמת זכות הרווח ש"מידי שמים". האדם העמל מתפעל במצוקתו משפע העושר שבחנויות הפאר, אבל מעל פתחן קורא הוא את הדברים הכתובים באותיות מאירות עיניים: "עמלך הוא – ולא לך הוא".

תרגום של – אברהם יסעור