הרי התרגום החדש* לעברית של מאמרו של מארי בוקצ'ין אנרכיזם חברתי או אנרכיזם של סגנון חיים – תהום בלתי-ניתנת לגישור. במאמר זה, הוגה הדעות בוקצ'ין סוקר תופעה חברתית ואידיאולוגית שהוא מכנה "אנרכיזם של סגנון חיים". הוא משווה את אותו סוג של "אנרכיזם" לאנרכיזם החברתי, זה שהוביל והנהיג מהפכות אין-ספור במהלך מאות השנים האחרונות.

קישור לקובץ PDF:
אנרכיזם חברתי או אנרכיזם של סגנון חיים – תהום בלתי ניתנה לגישור

קישור לקובץ וורד:
אנרכיזם חברתי או אנרכיזם של סגנון חיים – תהום בלתי ניתנה לגישור

*קישור לתרגום הישן: goo.gl/XjJVDQ

אנרכיזם חברתי או אנרכיזם של סגנון חיים

 

במשך כמאתיים שנים, האנרכיזם (גוף בעל הרבה זרמים חירותניים) התפתח במתח שבין שתי נטיות סותרות בבסיסן: מחויבות אישית לאוטונומיה הפרטית ומחויבות קולקטיבית לחופש החברתי. משום בחינה, הנטיות האלו לא הוסדרו במחשבה החירותנית. בהחלט, במהלך המאה האחרונה לפחות, הן בפשטות חיו זו לצד זו בתוך האנרכיזם כסט ערכים מינימליסטי של התנגדות למדינה, ולא סט ערכים מקסימליסטי שהסביר בדיוק כיצד תראה החברה שתחליף אותה.

אין בכך כדי לומר שהזרמים השונים של האנרכיזם לא עודדו ותמכו בסוגים ספציפיים של התארגנות חברתית, ואף צורות ששונות אחת מהשנייה באופן מובחן. בכל אופן, באופן עקרוני, האנרכיזם קידם את מה שקרא לו ישעיה ברלין "חופש שולל" (או מנוגד), כלומר, "החופש מ" ולא "החופש ל". אכן, האנרכיזם לעתים קרובות חגג את המחויבות שלו לחופש השולל כעדות לפלורליזם שלו, סובלנות אידיאולוגית או יצירתיות- או אפילו, כפי שטען יותר מפוסט-מודרניסט אחד, את חוסר העקביות שלו.

הכישלון של האנרכיזם לפתור את המתח הזה, להתייחס למערכת היחסים בין האינדיבידואל לקולקטיב ולבטא את התנאים ההיסטוריים שיאפשרו לחברה חסרת מדינות ואנרכיסטית להתקיים ייצר בעיות בהגות האנרכיסטית ונותר לא פתור עד ליום זה. פייר-ג'וזף פרודון, הרבה יותר משאר האנרכיסטים של זמנו, ניסה לבסס תמונה קונקרטית של חברה חירותנית. החזון של פרודון היה מבוסס על עולם הייצור המחוזי שהוא נולד בו. אולם, הניסיון שלו לצקת רעיון פטרוני ופטריארכלי של חירות היה רדוד מדי. המייצר, הקואופרטיב והקומונה, שמסדרים את יחסיהם באמצעות רעיונות של יושר וצדק שמבוססים על החוזים הבורגניים במקום על רעיונות קומוניסטים של יכולות וצרכים, משקף את ההטיה שלו לאוטונומיה האישית, בעודו משאיר לא מוגדרת כל מחויבות מוסרית לקולקטיב, מעבר לכוונות הטובות של חבריו.

אכן, ההכרזה של פרודון כי "כל מי ששם עלי את ידו במטרה למשול עליי הוא תופס שלטון כחוק ורודן; אני מכריז עליו כאויבי" מאוד מוטה לכיוון של תפישת החירות כחירות שוללת ואינדיבידואלית שמעפילה על ההתנגדות שלו למבנים חברתיים מדכאים והחזון שלו לחברה אנרכיסטית. ההצהרה שלו בקלות מתמזגת עם ההצהרה האינדיבידואליסטית בבירור של וויליאם גודווין: " ישנה רק סמכות אחת שאני יכול לציית לה בלב שלם, ההחלטה שלי עצמי, הצווים של מצפוני שלי". היחס של גודווין ל"סמכות" של ההבנה והמצפון שלו, כמו הגינוי של פרודון את "היד" שמאיימת להגביל את חירותו, נתן לאנרכיזם דחיפה רצינית לכיוון האינדיוידואליסטי.

עד כמה שהצהרות כאלו יכולות להיות מושכות- ובארצות-הברית הן זכו לאהדה רצינית מצד הימין ה"ליברטריאני" (יותר נכון, פרופרטיאני, כלומר, רכושני) עם ההכרזות שלו בדבר ההתאגדות החופשית- הן חושפות אנרכיזם שנמצא בריב רציני עם עצמו. לעומתם, למיכאיל באקונין ופיוטר קרופוטקין היו דעות קולקטיביסטיות במהותן- ובמקרה של קרופוטקין, קומוניסטיות במוצהר. באקונין העדיף בתקפות את החברתי על פני האישי, הוא כתב: "החברה מקדימה כל אינדיבידואל, וגם תחיה לאחר מותו של כל אינדיבידואל ספציפי, מאחר ובמובן מסוים היא כמו הטבע עצמו. היא נצחית כמו הטבע, ולאחר שהיא נוצרה על הארץ, היא תתקיים כמו הארץ עצמה. אם כן, מרד כנגד החברה עצמה יהיה לא אפשרי כמו מרד כנגד הטבע, מאחר והחברה הוא ההתהוות האחרונה של היצירה של הטבע על-פני הארץ. ואינדיבידואל שירצה למרוד בחברה ימקם את עצמו מעבר לקיום המציאותי".

באקונין לעתים קרובות ביטא את ההתנגדות שלו לזרם האינדיוידואליסטי בתנועה החירותנית עם דגש נצחני במיוחד. הוא כתב בהצהרה די מתונה ש"למרות שהחברה מצויה בחוב לאינדיבידואל", ההתהוות של האינדיבידואל היא חברתית.

"אפילו האינדיבידואל הכי בזוי שקיים בחברה שלנו היום לא היה יכול להתקיים או להתפתח בלי המאמצים החברתיים המצטברים של דורות בלא-ספור. אם כך, האינדיבידואל, חירותו ומחשבתו, הם תוצר החברה, ולא ההפך: החברה היא לא התוצר של האינדיבידואלים שמרכיבים אותה; וככל שהאינדיבידואל יותר מפותח ומרומם, כך גדולה חירותו- וככל שהוא יותר תוצר החברה, כך הוא מקבל יותר מהחברה וחב לה".

קרופוטקין שמר על הדגש הקולקטיביסטי הזה בעקביות מרשימה. בעבודה הכי נקראת שלו כנראה, המאמר שלו אנציקלופדיית בריטניקה על אנרכיזם, קרופוטקין מיקם את הרעיונות הכלליים של האנרכיזם "משמאל לכל הזרמים הסוציאליסטים", מאחר והאנרכיזם קורא ל"ביטול השורשי של הקניין הפרטי והמדינה ברוח היוזמה המקומית והאישית, והפדרציה החופשית מהפשוט למורכב, במקום הסדר הנוכחי של היררכיה ריכוזית מהמרכז לפריפריה". בעובדות של קרופוטקין על אתיקה ישנה ביקורת קבועה על הניסיונות של זרמים בתנועה החירותנית למקם את האינדיבידואל כנגד החברה, כניסיון לכפוף את החברה לאינדיבידואל ולאגו. קרופוטקין מיקם את עצמו במדויק במסורת הסוציאליסטית. ה"אנרכו-קומוניזם" שלו שמבוסס על התקדמויות טכנולוגיות ויצרנות מפותחת נהיה אידיאולוגיה מבוססת ונפוצה בשנות ה90' של המאה ה-19, ובאופן קבוע דחף רעיונות קולקטיביסטים של חלוקה מחדש של ההון על בסיס שוויון. קרופוטקין הדגיש, "אנרכיסטים, במשותף לשאר הסוציאליסטים, מכירים בכך שיש צורך בתקופות של התפתחות מהירה שנקראות מהפכות, מה שבסופו של דבר יניב חברה שמבוססת על פדרציות של כפרים וקומונות, של קבוצות מקומיות של יצרנים וצרכנים".

לאחר שנוצר הזרם האנרכו-סינדיקליסטי והאנרכו-קומוניסטי לקראת סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הצורך לפתור את המתח בין הזרמים האינדיבידואליסטים והקולקטיביסטים די נעלם. אנרכו-אינדיבידואליזם נדחק לשוליים על-ידי תנועות עובדים סוציאליסטיות המוניות, שמרבית האנרכיסטים החשיבו כשמאליות. בתקופה של התעוררות חברתית סוערת, שהסתמנה בעיקר עם העלייה של תנועת עובדים המונית שהגיעה לשיאה בשנות השלושים ובמהפכה הספרדית הגדולה, האנרכו-סינדיקליסטים והאנרכו-קומוניסטים, לא פחות מהמרקסיסטים, החשיבו את האנרכיזם האינדיוידואליסטי כאקזוטיקה של הבורגנות הזעירה. הם לעתים קרובות תקפו אותו כפינוק של מעמד הביניים הגבוה, ששורשיו הרבה יותר במסורת הליברלית מזו האנרכיסטית.

התקופה בקושי אפשרה לאינדיבידואליסטים, בשם הצורך שלהם ב"ייחודיות", להתעלם מהצורך בצורות התארגנות מהפכניות אנרגטיות עם צורות קוהרנטיות. אקטיביסטים אנרכיסטים דרשו ספרות תיאורטית, מקיפה ושיטתית, שרחוקה מאוד מהמטה-פיסיקה של מקס שטירנר שמדבר על האגו והייחודיות שלו; הצורך הזה מולא, בין השאר, על ידי הספר "כיבוש הלחם" של קרופוטקין (לונדון, 1913), "de Santill'n's El organismo econ'mico de la revoluci'n" של דיאגו אבאד, והפילוסופיה הפוליטית של באקונין שכתב ג. פ. מאקסימאוף (שפורסם בשנת 1953, שלוש שנים לאחר מות המחבר, כך שתאריך כתיבת הספר יכל להיות שנים, ואולי אף עשורים, מוקדם יותר). אף "התאחדות של אגואים" של שטירנריסטים לא עלתה לגדולה למיטב ידיעתי- אף אם נניח שהתאחדות שכזאת יכולה לשרוד את ה"ייחודיות" של חבריה האגואיסטים.

אנרכיזם אינדיבידואליסטי וריאקציה

אכן, האינדיבידואליזם האידיאולוגי לא דעך לגמרי במהלך התקופה הזאת של סערה חברתית. קבוצה שיש להתחשב בגודלה של אנרכיסטים אינדיבידואליסטים, במיוחד בעולם האנגלי-אמריקאי, הוזנו מהרעיונות של ג'ון לוק וג'ון סטיוארט מיל, כמו גם שטירנר עצמו. אינדיבידואליסטים בעייתיים עם רמות שונות של מחויבות לתפישות חירותניות זרעו חוסר סדר באופק האנרכיסטי. במעשה, אנרכו-אינדיבידואליזם משך בדיוק אינדיבידואלים, הכל מבנג'מין טאקר בארצות הברית, חסיד של סוג משונה של תחרות חופשית, עד ל פדריקה מונטסני בספרד, שהעריך את האמונות של שטירנר. למרות הכרזה על האידיאולוגיה האנרכו-קומוניסטית, אוהדי ניטשה כדוגמת אמה גולדמן, נשארו קרובים מאוד לאינדיבידואליסטים.

כמעט אף אינדיבידואליסט לא השפיע על תנועת העבודה המתהווה. הם ביטאו את ההתנגדות שלהם בדרכים אישיות וייחודיות, במיוחד בחוברות מלוהטות, התנהגות יוצאת-מגדר-הרגיל וסגנונות-חיים חריגים בגטו התרבותי של ניו-יורק, פאריס ולונדון. בעיקרו, האנרכיזם האינדיוידואליסטי נותר בעיקר סגנון חיים בוהמי, בולט לעין בעיקר בדרישות שלו לחופש מיני (אהבה חופשית) והתאהבותו בפיתוחים של האומנות, ההתנהגות והלבוש.

אלו היו זמנים של דיכוי חברתי חמור וקיפאון חברתי ממית כשהאנרכיסטים האינדיבידואליסטים הגיעו לחזית הפעילות החירותנית- ואז בעיקר כטרוריסטים. אנרכיסטים אינדיבידואליסטים ביצעו פעולות טרור בצרפת, ספרד וארצות הברית, ובגללם ניתן לאנרכיזם המוניטין של קונספירציה מרושעת ואלימה. אלו שנהפכו לטרוריסטים היו לעתים יותר נדירות סוציאליסטים חירותניים או קומוניסטים חירותניים ולרוב היו גברים ונשים נואשים שהשתמשו בנשק וחומרי-נפץ כדי למחות על העוולות והבערות של זמנם, לרוב בשם ה"פרופגנדה שבמעשה" (Propaganda of the deed). ואומנם, לרוב האנרכיזם האינדיוידואליסטי ביטא עצמו באי-ציות תרבותי. הוא בדיוק עלה לגדולה באנרכיזם עד שהאנרכיסטים איבדו את הקשר שלהם עם הספרה הציבורית הריאלית.

ההקשר החברתי הריאקציוני של היום מסביר במדויק תופעה שאי-אפשר להתעלם ממנה בעולם האירופאי-אמריקאי: התפשטות האנרכיזם האינדיוידואליסטי. בזמן שבו אפילו צורות מכובדות של סוציאליזם מצויות בנסיגה מביכה מעקרונות שיכולים להיחשב באיזו-שהיא צורה כרדיקלים, בעיות של סגנון חיים תופשות את המקום של פעולה חברתית ופוליטיקה מהפכנית באנרכיזם. בארצות הברית ובריטניה שמאופיינות במסורת האינדיבידואליסטית-ליברלית, שנות ה-90 מוצפות באנרכיסטים מסוגננים שמלבד הרטוריקה הצעקנית שלהם, מייצרים אנרכו-אינדיבידואליזם מודרני שאני אכנה אותו בשם "אנרכיזם של סגנון חיים". ההתעסקות שלו בעצמי ובייחודיות שלו והקונספציות הרב-צורתיות שלו בנוגע למאבק, באופן קבוע שוחקות את המאפיין הסוציאליסטי של המסורת החירותנית. לא פחות מהמרקסיזם ושאר הזרמים הסוציאליסטים, גם האנרכיזם יכול להיות מושפע מהסביבה הבורגנית שהוא מנסה להתנגד לה, עם התוצאה של המוני יאפים נרקיסיסטים שפונים פנימה, שהשפיעו על הרבה רדיקלים מושבעים. הרפתקנות אד הוק, בגבורה אישית, נטייה לתיאוריה שבאופן חשוד דומה לדעות-קדומות אנטי-רציונליות פוסט-מודרניסטיות, חגיגות של חוסר-עקביות תיאורטי (פלורליזם), מחויבות א-פוליטית ואנטי-ארגונית בבסיסה לדמיון, תשוקה ואקסטזה, ולהט אינטנסיבי שמרוכז בעצמי של חיי-היום-יום, מייצגים את המחיר שהריאקציה לקחה מהאנרכיזם האנגלו-אמריקאי במהלך שני העשורים האחרונים.

קטניקה מטסון, מחברת של אסופת טכניקות להתפתחות פסיכולוגית עצמי, כתבה במהלך שנות השבעים שמתרחש "שינוי ניכר בדרך בה אנחנו תופסים את עצמו בעולם. בשנות ה-60 הייתה התעסקות עם אקטיביזם פוליטי, ויאטנם, אקולוגיה, קומונות, סמים וכדומה. היום אנחנו פונים פנימה: אנחנו מחפשים יעוד אישי, שיפור עצמי, הישגים עצמיים והארה עצמית. ספר ההגדרות המזיק של מטסון, שנכתב למגזין פסיכולוגי, מכסה את כל הטכניקות, החל מדיקור סיני עד לאי-צ'ינג. במבט לאחור, היא יכלה להכליל שם גם את האנרכיזם של סגנון חיים באסופת הטכניקות שפונות פנימה ומרדימות, שרובן הגדול מרבות רעיונות של אוטונומיה אינדיבידואלית במקום חופש חברתי.
פסיכותרפיה על כל המוטציות שלה מעודדת עצמי שמרוכז פנימה, שמחפש אוטונומיה שלווה במצב של סיפוק-עצמי רגשי- לא עצמי מעורב חברתית שמונע על ידי חופש. באנרכיזם של סגנון חיים כמו בפסיכותרפיה, העצמי מנוגד לקולקטיב; האינדיבידואל לחברה; האישי למשותף.

האגו- או יותר נכון, הגלגול שלו כצורות שונות של סגנון חיים- הפך לכוח המניע של אנרכיסטים שונים מאז שנות ה-60, שאיבדו את הקשר עם הצורך בהתנגדות קולקטיבית, מאורגנת וסדורה לסדר החברתי הקיים. "הפגנות" חסרות עמוד שדרה, הרפתקאות חסרות כיוון, טענות אישיות, וכיבוש מחדש מאוד אישי של חיי-היום-יום שדומים לפסיכותרפיה, ניו-אייג', סגנונות חיים שפונים פנימה של בייבי-בומרים משועממים וחברי דור ה-X. מה שנחשב היום בארצות-הברית ובאופן מתגבר באירופה לאנרכיזם הוא קצת יותר מפרסונליזם שפונה פנימה שמשמיץ מחויבות חברתית אחראית; קבוצות היפגשות שנקראות "קולקטיבים" או "קבוצות אחווה"; מצב מחשבתי שמשמיץ מבנה, ארגון ומעורבות ציבורית; שדה משחקים לתעלולנים ילדותיים.

באופן מודע או לא, הרבה אנרכיסטים של סגנון חיים מאמצים את הגישה של מישל פוקו של "המרד האישי" במקום המהפכה החברתית, רעיון שמבוסס על ביקורת דו משמעית וקוסמית של כוח ככוח, במקום על דרישה להעצמה הממסדית של המדוכאים במועצות עממיות וקונפדרציות. עד לרמה שהטרנד הזה שולל את האפשרות למהפכה חברתית- בין אם כי הוא מחשיב אותה ל"לא אפשרית" או "דמיונית"- הוא משחית את האנרכיזם הסוציאליסטי והקומוניסטי במובן מאוד בסיסי. אכן, פוקו מטפח פרספקטיבה ש"ההתנגדות היא לעולם לא מוצבת בחיצוניות לשלטון. על-כן אין דגש אחד של התנגדות גדולה, לא נשמת המרד, מקור כל המרידות, או חוק טהור של המהפכנות". מאחר וכולנו כלואים תחת העול של שלטון שמצוי בכל, בלי תלות בהכרזות היתר של פוקו, ההתנגדות נהיית לגמרי בעלת צורות מגוונות, ואנחנו נסחפים בחוסר אונים בין הבידוד להשתוללות.  הרעיונות המתפתלים שלו מגיעים להנחה שעל המרד להיות בהכרח לוחמת גרילה שתמיד נוכחת, ובהכרח תובס.

אנרכיזם של סגנון חיים, כמו אנרכו-אינדיבידואליזם, נושא עמו רתיעה מתיאוריה, עם התעסקויות מיסטיות ופרימיטיביסטיות שהן לרוב יותר מדי עמומות, אינטואיטיביות ואפילו אנטי-רציונאליות מכדי לנתחן באופן ישיר. הן יותר סימפטומים מאשר הסיבות להיסחפות הכללית לעבר קידוש העצמי כמפלט מחוסר-הנוחות החברתי הקיים. ולמרות-כל-זאת, לזרמים האנרכיסטים האינדיבידואליסטים עדיין יש  הנחות תיאורתיות דלוחות שאפשר לבדוק בביקורתיות.

שושלת היוחסין שלהם היא בבסיסה ליברלית, מבוססת על המיתוס של האינדיבידואל האוטונומי לחלוטין שטענותיו לשלטון-עצמי מוכחות על-ידי "זכויות טבעיות" אקסיומטיות, או "שווי טבעי" או ברמה היותר מתוחכמת, אגו טרנסנדנטלי בדומה לזה שקאנט דיבר עליו, שהוא הבורא של כל המציאות שניתן לתפוש. התפישות המסורתיות האלו עולות בכתבים של מקס שטירנר בנוגע לעצמי, או לאגו, שחולק את הנטייה האקסיסטנציאליסטית לספוג את כל המציאות לעצמו, כאילו היקום משתנה על בסיס הבחירות של האינדיבידואל שפונה פנימה.

עבודות יותר עכשוויות של אנרכיזם של סגנון חיים נוטות פחות לדבר על ה"אני" המקיף-כל ובעל השלטון העצמי של שטירנר, למרות שהן עדיין שומרות על הדגש האגוצנטרי, ונוטות יותר לכיוון של אקסיסטנציאליזם, סיטואציוניזם ממוחזר, בודהיזם, טאואיזם, אנטי-רציונאליות ופרימיטיביזם- או באופן די כללי, כולן ביחד בתמורות שונות. המשותף להן, כפי שנראה בהמשך, זה שהן מעלות ריח של חזרה לתור הזהב המקורי, עצמי אינפנטילי מפוזר ואפילו רגזן שלמראית עין מקדים את ההיסטוריה, הציביליזציה והטכנולוגיה המתוחכמת- יתכן ואפילו את השפה עצמה- רעיונות שהזינו יותר מאידיאולוגיה ריאקציונית אחת במהלך המאה האחרונה.

אוטונומיה או חופש

בלי ליפול למלכודת של קונסטרוקטיביזם חברתי שרואה בכל קטגוריה תוצר של סדר חברתי קיים, אנחנו מוכרחים לחפש הגדרה למה-הוא "אינדיבידואל חופשי". תחת אילו נסיבות צומחת אינדיבידואליות, ותחת אילו נסיבות היא חופשית?

כשאנרכיסטים של סגנון חיים קוראים לאוטונומיה במקום לחופש, הם מוותרים על הקונוטציות החברתיות העשירות של חופש. אכן, לא ניתן להתעלם או לטעון שזה אקראי שהקריאה האנרכיסטית העדכנית מבקשת אוטונומיה ולא חופש, במיוחד לא בזרמים האנגלו-אמריקאים של המחשבה החירותנית, היכן שהרעיון של אוטונומיה יותר מתאים לחירות האישית. שורשיו במסורת האימפריאלית הרומאית של "libertas", היכן שהאגו המשוחרר "חופשי" להיות הבעלים של רכוש אישי- ולהשביע את תשוקותיו האישיות. היום, אנרכיסטים של סגנון חיים רבים רואים באינדיבידואל שניחן ב"זכויות ריבוניות" כאנטיתזה לא רק למדינה, אלא לחברה עצמה.

בהגדרה הברורה, המילה היוונית "אוטונומיה" משמעותה עצמאות, מה שמרמז על עצמי שמנהל את עצמו, עצמאי מכל תלות באחרים לשימורו. למיטב ידיעתי, המילה הזאת לא ממש הייתה נפוצה לשימוש בידי הפילוסופים היוונים; אכן, היא אפילו לא מוזכרת בלקסיקון המונחים ההיסטורי לפילוסופיה היוונית של פ. אי. פטרס. המונח אוטונומיה, כמו חירות, מתייחס לאדם (או לאישה) שבאופן אירוני אפלטון היה מכנה "האדון של עצמו", מצב שבו "החלק הטוב יותר של הנפש שולט ברע יותר". אפילו בשביל אפלטון הניסיון להשיג אוטונומיה דרך שלטון עצמי היה פרדוקס, "מאחר והאדון הוא גם העבד והעבד הוא האדון, ובכל המצבים האלו מדובר על אותו האדם" (Republic, book 4, 431).
פול גודמן, אנרכיסט אינדיווידואליסט בבסיסו, באופן אופייני, טען ש"בשבילי, העיקרון המנחה של האנרכיזם הוא לא חופש אלא אוטונומיה, היכולת להוציא לפועל פעולה ולעשות את זה בדרכי שלי"- תפישה שמתאימה לאמן, אבל לא למהפכן חברתי.

בעוד שאוטונומיה מעלה אסוציאציות של אינדיבידואל עם ריבונות עצמית, החופש שוזר באופן דיאלקטי את האינדיבידואל בקולקטיב. המילה האנגלית לחופש, "Freedom" מקורה מהמילה הגרמנית Freiheit, מושג שעד היום נושא בחובו משמעויות של חיי קהילה (ומקורו מהמילה Freund, חבר). אם כן, כשמייחסים את המילה חופש לאינדיבידואל, היא נושאת בתוכה את זווית ההסתכלות החברתית או הקולקטיבית על מקורות האינדיבידואל והתפתחותו כ"עצמי". ב"חופש", העצמיות האינדיבידואלית לא מוצבת כנגד הקולקטיבית, אלא מעוצבת באופן מהותי- ובחברה הרציונלית תושג- באמצעות הקיום החברתי שלו עצמו. על כן, החופש לא שולל את החירות האינדיבידואלית, אלא מבטא את המימוש שלה.

הבלבול בין חופש לאוטונומיה מאוד ניכר בעבודה "הפוליטיקה של האינדיבידואליזם" (פש"א) של סוזן בראון, ניסיון עדכני לבסס ולגשת לאנרכיזם אינדיוידואליסטי בבסיסו, ועדיין לשמור על גישה  אנרכו-קומוניסטית מסוימת. אם האנרכיזם של סגנון-החיים צריך מורשת אקדמית, הוא ימצא אותה בניסיונה לאחד את באקונין וקרופוטקין עם ג'ון סטיוארט מיל. ואומנם, כאן שוכנת בעיה שהיא יותר מאקדמית. העבודה של בראון מחצינה את קנה המידה שבו רעיונות של אוטונומיה אישית לא מתאימים לרעיונות של חופש חברתי. במהותה, כמו גודמן, היא מפרשת את האנרכיזם לא כפילוסופיה של חופש חברתי אלא כפילוסופיה של חירות אישית. לאחר מכן היא מציעה רעיון של "אינדיבידואליזם אקסיסטנציאלי", שהיא מציבה גם כנגד "אינדיבידואליזם אינסטרומנטלי" (או ה"אינדיבידואליזם (הבורגני) הקנאי" של ק. ב. מקפרסון) וגם נגד ה"קולקטיביזם" ששופר מציטוטים נרחבים של אמה גולדמן, שבשום מצב לא הייתה ההוגה המוצלחת מבין כל ההוגים החירותניים.

ה"אינדיוידואליזם האקסיסטנציאלי" של בראון חולק את ה"מחויבות לאוטונומיה האינדיבידואלית וההגדרה העצמית" של הליברליזם, כך היא כותבת (פש"א, 2). היא מבחינה ש"בעוד הן אנרכיסטים והן לא אנרכיסטית התייחסו למרבית התיאוריה האנרכיסטית כקומוניסטית, מה שמפריד בין האנרכיזם לזרמים קומוניסטים אחרים זו החגיגה הבלתי-מתפשרת שלו של ההגדרה העצמית והאוטונומיה. להיות אנרכיסטית- לא משנה אם קומוניסטית, אינדיווידואליסטית, מוטואליסטית, סינדיקליסטית או פמיניסטית- זה לאשר את המחויבות לעיקרון החופש האינדיבידואלי" (פש"א, 2). וכאן היא משתמשת במילה "חופש" במובן של אוטונומיה. למרות שהביקורת האנרכיסטית "על הקניין הפרטי והעידוד של היחסים הכלכליים השיתופיים" שמים את האנרכיזם של בראון לא בדיוק במשבצת של הליברליזם, הוא עדיין מחזיק בזכויות האינדיבידואל מעבר, וכנגד, אלו של הקולקטיב.

בראון ממשיכה: "מה שמפריד בין האינדיבידואליזם האקזיסטנציאליסטי לבין נקודת המבט הקולקטיביסטית זה שהאינדיווידואליסטים, האנרכיסטים לא פחות מהליברלים, מאמינים בקיום שמונע מבפנים ורצון חופשי כנה, בעוד רוב הקולקטיביסטים מניחים שהפרט האנושי מעוצב מבחוץ על ידי אחרים- מבחינתם האינדיבידואל מורכב על-ידי הקולקטיב" (פש"א, 12). ובכן, בעיקרו של דבר, בראון מבטלת את הקולקטיביזם- לא רק את הסוציאליזם המדינתי, אלא את הקולקטיביזם כולו- עם דבר השטות הליברלי שחברה קולקטיביסטית היא כזאת בה הפרט משועבד לקבוצה. ההנחה יוצאת-הדופן שלה ש"מרבית הקולקטיביסטים מתייחסים לאנשים האינדיבידואלים כזבל ימי אנושי שנסחף בזרם ההיסטוריה" (פש"א, 12) היא הוכחה לכך. אכן, סטלין בהחלט החזיק בגישה הזאת, כמו בולשביקים רבים, עם תפישת המציאות שלהם שהכוחות החברתיים צריכים לשלוט בתשוקות והכוונות האינדיבידואליות. אך כל הקולקטיביסטים? האם עלינו להתעלם מהמסורת הארוכה של הקולקטיביזם שחיפש חברה הגיונית, דמוקרטית והרמונית- החזונות של וויליאם מוריס או גוסטאב לאנדאואר לדוגמא? מה עם רוברט אוון, סוציאליסטים דמוקרטים וליברלים, דמוקרטים-סוציאליסטים מהעבר, אפילו קרל מרקס ופיטר קרופוטקין? אני לא בטוח ש"מרבית הקולקטיביסטים", אפילו האנרכיסטים מביניהם, יקבלו את הדטרמיניזם הגס שבראון מייחסת להבנות החברתיות של מרקס. על ידי יצירת "קולקטיביסטים" עשויי קש שהם לא יותר ממכניסטים פשוטים, בראון יוצרת אינדיבידואל מסתורי שנוצר מעצמו, מצד אחד, ומהצד השני קולקטיב שנוכח בכל מקום, כביכול מדכא ואפל וטוטליטארי. בראון כל כך מפריזה בהבדל שבין "אינדיבידואליזם אקזיסטנציאליסטי" לאמונות של "מרבית הקולקטיביסטים"- עד לרמה שהטיעונים שלה נראים כאילו הם פשוט טעות, או אפילו הטעיה.

זה מאוד פשוט, אף-על המזמור הקבוע של ז'אן-ז'אק-רוסו בדבר האמנה החברתית, אנשים לא "נולדים חופשיים", קל וחומר אוטונומיים. אכן, ההפך הוא הנכון, הם נולדים מאוד לא חופשיים, תלויים באחרים והטרונומים (תחת חוק חיצוני). החופש, העצמאות והאוטונומיה שיש לאנשים בתקופה היסטורית מסוימת הם התוצאה של מסורות חברתיות ארוכות, וכן, התפתחות קולקטיבית- ואיך בכך לשלול שאינדיבידואלים משחקים תפקיד חשוב בהתפתחות, והם אכן מוכרחים לעשות כן אם ברצונם להיות חופשיים.

הטיעון של בראון מוביל למסקנה פשוטה באופן מפתיע. היא אומרת "זו לא הקבוצה שמעניקה צורה לאינדיבידואל, אלא האינדיבידואלים שמעניקים צורה ותוכן לקבוצה. קבוצה היא קובץ אינדיבידואלים, לא פחות ולא יותר; אין לה חיים או תודעה משל עצמה" (פש"א, 12). לא רק שהנוסחה הזאת מזכירה מאוד את ההכרזה של מרגרט תאצ'ר שאין שום חברה אלא רק אינדיבידואלים; היא מעידה על קוצר-רואין חברתי מאוד נאיבי שבו האוניברסאלי מופרד מאוד מהקונקרטי. ניתן היה לחשוב שהבעיה נפתרה כאשר אריסטו הביך את אפלטון על כך שהוא יצר ממלכת "צורות" בלתי-ניתנות לתיאור שמתקיימת בנפרד מה"עותקים" המוחשיים והלא-מושלמים שלהן.

אפוא, זה נותר נכון שאינדיבידואלים לא יוצר סתם "אסופות"- אולי מלבד באינטרנט; ההפך הוא הנכון, אפילו כשהם נראים מבודדים ומסוגרים בעצמם, הם מוגדרים באופן עצום על-ידי מערכות היחסים שהם מבססים או שהם מוכרחים לבסס אלו עם אלו, בחסד הקיום המאוד אמיתי שלהם כיצורים חברתיים. הרעיון שהקולקטיב- או אפילו החברה עצמה- הוא לא יותר מאשר "אוסף של אינדיבידואלים, לא פחות ולא יותר" מייצג "תובנה" שחושפת את הטבע האנושי החברתי באופן שהוא בכלל לא ליברלי, והיום במיוחד, אפילו ריאקציוני.

בכך שהיא מקשרת בעקשנות את הקולקטיביזם עם דטרמיניזם חברתי בלתי מתפשר, בראון יוצרת אינדיבידואל אבסטרקטי שאפילו אינו אקזיסטנציאליסטי במובן הרשמי של המילה. לכל הפחות, הקיום האנושי מניח מראש את התנאים החברתיים והחומריים שהכרחיים לשימור החיים, השפיות, האינטליגנציה והשיח; והמעלות הרגשיות שבראון מחשיבה כהכרחיות לצורה הוולונטרית של הקומוניזם שלה: טיפול, דאגה ושיתוף. בלי הביטוי העשיר של מערכות היחסים החברתיות שאנשים מוקפים בהן מינקות לבגרותם, אותו "אוסף אינדיבידואלים" שבראון מציגה, לא יהיה חברה בכלל. זה יהיה רק "אוסף" במובן שתאצ'ר מציגה, נוודים אגואיסטים. הם לכאורה מושלמים בפני עצמם, הם מפורקים מהאינדיבידואליות שלהם מאחר ואין להם שום רצון מעבר לסיפוק צרכיהם והנאותיהם- שמובנים חברתית בכל אופן.

להכיר בכך שלאינדיבידואלים יש רצון חופשי והם מונעים מעצמם לא דורש מאתנו לדחות את הקולקטיביזם, מאחר והם גם מסוגלים לפתח מודעות לתנאים החברתיים שתחתם התכונות האנושיות האלו יוצאות לאור. השגת החירות מונחת בחלקה בתנאים ביולוגים, כמו שכל מי שגידל ילד יודע; חלקה בתנאים חברתיים, כמו שכל מי שחי בקהילה יודע; ובניגוד לקונסטרוקציוניסטים חברתיים, חלקה ביחסים בין הסביבה והנטיות המולדות, כמו שיודע כל אדם חושב. האינדיבידואליות לא הגיעה לכדי קיום יש מאין. כמו החופש, יש לה היסטוריה פסיכולוגית וחברתית ארוכה.

אם משאירים את האינדיבידואל/ית לעצמו/ה, האינדיבידואל מאבד את כל העוגנים החברתיים שמייצרים באדם את מה שמצופה מהאנרכיסט לחגוג בו: הכוחות הרפלקטיביים, שמקורם הגדול מהדיאלוג; הציוד הרגשי שמעודד זעם ביחס לשעבוד; החברות שמעודד את התשוקה לשינוי רדיקאלי; ותחושת המחויבות שמעודדת פעולה חברתית.

אכן, לתזה של בראון יש השלכות מטרידות בנודע לפעולה החברתית. אם אוטונומיה אינדיבידואלית עולה בחשיבותה על כל מחויבות קולקטיבית, אין שום בסיס לשום צורה של מיסוד חברתי, קבלת החלטות, או אפילו תיאום מנהלי. כל אינדיבידואל שמוכל לגמרי באוטונומיה של עצמו, רשאי לעשות כל מה שהוא רוצה- תחת ההנחה הליברלית הישנה, בתנאי שזה לא פוגע באוטונומיה של אחרים. אפילו קבלת החלטות דמוקרטית מושלכת לים תחת ההנחה שהיא סמכותנית. "שלטון דמוקרטי הוא עדיין שלטון" מזהירה בראון. "בעוד הוא מאשר יותר השתתפות אינדיבידואלית בממשלה מאשר מונרכיה או דיקטטורה טוטליטרית, הוא עדיין כולל בתוכו את דיכוי רצונם של כמה אנשים. זה בהכרח סותר את האינדיבידואל האקסיסטנציאלי, שחייב לשמור על שלמות רצונו בשביל להיות חופשי אקסיסטנציאלית" (פש"א, 53). אכן, בעיני בראון הרצון האוטונומי של האינדיבידואל כל כך קדוש טרנסנדנטלית שהיא מאשרת את הטענה של פיטר מרשל שבהתאם לעקרונות האנרכיסטים "אין לרוב יותר זכות להחליט למיעוט- אפילו מיעוט של אחד- מאשר למיעוט לרוב" (פש"א, 140).

נקודת מבט שמזלזלת ברציונל ובשיח ורואה את תהליכי קבלת ההחלטות הדמוקרטים של הקולקטיב כשלטון ודיקטטורה מעניקה למיעוט של אגו אחד את הזכות להפיל את ההחלטות של הרוב. העובדה נשארת איתנה, חברה חופשית תהיה דמוקרטית, או שהיא לא תהיה בכלל. בסיטואציה מאוד אקסיסטנציאליסטית, אם תרצו, של חברה אנרכיסטית- דמוקרטיה חירותנית ישירה- החלטות בוודאות תוחלטנה לאחד דיון פתוח. לאחר מכן, המיעוט- אפילו מיעוט של אחד- יוכל להציג טיעוני נגד כדי לשנות את ההחלטה. קבלת החלטות בקונצנזוס לעומת זאת, מונעת התנגדות ממושכת- התהליך המאוד חשוב של דיאלוג מתמשך, חוסר-הסכמה, אתגר ואתגר נגדי, בלעדיהם יצירתיות חברתית וכן אינדיבידואלית לא תהיינה אפשריות.

אם כבר, קבלת החלטות על בסיס קונצנזוס מבטיח שהחלטות חשובות או תעבורנה מניפולציה על-ידי מיעוט או תקרוסנה לגמרי. וההחלטות שכן תוחלטנה תהיינה ברמה הנמוכה ביותר של המכנה המשותף של הדעות ותכיל את הרמה היצירתית הנמוכה ביותר של הסכמה. אני מדבר כאן מניסיון ארוך שנים ועקוב מהשימוש בקונצנזוס ב"ברית הצדפה" (Clamshell alliance) בשנות השבעים. בדיוק ברגע שהתנועה הבערך-אנרכיסטית שנגד כוח גרעיני הייתה בשיא מאבקה, עם אלפי פעילים, היא נהרסה דרך המניפולציה של תהליך קבלת ההחלטות בקונצנזוס על-ידי מיעוט. ה"רודנות של חוסר המבנה" שמייצרת קבלת ההחלטות בקונצנזוס מאפשרת למעטים שמאורגנים היטב לשלוט ברוב הלא ממוסד, הלא מאורגן  והמגושם בתוך התנועה.

וגם לא היה אפשר, בתוך הקריאה והזעקה לקונצנזוס, לקיים דיאלוג וליצור שיח פורה, לטפח התפתחות יצירתית של רעיונות שיספקו פרספקטיבות חדשות. בכל קהילה, חוסר נחת ואינדיבידואלים סוררים, מונעים מהקהילה לעמוד במקומה. מילים מזלזלות כמו "שלטון" ו"דיקטטורה" מתייחסות היטב לניסיון להשתיק את הסוררים, לא למימוש של הדמוקרטיה; באופן אירוני, זה ה"רצון הכללי" של הקונצנזוס שיכול, כמו שרוסו אמר באמנה החברתית, "להכריח אנשים להיות חופשיים".

ה"אינדיוידואליזם האקזיסטנציאליסטי" של בראון מתעסק עם האינדיבידואל באופן א-היסטורי, ועל כן הוא רחוק מאוד מלהיות אקזיסטנציאליסטי בכל מובן מקובל של המילה. היא מזקקת את האינדיבידואל לקטגוריה הטרנסצנדנטלית, בדיוק כמו רוברט ק. וולף בספרו "להגנת האנרכיזם" המפוקפק משנות ה-,70 שמלא ברעיונות קאנטיאנים של מהו אינדיבידואל. התנאים החברתיים שבאים במגע עם האינדיבידואל ונותנים לו את רצונו החופשי האמיתי וקיומו היצירתי נבלעים באבסטרקטים מוסריים טרנסצנדנטליים, שניתנים להם חיים אינטלקטואלים טהורים משל עצמם, והם "קיימים" מחוץ להיסטוריה ולמעשה.

האקספוזיציה של בראון עקבית בערך כמו שילוב בין בריאתנות ואבולוציה, וזה מאחר והיא מחליפה נקודות מבט בין מוסריות טרנסצנדנטלית ופוזיטיביזם פשוט בגישתה כלפי היחסים בין היחיד/ה לקבוצה. הדיאלקטיקה העשירה וההיסטוריה הנרחבת שמראות כיצד האינדיבידואל בסופו של דבר עוצב על ידי ההתפתחות החברתית כמעט ולא מופיעה בכלל בעבודתה. בתפישות האטומיסטיות והאנליטיות באופן צר שלה- אך עדיין בעלות פירושים טרנסצנדנטליים ומופשטים מוסרית- בראון מספקת בדיוק את הרקע הדרוש לרעיון של אוטונומיה שמנוגדת לחופש החברתי. עם "אינדיבידואל אקסיסטנציאלי" מהצד האחד וחברה שמורכבת אך ורק מ"אוסף של אינדיבידואלים" מהצד השני, התהום בין האוטונומיה לחופש נהיית בלתי ניתנת לגישור.

אנרכיזם ככאוס

לא משנה מה ההעדפות האישיות של בראון, הספר שלה גם משקף וגם מספק את ההנחות ההכרחיות בשביל המעבר של אנרכיסטים אירו-אמריקאים מהאנרכיזם החברתי לעבר האנרכיזם האינדיבידואלי או זה של סגנון החיים. אכן, אנרכיזם של סגנון חיים היום מוצא את ביטויו המרכזי בריסוס גרפיטי, ניהיליזם פוסט-מודרניסטי, אנטי-רציונאליות, ניאו-פרימיטיביזם, אנטי-טכנולוגיה, "טרוריזם תרבותי" נאו-סיטואציוניסטי, מיסטיקה ו"פרקטיקה" של "מרידות אישיות" שמקבלות השראה מפוקו.

הפוזות הטרנדיות האלו- כמעט כולן עוקבות אחרי האופנה של יאפים עכשוויים- הן אינדיווידואליסטיות במובן החשוב שבו הן אנטי-תזות להתפתחות של ארגון רציני, פוליטיקה רדיקאלית, תנועה חברתית מחויבת, עקביות תיאורתית ורלוונטיות. מאחר והם יותר מכוונים להשגת "הגשמה עצמית" מאשר השגת שינוי חברתי בסיסי, הטרנד הזה בקרב אנרכיסטים של סגנון חיים מזיק במיוחד מאחר והוא "פונה פנימה", כדבריה של קטינקה מאטסון, והוא מתיימר להיות קשור לפוליטיקה- אומנם פוליטיקה שדומה לזו של רונאלד לאינג שמאופיינת ב"פוליטיקה של החוויה". הדגל השחור, שאנרכיסטים חברתיים מהפכנים הניפו במרידות ומאבקים באוקראינה וספרד, עכשיו נהיה פריט לבוש אופנתי להנאתם של בורגנים-זעירים שיקים.

אחת הדוגמאות הדוחות ביותר לאנרכיזם של סגנון חיים הם הספרים א.א.א – אזור אוטונומי ארעי, אנרכיזם אונטולוגי, טרוריזם פואטי, אבן-חן בסדרה האוטונומית החדשה של חאקים באי (ששמו המקורי הוא פיטר ווילסון), שפורסם על ידי ההוצאה הפוסט-מודרניסטית "אוטונומדיה" בברוקלין. בתוך שירי הלל ל"כאוס", "תשוקות בלתי נשלטות", "ילדי פרא", "פגאניזם", "חבלה אומנותית", "אוטופיות פיראטיות", "קסם שחור כפעולה מהפכנית", "פשע" ו"כישוף"- וכל זאת בלי להזכיר את ההמלצה על "מרקסיזם-שטירנריזם"- נוכחת הקריאה הארוכה באופן מגוחך לאוטונומיה, שנראית כמו פרודיה על אידיאולוגיה שבולעת את עצמה ומעודדת התעסקות עצמית.

א.א.א (אזור אוטונומי ארעי) מציג את עצמו כמצב תודעתי, אנטי-רציונאלי ואנטי-ציוויליזציוני, שבו חוסר-ארגון נתפש כצורת אומנות וגרפיטי מחליף את מקומם של התארגנויות. הבאי (השם הספרותי שלו היא המילה הטורקית לצ'יף או נסיך) לא חוסך במילים על הסלידה שלו ממהפכה חברתית: "למה לטרוח להתעמת עם "כוח" שאיבד כל משמעות ונהיה אך ורק סימולציה? עימותים שכאלו רק יסתיימו בפרכוסים מסוכנים ומכוערים של אלימות" (א.א.א, 128). כוח בגרשיים? אך ורק סימולציה? אם מה שקורה בגדה המערבית זו רק "סימולציה" אנחנו אכן חיים בעולם בטוח מאוד! הקורא שלא מרגיש בנוח עם המצב החברתי של החיים המודרניים יצטרך להתעמת עם מילותיו של באי בדבר "הריאליזם דורש לא רק שנוותר על "המהפכה", אלא גם על הרצון בה" (א.א.א, 101). האם הפסקה הזאת מעודדת אותנו ליהנות מהשלווה של הנירוונה? או מסימולציה בודריארית חדשה? או מדמיון חדש?

לאחר שחיסל את המטרה המהפכנית הקלאסית של שינוי החברה, הבאי מלגלג ביהירות על אלו שבעבר הקריבו הכל בשבילה: "הדמוקרט, הסוציאליסט, הרציונל, חירשים למוסיקה וחסרי חוש קצב" (א.א.א, 66). באמת? האם הבאי ותלמידיו למדו את המוסיקה המהפכנית הצרפתית ורקדו באקסטזה לצלילי מוסיקת המלחים הרוסית? ישנה יהירות מייגעת בכך שבאי פוטר את התרבות העשירה שנוצרה על ידי מהפכנים במאות שעברו, אכן, בידי אנשים פשוטים, לפני עידן הרוקנרול ופסטיבל וודסטוק.

אכן, כל מי שיכנס לעולם החלום של הבאי יוותר על כל "השטויות" בדבר מחויבות חברתית. "חלום דמוקרטי? חלום סוציאליסטי? בלתי-אפשרי" מפציר הבאי בביטחון גואה. "בחלום איננו נשלטים על ידי דבר מלבד על ידי אהבה וכישוף" (א.א.א, 64). כך החלומות של עולם חדש שזומנו בידי מאות של מהפכנים בעתות מהפכה מרודדים על-ידי הבאי לחוכמה של עולם חלומות קדחתני.

בקשר לאנרכיזם שהוא "כולו מכוסה בהומניזם מוסרי, מחשבה חופשית, אתאיזם שרירי והיגיון דקארטיאני פונדמנטליסטי גס" (א.א.א, 52)- שכחו מזה! לא רק שהבאי, באבחה אחת נפטר מכל מסורת ההארה הארוכה שהאנרכיזם, הסוציאליזם והמסורת המהפכנית מושרשות בה, הוא מערבב דברים לא קשורים לחלוטין, כמו "היגיון דקארטיני פונדמנטליסטי", "מחשבה חופשית" "אתאיזם שרירי" כאילו היו כולם אותו הדבר או רמזו זה על זה.

למרות שהבאי עצמו לא חושש לפסוק פסקי דין ולהעלות מחלוקות רגזניות, אין לו שום סבלנות ל"אידיאולוגים המתקוטטים של האנרכיזם והליברליזם" (א.א.א, 46). כשהוא מכריז כי "לאנרכיה אין שום דוגמות" (א.א.א, 52), הבאי מציף את קוראיו בדוגמה נוקשה במיוחד: "אנרכיזם בסופו של דבר מרמז על אנרכיה- ואנרכיה היא כאוס" (א.א.א, 64).  כך אמר אלוהים "אני עצמי", ומשה קיבל.

אכן, בפרץ נרקיסיזם, הבאי ממנה את ה"עצמי" שהוא בעליו של הכל, ה"אני" המתנשא, ה"אנוכי" הגדול, לריבון: "כל אחד מאתנו הוא השליט של גופו, של יצירותיו- ושל כל דבר אחר שאנחנו מצליחים לתפוש ולהשיג". בשביל הבאי, אנרכיסטים ומלכים- ובאים (נסיכים טורקיים)- נהיים זהים, כמו כל השליטים:

המעשים שלנו מוצדקים בפקודה ומערכות היחסים שלנו מוסדרות בהסכמים עם שליטים אחרים. אנחנו קובעי החוקים של הממלכות שלנו- ושרשראות החוק נשברו. במציאות העכשווית אולי אנחנו סתם מתחזים כדי לשרוד- אבל למרות זאת נוכל אולי להשיג מספר רגעים, מספר מטרים רבועים של מציאות בהם שלטוננו יהיה מוחלט, הroyaume שלנו (ממלכה). L'etat, c'est moi"" (המדינה היא אני, אמרתו המפורסמת של לואי ה-14 שמייצגת בעיני רבים את מהות השלטון האבסולוטיסטי)… אם אנחנו כפופים לאיזו שהיא אתיקה או מוסר, אלו חייבים להיות כאלו שדמיינו בעצמנו. (א.א.א, 67).

המדינה היא אני? L'etat, c'est moi?  ביחד עם באי אני מצליח לחשוב על לפחות עוד שני אנשים במאה האחרונה שנהנו מהזכות הזאת: יוסף סטלין ואדולף היטלר. רובנו בני התמותה, עשירים ועניים כאחד, -במילותיו של אנטול פרנס- חולקים את האיסור לישון מתחת לגשרי הסיין. אכן, אם "על הסמכות" של פרידריך אנגלס מייצג צורה בורגנית של סוציאליזם, "א.א.א" וכל היוצאים ממנו מייצגים צורה בורגנית של אנרכיזם. "אין מהפכה, לא מאבק או דרך; אם כבר עכשיו אתה המלך של העור שלך, חירותך מחכה רק לאהבה של מלכים אחרים: פוליטיקה של חלום, דחופה כמו תכול השמיים" אומר הבאי- מילים שניתן לחקוק על קירות וולסטריט כאמנת האגואיזם והאדישות החברתית (א.א.א, 4).

אין בכך ספק, הגישה הזאת לא תדחה את הקפיטליזם יותר מאשר שיער ארוך, זקן וג'ינס. לצערנו, יותר מדי אנשים בעולם, לא סימולציות או חלומות, הם אפילו לא הבעלים של גופם שלהם, כפי שאסירים בכלא יכולים להעיד. אף אחד מעולם לא השתחרר מהסבל של העולם באמצעות "פוליטיקה של חלומות", מלבד הבורגנות הזעירה הפריווילגית, שעשויה לקבל את המניפסט של הבאי, במיוחד ברגעי שעמום.

למעשה, בשביל הבאי, אפילו מרידות מהפכניות קלאסיות לא מציאות הרבה יותר מהיי אישי, שמזכיר את "החוויה חסרת הגבולות" של פוקו. "מרד הוא כמו "חווית פסגה"" הוא מבטיח לנו (א.א.א., 100). "היסטורית, כמה אנרכיסטים השתתפו במרידות , אפילו כאלו קומוניסטיות וסוציאליסטיות", אבל זה היה "מאחר והם מצאו ברגע המרד את החופש אותו הם חיפשו. לכן, אוטופיות עד כה נכשלה, אך האנרכיסטים האינדיווידואליסטים או אקסיסטנציאליסטים עד כה הצליחו בכך שהם השיגו (גם אם לזמן מועט) את המימוש לרצון שלהם בכוח בזמן המלחמה" (א.א.א, 88). אני יכול להעיד, מרד העובדים האוסטרי בפברואר 1934 ומלחמת האזרחים הספרדית של 1936 היו יותר מרגעים אורגזמיים של מרד, אלא מאבקים עקובים מדם שנישאו ברצינות גמורה.

בשביל הבאי, מרד נהיה לא יותר מאשר טריפ פסיכודאלי, בעוד המשגיח הניטשיאני שבאי מעודד, הוא "רוח חופשית", ש"שונאת לבזבז זמן על קידום שינויים, מחאה או חזונות, או כל סוג של הקרבה מהפכנית". נראה אם כך שחלומות הם בסדר כל עוד הם לא עם "חזון" (כלומר, אחריות חברתית); במקום כל זאת, הבאי ישתה יין ויחווה "אופוריה אישית" (א.א.א, 88), מה שמצביע על לא יותר מאשר אוננות אינטלקטואלית, משוחררת מכל היגיון ולוגיקה.

זה לא יפתיע אותנו לגלות שהבאי מעודד את הרעיונות של שטירנר "שלא משתמש בכלל במטהפיסיקה, אבל כן מעניק לייחודיות (כלומר, האגו) אבסולוטיות מסוימת" (א.א.א, 68). לבטח, הבאי מגלה ש"חסרה בעבודתו של שטירנר מידה מסוימת של קונספט של תודעה בלתי סדירה" (א.א.א, 68). מסתבר ששטירנר יותר מדי רציונאלי בשביל הבאי. "התרבויות האוריינטליות והנסתרות מחזיקות בטכניקות שניתן להפקיע באופן אנרכיסטי אמיתי… אנחנו צריכים פרקטיקה של "אנרכיזם מיסטי"… דמוקרטיזציה של שאמאניזם, שליו ושיכור" (א.א.א, 63). וכך מעודד הבאי את תלמידיו להפוך ל"מכשפים" ומציע שהם ישתמשו ב"קללת המאיה של המלאי דג'ין השחור".

מה הוא בסופו של דבר "אזור אוטונומי ארעי"? "הא.א.א הוא כמו מרד שלא מתעמת עם המדינה, פעולת גרילה שמשחררת אזור (שטח, זמן או דמיון) ואז מפרקת את עצמה, כדי לקום מחדש באזור אחר ובזמן אחר, לפני שהמדינה תוכל לרסקה (א.א.א, 101). "בא.א.א אנחנו יכולים להכיר הרבה מהרצונות הכמוסים שלנו, אפילו אם רק לעונה, אוטופיה פיראטית קצרה, אזור חופשי ישן" (א.א.א, 62). "א.א.א פוטנציאלים" כוללים את "ההתאספויות השבטיות של שנות השישים, ועידות היער של אקו-טרוריסטים,  הפסטיבל של הניאו-פגאנים, ועידות אנרכיסטיות, וחוגים הומוסקסואלים" וזה בלי להזכיר "מועדוני לילה, נשפים" ו"פיקניקים ליברטריאנים נושנים"- לא פחות מכך!(א.א.א, 100). בהיותי חבר בליגה הליברטריאנית של שנות ה60', הייתי רוצה לראות את הבאי וחבריו מגיעים לאחד מאותם פיקניקים ליברטריאנים נושנים.

הא.א.א הוא כל כך חולף, הולך ונעלם וקשה לתיאור במילים ביחס למדינה היציבה והבורגנות ש"ברגע שניתן שם לא.א.א…הוא חייב להיעלם, הוא יעלם… ולאחר מכן יצוץ במקום אחר" (א.א.א, 101). א.א.א הוא לא מרד, אלא בדיוק סימולציה, איך שנתפש מרד בדמיונות הילדותיים, נסיגה בטוחה לדמיון. אכן, מכריז הבאי: "אנחנו ממליצים על הא.א.א מאחר והוא מבטיח את איכות ההעצמה, בלי בהכרח (!) להוביל לאלימות והקרבה" (א.א.א, 101). בדיוק כמו "התרחשות" של אנדי וורהול, א.א.א הוא אירוע חולף, אורגזמה רגעית, ביטוי חולף "לרצון לשלטון", ולכן הוא בבירור חסר יכולת להשפיע על האישיות של האינדיבידואל, ואפילו אף בעל פחות יכולת להשפיע על אירועים ועל המציאות.

בהתחשב בטבע החולף של הא.א.א, חסידיו של באי יוכלו ליהנות מהפריווילגיה של "קיום נוודי", מאחר ו"הומלסיות היא סוג של מעלה, הרפתקה" (א.א.א, 130). אבוי, מחסור בבית יכול להיות "הרפתקה" אם יש בית לחזור אליו, ונוודות היא הפריווילגיה של אלו שיכולים להרשות לעצמם לחיות בלי להרוויח את מחייתם. מרבית ההומלסים "הנוודים" שאני זוכר מתקופת השפל הגדול חיו חיים אומללים של רעב, מחלות וחוסר כבוד ולרוב מתו מוקדם- כמו שעדיין קורה היום ברחובות אמריקה המעוירת. אותם בודדים שמתחזים לצוענים שנהנים מחיי הנדודים היו לכל הפחות אגואיסטים ולכל היותר נוירוטיים באופן טראגי. איני יכול להתעלם מ"מרד" אחר שהבאי מקדם: שהוא, "אנאלפביתיות מבחירה" (א.א.א, 129). למרות שהוא מקדם את זה כמרד על המערכת החינוכית, ההשפעה החיובית של זה תהפוך את צוויו של באי לבלתי נגישים לקוראיו.

המגזין "Whole earth review" נתן אולי את התיאור הכי טוב לא.א.א, באומרו שהספרון של באי "במהירות נהיה התנ"ך של תרבות הנגד בשנות ה-90… בעוד שהרבה מהרעיונות של באי קרובים לרעיונות האנרכיסטים", הביקורת מבטיחה לקוראים היאפים שבאי מתרחק מהרטוריקה הרגילה על הפלת הממשלה.  במקום זאת הוא מעדיף את הטבע המהיר של "מרידות", שהוא מאמין שמספקות "רגעים אינטנסיביים שיכולים להעניק משמעות וצורה לחיים כולם". אותם תאים של חופש, או אזורים אוטונומיים ארעיים, מאפשרים לאינדיבידואל לחמוק מהרשתות הסכמטיות של הממשלה ולחיות לעתים בממלכות שיש בהן חופש מושלם.

ישנה מילה יידית שאי אפשר לתרגם שמתארת את זה: נעביך! במהלך שנות ה60' הייתה קבוצה אחווה שנקראה Up Against the Wall Motherfuckers שהפיצה בלבול, חוסר ארגון ו"טרור תרבותי" דומים. וכל זאת רק כדי להיעלם מהסצנה הפוליטית מיד לאחר מכן. אכן, חלק מהחברים בה הצטרפו לעולם העסקים, העולם המקצועי והעולם הבורגני שהם טענו לפני-כן שהם מתעבים. זו לא התנגדות שייחודית לאמריקה. כמו שאחד המשתתפים במרידות הצרפתיות של מאי-יוני 1968 אמר בציניות "נהנינו ב1968, ועכשיו הזמן להתבגר". אותו מעגל אימים, חזר במהלך מרד הנוער המאוד אינדיוידואליסטי של ציריך ב1984, רק במטרה להיגמר ביצירת "פארק המחטים", מקום בילוי מוכר של קוקאין וקראק שהוקם בידי פקידי העיר כדי להרשות לנוער המכור להרוס את עצמו באופן חוקי.

אין לבורגנות שום סיבה לפחד מהכרזות שכאלו. האנרכיזם הנרקיסיסטי הזה, עם הסלידה שלו מממסדים, ארגוני המונים, האוריינטציה התת-תרבותית שלו, הניוון המוסרי, החגיגה של הדברים החולפים והדחייה שלו של תוכניות ופרוגרמות, הוא בלתי מזיק בכלל, הוא רק שסתום ביטחון של חוסר-הסיפוק ביחס לסדר החברתי הקיים. בעקבות הבאי, אנרכיזם של סגנון חיים בורח מכל אקטיביזם חברתי בעל-משמעות ומחויבות איתנה לפרויקטים מתמשכים ויצירתיים בכך שהוא ממוסס את עצמו לקליקות, ניהיליזם פוסטמודרניסטי, ותחושה אליטיסטית של עליונות.

המחיר שהאנרכיזם יצטרך לשלם אם הוא יחליף את הרעיונות החירותניים של תקופות קודמות בזבל הזה יכול להיות עצום. האנרכיזם האגואיסטי של באי, עם הנסיכה הפוסט-מודרניסטית שלו לתוך "אוטונומיה" אינדיבידואלית, החוויה חסרת הגבולות של פוקו, והאקסטזה הסיטואציוניסטית, מאיימים להפוך את המילה אנרכיזם ללא מזיקה פוליטית וחברתית- רק תחביב למען גירויים של הבורגנים הזעירים בכל הגילאים.

אנרכיזם מיסטי ואי-רציונאלי

הא.א.א של הבאי כלל לא עומד לבד בקריאה שלו לכישוף ומיסטיקה. מאחר והאנרכיסטים של סגנון החיים שואפים לחזור לעידן פאר ישן, רבים מהם ברצון מאמצים גישה אנטי-רציונאלית במובן הכי ריאקציוני שיש. חישבו על "המשיכה של האנרכיה" שמכסה את כל העמוד האחורי של הגיליון האחרון של הFifth Estate  (קיץ (1989. ניתן לקרוא שם ש"אנרכיה מזהה את הקרבה של שחרור מוחלט, וכסמל לחופשך, היה עירום בטקסיך. רקוד, שיר, צחק, סעד, חגוג, שחק". אנחנו מצווים לעשות כך- ומי יוכל לטעון נגד אותם תענוגות?

ואומנם, יש כאן קאץ'. "המנזר של תלמה" של רבלה, שה Fifth Estate מנסים לחקות, היה גדוש משרתים, טבחים, סייסים, שבלעדיהם האריסטוקרטים הנהנתנים מהאוטופיה של המעמד העליון הזו, היו גוועים ברעב ומצטופפים עירומים באולמות הקרים. יתכן מאוד ש"המשיכה של האנרכיה" של ה Fifth Estate  מחזיקה בראשונה גרסה פשוטה יותר של אותו הדבר, ושה"סעודה" שיש להם בראש היא של טופו ואורז ולא של חוגלות ממולאות וטראפלים טעימים. ועדיין- ללא התקדמויות טכנולוגיות ניכרות שתשחררנה אנשים מהעמל, אפילו כדי להביא לשולחן טופו ואורז, איך חברה שתהיה מבוססת על הגרסה הזאת של האנרכיה תוכל לצפות להיפטר מכל סמכות, לחלוק הכול במשותף, לסעוד, לרוץ עירומים, לרקוד ולשיר?

השאלה הזאת היא מאוד רלוונטית בשביל קבוצת ה Fifth Estate. מה שמזעזע בכתב-העת זו הכת הפרימיטיביסטית, האנטי-רציונאלית והאנטי-ציויליזציונית שנחה במרכז מאמריו. ובכלל, ה"משיכה של האנרכיה" של ה Fifth Estate מזמינה את האנרכיסטים "להטיל מעגלי קסם, להיכנס לטראנס האקסטזה, לגלות בכישוף את מה שמעלים את הסמכות"- במיוחד אותן פרקטיקות ששמאנים משתמשים בהן (שלפחות אחד מהכותבים מאוד מעריך), ובחברות היותר מתקדמות, הכמרים, הרבנים והאימאמים, שהשתמשו באותן טכניקות במשך עידנים כדי להעלות את יוקרתם לרמת השליטים, וכנגדם ההיגיון היה צריך להיאבק קרב ארוך כדי לשחרר את המחשבה האנושית מהמיסטיקה שהיא עצמה יצרה. "להעלים כל סמכות"? שוב, יש כאן מגע של פוקו, שמכחיש את הצורך לבסס מוסדות מועצמים בניהול עצמי כנגד אותו כוח אמיתי של מוסדות קפיטליסטים והיררכיים- אכן, למען השגת החברה שבה רצון ואקסטזה יוכלו להגיע לכדי מימוש אמיתי, בחברה קומוניסטית חירותנית.

שיר התהילה האקסטטי והמפתה של הFifth Estate , שכל-כך מנותק מכל הקשר חברתי- כשמתעלמים מכל הקישוטים הרטוריים שלו- יכול בקלות להופיע כפוסטר על הקירות של בוטיק שיקי, או על הצד האחורי של כרטיס ברכה. חברים שלי שביקרו בניו-יורק לאחרונה הודיעו לי, שמסעדה עם שולחות מכוסי משי, תפריטים יקרים וקהל יאפי ברחוק מארק בצד המזרחי- שדה קרב בשנות ה60'- נקראת אנרכיה. האבוס העירוני הזה לבורגנים הזעירים, יש בו הדפסה של תמונה של פועלים מיליטנטים שצועדים כנגד הבוס, או אולי תחנת המשטרה. נראה שאנרכיזם של סגנון חיים יכול בקלות להיות בחירה לטעמו של הצרכן. נאמר לי שלמסעדה גם יש שומרים, כנראה כדי להרחיק את ההמונים.

פרטי, בטוח, הדוניסטי, ואפילו חמים, אנרכיזם של סגנון חיים בקלות יכול לטפח את החיים של הבורגנות העירונית. כמו האומנות הסיטואציונית שMIT  הציגו לפני כמה שנים לבקשתם של הבורגנים הזעירים, הוא מציע רק קצת יותר מגרסה מרושעת למדי של האנרכיזם- אעיז לומר, סימולאקרה (הדמיה). תעשיית האקסטזה, שמסתדרת נהדר תחת הקפיטליזם, בקלות תוכל לספוג לתוכה את הפרקטיקות של האנרכיסטים של סגנון החיים ולהרוויח מכך כסף. תרבות הנגד שפעם זעזעה את הבורגנים הזעירים עם השיער הארוך שלה, הזקנים, הלבוש, החופש המיני והאומנות, כבר מזמן הופקעה בידי היזמים הבורגנים שבתי הקפה שלהם, הבוטיקים, המועדונים וחופי הנודיסטים מרוויחים בענק, כמו שנחזה בידי רבים.

למעשה, יש השלכות מרחיקות לכת ומאוד בעייתיות להצהרות האנטי-רציונליסטיות של הFifth Estate. החגיגה שלהן של הדמיון, האקסטזה והפרימיטיביזם, מטילה חשד לא רק ביעילות ההגיונית אלא גם בהיגיון עצמו. עמוד השער של המגזין של חורף 1993 מציג את התצריב הלא מובן כהלכה של פרנסיסקו גויה "Il sueno de la razon produce monstros" ("תרדמת התבונה מולידה מפלצות"). מספר 43 מתוך הסדרה "לוס קאפריצ'וס".הדמות הישנה של גויה מוצגת שרועה על השולחן לפני מחשב של אפל. התרגום האנגלי של ה Fifth Estate של הכיתוב של גויה אומר "חלום ההיגיון מוליד מפלצות", מה שמרמז שהמפלצות הן תוצר של ההיגיון עצמו. למעשה, גויה אמר, שהמפלצות שבתמונה הן לא תוצר של החלום, אלא של השינה של ההיגיון. כמו שהוא כתב בפרשנות שלו עצמו: "הדמיון, כשההיגיון נוטש אותו, מוליד מפלצות בלתי-אפשריות. כשהוא מאוחד עם ההיגיון, הוא האמא של כל האומנות, ומקור כל פלאיה". בכך שכתב-העת הזה משפיל את ההיגיון, הוא עומד בצד אחד עם כל הנטייה ההיידגראנית הריאקציונית של היום.

כנגד טכנולוגיה וציוויליזציה

הכתבים של ג'ורג' ברדפורד (שידוע גם כדייוויד וטסון) אפילו מטרידים יותר. ברדפורד הוא אחד התיאורטיקנים של הFifth Estate, שמדבר על הזוועות של הטכנולוגיה- כל טכנולוגיה. נראה שטכנולוגיה, לפיו, היא שקובעת את היחסים החברתיים, ולא ההפך, תפישה שהרבה יותר דומה למרקסיזם וולגרי מאשר לאקולוגיה חברתית. "טכנולוגיה היא לא פרויקט מבודד או אפילו הצבירה של ידע טכני", ברדפורד מספר לנו בספרו "עוצרים את ההידרה התעשייתית" (ע.ה.ת), זה נקבע על ידי ספירה יותר עמוקה ונפרדת של יחסים חברתיים. הטכנולוגיה נהייתה, במילותיו של לאנגדון ווינר "מבנים שתנאי ההפעלה שלהם דורשים את הסידור מחדש של הסביבה שלהם", וכך גם של עצם היחסים החברתיים שהולידו אותם. הטכנולוגיה התפתחה והשיגה חיים משל עצמה…היא צמחה ונהייתה סוג של סביבה ומערכת חברתית, הן אינדיבידואלית והן קולקטיבית…בפירמידה מכניסטית שכזאת, מערכות חברתיות ואינסטרומנטליות הן אותו הדבר.

האוסף השטחי הזה של דעות מתעלם בנינוחות ממערכות היחסים הקפיטליסטיות שקובעות בבוטות איך ישתמשו בטכנולוגיה ובמקום זה מתרכז במה הטכנולוגיה היא לכאורה. על-ידי הדחקת היחסים החברתיים למה שהוא לא משמעותי- במקום להדגיש את התהליך היצרני הכל-כך חשוב שבו משתמשים בטכנולוגיה- ברדפורד מקנה למכונות ול"טכנולוגיות הגדולות" אוטונומיה מיסטית, שבאותו אופן שעשו הסטליניסטים בייחוסם מהות נפרדת לטכנולוגיה היא משרתת תמיד מטרות ריאקציוניות. הרעיון שלטכנולוגיה יש חיים משל עצמה נעוץ עמוקות ברומנטיות הגרמנית של המאה ה-19 ובכתבים של מרטין היידיגר ופרידריך יונגר, שכתביהם היוו השראה רבה לאידיאולוגיה הנאצית, למרות שהנאצים הפרו את האידיאולוגיה האנטי-טכנולוגית באופן קבוע.

כשמסתכלים על זה מנקודת הראות של האידיאולוגיה העדכנית מימנו אנו, המטען האידיאולוגי הזה מסתמן בטענה המאוד רווחת היום, שהמיכון החדש והאוטומטי עולה לאנשים בעבודות שלהם או מגביר את הניצול-שתי עובדות שאין בהן ספק, אך מקורן הוודאי הוא במערכת היחסים הנצלנית של הקפיטליזם ולא בפיתוח הטכנולוגי עצמו. קיצוצי העובדים היום לא נעשים בידי המכונות, אלא בידי בורגנים רודפי בצע שמשתמשים במכונות כדי להחליף עובדים או לנצל אותם עוד יותר. אכן, אותן מכונות שהבורגנים משתמשים בהן כדי "להוריד עלויות יצור", יכלו, בחברה רציונאלית, לשחרר את האנשים כולם מהעמל חסר-הדעת בפעילויות יותר מתגמלות ומהנות.

אין שום עדות שברדפורד קרא את היידיגר או יונגר; יתר על כן, נראה שהוא שואב את ההשראה שלו מלנגדון ווינר וז'ק אלול, שאת האחרון מבין השניים ברדפורד אפילו מצטט בהסכמה: "זו הלכידות הטכנולוגית שהיום יוצרת את הלכידות החברתית…הטכנולוגיה בעצמה היא לא רק האמצעים, היא יקום של אמצעים, היא אקסקלוסיבית וטוטאלית" (צוטט בע.ה.ת עמוד 10).

בספרו המוכר ביותר, "החברה הטכנולוגית", אלול מקדם את התזה הקודרת שלו על כך שהעולם והדרכים בהן אנחנו חושבים עליו נוצרים בידי הכלים והמכונות. מאחר והספר שלו חסר כל סוג של ניתוח או הסבר חברתי על איך אותה "חברה טכנולוגית" נוצרה, הספר של אלול מסכם את העניין בכך שהוא לא מציע שום תקווה, ועוד פחות מזה, שום דרך לאיך לגאול את האנושות מההיטמעות המוחלטת שלה בטכנולוגיה. אכן, אפילו הומניזם שמנסה לרתום את הטכנולוגיה לצרכים האנושיים הוא בתפישתו של אלול "תקווה יפת נפש שאין לה שום השפעה על ההתפתחות הטכנולוגית". ואכן זו תפישה מוצדקת, אם בוחרים בתפישה הדטרמיניסטית והולכים איתה עד למסקנות המתבקשות.

אבל, לשמחתנו, ברדפורד מספק לנו פיתרון: "להתחיל לפרק את המכונה באופן מיידי" (ע.ה.ת, 10). הוא לא מתפשר בכלל עם הציביליזציה והוא למעשה חוזר על כל אותן קלישאות פסבדו-מיסטיות, אנטי-ציויליזציונית ואנטי-טכנולוגיות שמופיעות במספר כתות סביבתניות של העידן החדש. הוא מספר לנו שהציוויליזציה המודרנית היא מטריצה של כוחות, כולל יחסי הסחורות, תקשורת המונים, עיור וטכנולוגיות, ועל כל זה הוא מוסיף גם מדינות יריבות שחמושות בטכנולוגיות גרעיניות וסייברנטיות, כשכל זה ביחד מתמזג למכונת-על גלובאלית (ע.ה.ת, 20). במאמרו "ציוויליזציה בתפזורת" הוא מציין: "יחסי הסחורות הם סך הכל חלק מאותה מטריצה של כוחות, שבה הציוויליזציה היא מכונה שהייתה מחנה עבודה עוד מראשיתה, והתקדמות ליניארית מגניבת האש בידי פרומתיאוס עד לקרן המטבע הבין לאומית". בהתאם לכך, ברדפורד גוער בספר "האמא הקוסמית הגדולה: לגלות מחדש את דת כדור-הארץ" של מוניקה סג'ו וברברה מור, לא על התאיזם הרגרסיבי והאטביסטי, אלא משום שהכותבות כתבו את המילה "ציוויליזציה" בגרשיים- פרקטיקה שלפי ברדפורד "משקפת את הנטייה של הספר המרתק (!) הזה להניח אלטרנטיבה או פרספקטיבה הופכית על הציביליזציה במקום לאתגר את ההנחות שלה לגמרי (ציוויליזציה בתפזורת, הערה 23). לכאורה, צריך לגעור בפרומתיאוס, לא בשתי האימהות הארציות האלו שהמסכת שלהן על האלים הכתוניים, על כל הפשרות שלה עם הציוויליזציה, היא "מרתקת" לדברי ברדפורד.

שום התייחסות למכונת-העל לא תהיה שלמה בלי לצטט את הקינה של לואיס ממפורד על ההשפעות החברתיות שלה. אכן, חשוב לציין שהערות האלו של ממפורד לרוב פורשו שלא כהלכה. ממפורד לא היה נגד טכנולוגיה, כמו שברדפורד ואחרים היו רוצים שנאמין; הוא גם לא היה מיסטיקן שהרעיונות האנטי-ציוויליציונים והפרימיטיביסטיים של ברדפורד היו מוצאים חן בעיניו. על העניין הזה, אני יכול להעיד מידע אישי בנוגע לדעות של ממפורד, מכשדנו באריכות כמשתתפים בוועידה באוניברסיטת פנסילבניה בסביבות 1972.

אבל כל שעלינו לעשות כדי לראות שממפורד מתאר בחיוב "כלים מכאניים" כ"דרך אפשרית להשגת המטרות של אנשים רציונליים" זה לפנות לכתבים שלו, כמו "טכנולוגיה וציוויליזציה" (ט.צ), שממנו ברדפורד עצמו מצטט. כדי להזכיר באופן חוזר ונשנה לקוראיו שמכונות מקורן באנשים, ממפורד מציין שהמכונה היא "ההשלכה של האישיות האנושית הספציפית" (ט.צ). אכן, אחת ההשפעות הגדולות ביותר שלה היו להיפתר מההשפעות של האמונות התפלות על התודעה האנושית. לפיכך:

"בעבר, האספקטים הדמונים והאי-רציונליים של החיים פלשו לספירות שלא היו שייכים אליהן. זה היה צעד קדימה לגלות שחיידקים, ולא אלפים, הם שאחראים להחמצת החלב, ושמנוע הוא יותר יעיל לתחבורה ארוכת טווח ומהירה ממטאטא של מכשפה… המדע והטכנולוגיה הקשיחו את המוסר שלנו: מעצם הפשטות שלהם הם מזלזלים בפחדים הילדותיים שלנו, הניחושים שלנו והדעות הקדומות שלנו." (ט.צ, 324).

הנושא הזה בכתבים של ממפורד נעדר לגמרי ומוזנח לחלוטין בבוטות בידי הפרימיטיביסטים- במיוחד האמונה שלו בדבר היות המכונה "התורמת הגדולה ביותר" של הטכניקות של שיתוף פעולה ועזרה הדדית. ממפורד גם לא חשש להלל את "המצוינות האסתטית של צורת המכונה…ו אולי מעל הכל את האישיות היותר אובייקטיבית שבאה לקיום דרך שיח יותר רגיש ומבין עם אותם אמצעים חברתיים חדשים דרך היטמעות תרבותית מכוונת" (ט.צ, 324). אכן, "הטכניקה של יצירת עולם ניטרלי של עובדות שמופרדות מהמידע הגולמי של החוויה המיידית הייתה התרומה הגדולה ביותר של המדע האנליטי המודרני" (ט.צ, 361).

ממפורד רחוק מאוד מלחלוק את הפרימיטיביזם המוחצן של ברדפורד, הוא מבקר בחומרה את אלו שדוחים את המכונה לחלוטין, והוא מחשיב את "החזרה לפרימיטיביות המוחלטת" כ"התאמה נוירוטית למכונת העל עצמה" (ט.צ, 302), פשוט קטסטרופה. "יותר הרסני מכל הרס פיזי של מכונות בידי הברברי הוא איומו לכבות או להסיט את המוטיב האנושי הכוחני, מה שימנע את עידוד התהליך השיתופי של המחשבה ויעודד את חוסר העניין במחקר שאחראי להתפתחויות הטכנולוגיות הגדולות שלנו" (ט.צ, 302). והוא הוסיף "עלינו לנטוש את הניסיונות חסרי התוחלת שלנו להתנגד למכונה בכמיהה לברבריות ופראיות" (ט.צ, 319).

העבודות המאוחרות יותר שלו גם לא מראות שהוא שינה את עמדתו בנושא הזה. באופן אירוני הוא גם בז להופעות של התיאטרון החי ואת המחזות של "טריטוריה מחוץ לחוק" של קבוצות האופנוענים כ"ברבריות" והוא טען נגד וודסטוק שזה "גיוס המוני של הנוער" שממנו "אין לתרבות ההמונים חסרת התוכן או השכל שום סיבה לפחד".

ממפורד בעצמו לא העדיף את המכונה ולא את הפרימיטיבי (ה"אורגני"), אלא את השילוב של הטכנולוגיה בעולם מוסרי ודמוקרטי. הוא אמר ב"טכנולוגיה וציוויליזציה": "היכולת שלנו להמשיך מעבר למכונה לכדי סינתזה חדשה נחה על בסיס היכולת שלנו להטמיע את המכונה". "עד שלא נלמד את הלקחים של אובייקטיביות, כלליות, ניטרליות, הלקחים של ממלכת המכונות, לא נוכל להתקדם בהתפתחות לעבר האורגניות העשירה יותר, המוסריות הגבוהה" (ט.צ, 363).

הוקעת הטכנולוגיה והציביליזציה כמדכאות מטבען משרתת למעשה את ההסוואה של מערכות היחסים החברתיות הספציפיות שמעניקות פריווילגיות למנצלים על חשבון המנוצלים ולמדכאים על חשבון המדוכאים. אם נשתמש בז'רגון של מרקס בקפיטל, יותר מבכל חברה דכאנית בעבר, הקפיטליזם מסווה את הניצול של האנשים תחת מעטה של "פטישים", יותר מכל, "הפטישיזם של הסחורות", שנרקם בשטחיות ובמגוון דרכים על ידי הסיטואציוניסטים לתוך ה"מחזות" ובידי ז'אן בורדריאר לתוך "ההדמיה" (סימולאקרה, simulacra). בדיוק כמו שהשגת הערך העודף בידי הבורגנים מוסתרת תחת מעטה של סחר חוזי של משכורות בתמורה לכוח עבודה שלכאורה שווה, כך הפטישיזציה של הסחורה והתנועות שלה מסתירה את הריבונות של מערכות היחסים הכלכליות והחברתיות של הקפיטליזם.

יש כאן נקודה שחשוב מאוד להבהיר. הסתרה שכזאת מגנה על המערכת הסיבתית שבין התחרות הקפיטליסטית לבין המשברים של זמננו מפני תחום הפעילות הציבורי. הוסיפו לאותן מיסטיפיקציות, רגשות אנטי-טכנולוגיים ואנטי-ציווילזציונים, את המיתוס של הטכנולוגיה והציוויליזציה כמדכאות מטבען, והנה כל אלו מטשטשים לגמרי את מערכות היחסים החברתיות שייחודיות לקפיטליזם- במיוחד השימוש בדברים (סחורות, ערכי מסחר, חפצים, איך שלא תרצו לקרוא להם) כדי ליישב את מערכות היחסים החברתיות ולייצר את הנוף הטכנו-אורגני של זמננו. בדיוק כמו שההחלפה של ה"קפיטליזם" במונח "חברה תעשייתית" מטשטש את התפקיד הספציפי והגדול של ההון ומערכות היחסים של הסחורות ביצירת החברה המודרנית, כך ההחלפה של החברה הטכנו-אורבנית במערכות יחסים חברתיות, החלפה שברדפורד מתעסק בה בגלוי, מסתירה את התפקיד העיקרי של השוק והתחרות ביצירת התרבות המודרנית.

אנרכיזם של סגנון חיים, בדיוק מאחר והוא מתעסק ב"סגנון" ולא בחברה, מתעלם מצבירת ההון הקפיטליסטית ששורשיה בשוק התחרותי ולא מכיר בה כמקור להרס הסביבתי, ומעדיף להסתכל על ה"נטישה" של האנושות את האחדות ה"קדושה" וה"אקסטטית" עם ה"טבע" ועל "הרס הקסם בעולם" בידי המדע, המטריאליזם וה"לוגוצנטריות" (התמקדות בלוגיקה).

לפי-כך, במקום לחשוף את המקורות של החברה המודרנית ותחלואיה, אנטי-טכנולוגיזם לכאורה מאפשר לנו להחליף את הקפיטליזם בטכנולוגיה, כסיבה הבסיסית של הצמיחה הכלכלית והרס הסביבה, שבסך הכל מקלה על צבירת ההון וניצול העבודה. הציוויליזציה, שמתגלמת בעיר כמרכז תרבותי, מופשטת מהמימדים הרציונליים שלה, כאילו העיר הייתה גידול סרטני ולא הספרה הפוטנציאלית למערכות יחסים אנושיות אוניברסאליות, בניגוד גמור למה שמאפשרים החיים בשבט. מערכות היחסים הבסיסיות של הניצול הקפיטליסטי והשליטה מוסתרים בידי הכללות מטאפיסיות בנוגע לאגו והטכנולוגיה, מה שמטשטש את התבונה הציבורית על הסיבות למשברים החברתיים והסביבתיים- יחסי המסחר שיוצרים סוכני מניות של כוח, תעשייה והון.

אין בכך בכדי להכחיש שטכנולוגיות רבות הן מטבען שתלטניות ומסוכנות למערכת האקולוגית, ואין בכך טענה שהציוויליזציה הייתה ברכה שאין סוף לה. כורים גרעיניים, סכרי ענק, מבנים תעשייתיים ריכוזיים במיוחד או מערכת המפעל, וכן תעשיית הנשק- כמו בירוקרטיה, החולי האורבני והמדיה העדכנית- היו הרסניים כמעט מהתחלתם. לעומת זאת, המאות ה-18 וה-19 לא היו זקוקות למנוע הקיטור, לייצור המוני, או אפילו לערי ענק ובירוקרטיה מסועפת, כדי לברא יערות עצומים בצפון אמריקה ולהשמיד כמעט לגמרי את תושביה הילידים, או כדי לסחוף איזורים עצומים מאדמתם. ההפך הוא הנכון, אפילו לפני שמסילות הברזל הגיעו לכל חלקי היבשת, הרבה מההרס הזה כבר נעשה באמצעות גרזנים פשוטים, רובים על אבקת שריפה, כרכרות מונעות סוסים ומחרשות.

אלו היו הטכנולוגיות הפשוטות האלו שבאמצעותן הבורגנות- אותו חלק ברברי בחברה שלנו במאות האחרונות- הרסה חלקה משמעותי מנהר אוהיו והפכה אותו לנדל"ן ספקולטיבי. בדרום ארצות-הברית, בעלי מטעים היו צריכים עבדים בעיקר כי הטכנולוגיה לקטיפת כותנה עוד לא הייתה קיימת; אכן, החקלאות השכירה האמריקאית נעלמה בשני הדורות האחרונים בעיקר כי המיכון החדש החליף את העבודה של השחורים ה"משוחררים". במאה ה-19 איכרים מאירופה הסמי-פיאודלית, שעקבו אחר הזרם, נשפכו לאמריקה הפראית ובאמצעות שיטות אנטי-אקולוגיות בעליל החלו לייצר את הדגנים שבסופו של דברים הפכו את הקפיטליזם האמריקאי לכוח הכלכלי ההגמוני בעולם.

אם אציג את זה בגסות: זה היה הקפיטליזם- מערכת יחסי הסחורות שהתרחבה למידתה הגדולה ביותר בהיסטוריה – שייצר את המשבר הסביבתי הנפיץ של הזמנים המודרניים, שהתחיל עם סחורות מוקדמות שיוצרו בכפר ונישאו בכל רחבי העולם בידי ספינות שמונעות בכוח הרוח ולא במנועים. מלבד בכפרים ובעיירות בריטיות שייצרו בהן טקסטיל, היכן שהייצור התעשייתי הגיע לכדי קיום, המכונות שהכי מגונות בימים האלו נוצרו הרבה לאחר שהקפיטליזם עלה לגדולה במרבית אירופה וצפון אמריקה.

למרות שהיום הזרם הוא לבקר את התרבות האירופאית ולא להאדירה, חשוב לזכור את המשמעות הגדולה של עליית החילון המודרני, הידע המדעי, האוניברסאליות, ההיגיון והטכנולוגיות שיש להן פוטנציאל להציע את השחרור המלא והרציונלי של החיים החברתיים, אכן, שחרור מלא ללא הצורך במשרתים הרבים ובעלי- המלאכה שטיפחו את התיאבון של האדונים האריסטוקרטים ב"מנזר של תלמה". באופן אירוני, האנרכיסטים האנטי-ציוויליזציונים היום שמוקיעים את הציוויליזציה הם בין אותם אלו שנהנו מהפירות התרבותיים של הציוויליזציה והם מכריזים באופן מאוד אינדיוידואליסטי על חירות, בלי שהם ידעו דבר על ההתפתחויות הכואבות בהיסטוריה האירופאית שאיפשרו את כל זה. קרופוטקין לדוגמא הדגיש את "ההתפתחות של הטכנולוגיה המודרנית, שמפשטת מאוד את הייצור של כל אמצעי-המחיה". לאלו שחסר להם קונטקסט היסטורי, יהירות רטרואקטיבית באה בקלות.

עושים מיסטיפיקציה לפרימיטיבי

התוצאה הישירה של אנטי-טכנולוגיזם ואנטי-ציוויליזציוניזם הוא הפרימיטיביזם, אידיאליזציה של הפרהיסטוריה שמדמה גן-עדן, והשאיפה לחזור בדרך כלשהי לתמימות המשוערת שלה. אנרכיסטים של סגנון חיים כמו ברדפורד שאבו את ההשראה שלהם מעמים ילידיים ומיתוסים על פרהיסטוריה שדומה לגן-עדן. הוא אומר שעמים בראשיתיים "סרבו לטכנולוגיה"- הם "צמצמו את הכובד היחסי של טכניקות חומריות או פרקטיות והרחיבו את החשיבות של טכניקות אקסטטיות". ברדפורד טוען שזה היה כי העמים הילידיים, עם האמונות האנימיסטיות שלהם, היו רווים ב"אהבה" לבעלי-חיים ולפרא- בשבילם "בעלי-החיים, הצמחים והחפצים הטבעיים היו מונפשים, אפילו שארי בשר" (ציוויליזציה בתפזורת, 11).

לפיכך, ברדפורד מתנגד לדעה ה"רשמית" שמתייחסת לדרכי החיים של התרבויות המלקטות הפרהיסטוריות כ"נוראיות, ברוטליות ונוודיות, מאבק קיום נוראי". במקום זה, הוא מעלה לדרגת אל את "העולם הקדום", לו קרא האנתרופולוג מרשל סהלינס "חברת השפע המקורית, שופעת כי הצרכים שלה מעטים, כל הרצונות שלה מתמלאים בקלות. ערכת הכלים שלה אלגנטית וקלת משקל, נקודת המבט הלשונית שלה מורכבת ועמוקה אבל עדיין פשוטה ונגישה לכל. התרבות שלה עשירה ואקסטטית. אין בה רכוש פרטי והכל משותף, שוויוני וקואופרטיבי…היא אנרכיסטית…חופשיה מעבודה… זו חברת ריקודים, חברת שירה, חברה חוגגת, חברה חולמת". (ציוויליזציה בתפזורת, 10).

לפי ברדפורד, התושבים של "העולם הקדום" חיו בהרמוניה עם העולם הטבעי ונהנו מכל ברכות השפע, כולל זמן פנוי נרחב. החברה הקדומה, לדברי ברדפורד, הייתה "חופשיה מעבודה" מאחר וצייד וליקוט דורשים הרבה פחות מאמץ מזה שאנשים משקיעים היום ביום עבודה של שמונה שעות. הוא כן מודה שהחברה הקדומה "יכלה לחוות מדי פעם רע". אבל ה"רעב" הזה היה בעיקר סמלי ומבחירה, כי אנשים קדומים "לפעמים בחרו ברעב כדי להעצים את הקשר ביניהם, לשחק או לראות חזיונות" (ציוויליזציה בתפזורת, 10).

זה ייקח מאמר שלם כדי לנתח, קל וחומר לסתור, את  בליל השטויות  הזה, שבו מעורבות כמה אמיתות עם פנטזיה מוחלטת. ברדפורד מבסס את הדעה שלו, כפי שהוא מוסר לנו, "…על גישה רחבה יותר לתפישות של עמים קדומים והצאצאים הילידיים שלהם, וכן אנתרופולוגיה ביקורתית יותר" (צ.ב, 10). למעשה, חלקים נרחבים מאותה "אנתרופולוגיה ביקורתית" מבוססים על רעיונות שאלו בסימפוזיון "האדם הצייד" שהתכנס באוניברסיטת שיקגו ב-1966. למרות שהרבה מהמאמרים שמיוחסים לאותו סימפוזיון מוצלחים במיוחד, חלק מהם התאימו את עצמם למיסטיפיקציה התמימה של ה"פרימיטיביות" שחלחלה לתרבות הנגד של שנות ה-60', ועדיין נשארה עד ימינו. התרבות ההיפית, שהשפיעה על מספר לא מבוטל של אנתרופולוגים באותו הזמן, הצהירה שהכוחות החברתיים והכלכליים בשאר העולם דילגו על העמים הלקטים-ציידים היום והם למעשה עדיין חיים במצב בראשיתי וטהור, כשאריות מבודדות של דרכי חיים ניאוליתיות ופליאוליתיות. מעבר לכך, כציידים לקטים החיים שלהם היום משמעותית בריאים ושלווים, כשהם חיים היום כבעבר על שפע נדיבות טבעית.

אם כך, ריצ'ארד ב. לי, עורך משנה של אסופת המאמרים מהאסיפה, מעריך שהצריכה הקלורית של עמים "פרימיטיביים" הייתה די גבוהה ואספקת המזון שלהם שופעת, מה שיצר סוג של "שפע" בראשיתי שבו אנשים היו צרכים ללקט רק כמה שעות ביום. "החיים במצב הטבעי לא בהכרח מגעילים, ברוטאליים וקצרים" כתב לי. איזור המחיה של הילידים הבושמנים ה!קונגים (!Kung) במדבר קלהארי לדוגמא, "שופע במזונות טבעיים". הבושמנים של מדבר דובה, שכמו שלי כתב, עדיין נמצאים על סף תחילת העידן הניאוליתי, חיים היום טוב מאוד על צמחים טבעיים ובשר, למרות שהם מוגבלים לאיזור הכי פחות שופע מהעמים הבושמנים. מאוד סביר שהחברות של הבושמנים היו אפילו יותר שופעות בעבר, כשהם יכלו לבחור את איזורי המחיה שלהם מכל אפריקה רחבת הידיים.

זה לא מדויק! כפי שנראה בהמשך.

זה מאוד נפוץ לאלו שמתלהבים מ"החיים הקדומים" לקבץ ביחד אלפי שנים של פרהיסטוריה, כאילו מינים שונים של הומינידים ובני אדם חיו ביחד במעין ארגון חברתי. המילה פרהיסטוריה היא מאוד מעורפלת. הואיל והמשפחה האנושית הכילה מספר מינים שונים, אנחנו לא ממש יכולים להשוות את המציאות של הלקטים האוריניאקים או המגדלניים (הומו סאפיינס סאפיינס) מלפני 30,000 שנים, עם זו של ההומו סאפיינס הניאדרטל או ההומו ארקטוס, שארגז הכלים שלהם, היכולות היצירתיות ויכולות הדיבור שלהם היו שונים בתכלית.

עוד עניין שצריך לשקול הוא המידה האמיתית שבה ציידים- לקטים פרהיסטוריים בזמנים שונים חיו בחברות לא-היררכיות. אם מנהגי הקבורה בסונגיר (במזרח אירופה העדכנית) מלפני 25,000 שנים יכולים לספק לנו מידע כלשהו (מאחר ואין בסביבה אנשים מהתקופה הפליאוליתית שיכולים לספר לנו על החיים שלהם), האוסף העשיר של תכשיטים, כידונים, חניתות שנהב או ביגוד מהודר בקברים של שני קרובי משפחה מרמזים על הקיום של משפחה מיוחסת, הרבה לפני שבני האדם התיישבו והחלו להתעסק בחקלאות. רוב החברות בתקופה הפליאוליתית היו ככל הנראה יחסית שוויוניות, אבל נראה שהתקיימה בהן היררכיה, ברמות שונות, סוגים שונים ומידות שונות של שליטה שאי אפשר להתעלם מהן באמצעות שירי תהילה רטוריים לשוויוניות פליאוליתית.

עוד סוגיה שעולה היא השוני- ובמקרים המוקדמים ההיעדר- של יכולות תקשורתיות בתקופות שונות. הואיל והשפה הכתובה לא הופיעה עד לתקופה ההיסטורית, השפות של ההומו סאפיינס המוקדמים לא היו ממש "עמוקות תפישתית". הפיקטוגרפיה, החריטות ומעל הכל הזיכרון שבעל-פה שעליהם העמים ה"קדומים" היו צריכים להסתמך כדי ללמוד על העבר, הם בעלי מגבלות תרבותיות ברורות. בלי ספרות כתובה שמתעדת את החוכמה המצטברת של הדורות הקודמים או ידע היסטורי, קשה לשמור על מחשבות "עמוקות תפישתית"; במקום זה, הן נאבדות עם הזמן או מתעוותות באופן נוראי. מעל הכל, קשה עד מאוד לבקר היסטוריה שמועברת בעל-פה, ובמקום זה היא נהפכת לכלי בידי האליטות של השמאנים והנביאים; אותם האחרונים רחוקים מאוד מלהיות "משוררים קדומים" כפי שברדפורד הציג אותם, נראה שהם השתמשו ב"ידע" שלהם כדי לשרת את האינטרסים החברתיים של המעמדות שלהם על פני השאר.

וכל זה מביא אותנו בהכרח לג'ון זרזאן, פרמיטיביסט אנטי-ציוויליזציוני פר אקסלנס. בשביל זרזאן (אחד מהכותבים במגזין "אנרכיה: ז'ורנאל של תשוקה מחומשת"), היעדר השפה והכתיבה הוא ברכה חיובית. עוד אחד שמאמין בשטויות של "האדם הצייד"; זרזאן טוען בספרו "פרימיטיביות עתידית" (פ.ע) ש"החיים לפני הביות/ חקלאות היו למעשה כאלו של פנאי, אינטימיות עם הטבע, חוכמה חושנית, שוויון מיני ובריאות"- עם ההבדל שהחזון של זרזאן על מה זה "פרימיטיביות" הוא יותר דומה לכזה של חייתיות מרובעת רגליים. למעשה, בפליאו-אנתרופולוגיה זרזאנית, ההפרדות האנטומיות בין הומו-סאפיינס מצד אחד, והומו-הביליס, הומו ארקטוס והניאנדרטלים "המושמצים" מהצד השני, הן מפוקפקות; בעיניו, כל המינים המוקדמים של הסוג "הומו" היו בעלי אותן יכולות פיזיות ומנטליות כמו של ההומו סאפיינס, ומעבר לכך, חיו באושר קדום למשך יותר משני מיליון שנים.

אם ההומינידים האלו היו אינטליגנטיים בדיוק כמו אנשים מודרניים, אנחנו יכולים לשאול בתמימות, מדוע הם לא פיתחו טכנולוגיה? זרזאן מנחש: "נראה לי מאוד סביר שהאינטליגנציה שפותחה כהצלחה והסיפוק מהקיום הלקטי-ציידי, היא הסיבה לחוסר ההתפתחות הטכנולוגית… חלוקת העבודה, ביות, תרבות סימבולית, לכל אלו סרבו אנשים עד לאחרונה… בעבר, ההומו סאפיינס בחר בטבע על פני התרבות", ובתרבות, ג'ון זרזאן מתכוון ל"מניפולציה של צורות סימבוליות בסיסיות"-  מה שהוא קורא לו "שיעבוד מנוכר". ואכן, הוא ממשיך ואומר "לא היה מקום למדידת זמן, שפה (כתובה, ובמרבית הזמן גם מדוברת), ספירה או אומנות, מלבד כמובן, זה שלאנשים היה את האינטליגנציה המתאימה בשבילן" (פ.ע, 23-24).

בקיצור, לטענתו, ההומינידים יכלו להפיק סמלים, דיבור וכתיבה, אבל בחרו שלא לעשות את זה, מאחר והם יכלו להבין אלו את אלו ואת הסביבה שלהם באופן אינסטינקטיבי, בלי שיח. על-כן, זרזאן מסכם ש"הבושמנים חיים בשיתוף עם הטבע" והם הגיעו ל"רמה של חוויה שאפשר כמעט לקרוא לה מיסטית. לדוגמא, נראה שהם יודעים בדיוק איך זה להיות פיל, אריה או אנטילופה, אפילו עץ באובב" (פ.ע, 33-34).

זרזאן טוען שה"החלטה" המודעת  לסרב להשתמש בשפה, כלים מתוחכמים, מדידת זמן וחילוק העבודה נעשתה בידי ההומו הביליס (שכביכול ניסו את כל אותם הדברים וויתרו עליהם); ראוי שאציין שהיה להם מוח במחצית הגודל של האדם המודרני וככל הנראה לא היו להם היכולות לשפה סמלית. ועדיין, נראה שזרזאן טוען בסמכותו המוחלטת שהיה ביכולת ההומו הביליס (וייתכן ואפילו האוסטרלופיתקוס אפרנסיס שהתקיים לפני "יותר משני מיליון שנים") להפיק את אותם הדברים, אבל הם סרבו לעשות כן. בפליאו- אנתרופולוגיה זרזאנית, הומינידים מוקדמים ובני אדם יכלו לבחור לדחות מאפייני תרבות שורשיים כמו שפה עם חוכמה לא מודעת, באותו האופן שנזירים לוקחים על עצמם את נדר השתיקה. אבל ברגע שנדר השתיקה נשבר, הכל השתבש! מסיבות שרק אלוהים וזרזאן יודעים.

"הגיחה של התרבות הסימבולית, עם הרצון הטבוע בה לשינוי הסביבה ולשליטה, במהרה פתחה פתח לביות הטבע. לאחר שני מיליון שנים של חיים אנושיים בתוך גבולות הטבע, באיזון עם המינים האחרים, החקלאות שינתה את סגנון חיינו, את התאמתנו לסביבה, באופן חסר תקדים. לעולם לא קרה קודם שינוי כה רדיקאלי בבעל חיים באופן כה מהיר… ביות-עצמי באמצעות שפה, טקסים ואומנות פתחו את הפתח לביות צמחים וחיות" (פ.ע, 27-28).

יש הדר מסוים בקשקוש הזה שבאמת מרתק. עידנים שונים לגמרי, הומינידים שונים ובני-אדם, ומצבים אקולוגים וטכנולוגים שונים נסחפים ביחד לחיים משותפים "בתוך גבולות הטבע". ההפשטה של זרזאן את מערכת היחסים הדיאלקטית המורכבת בין הטבע האנושי לזה שאינו אנושי חושפת בפנינו תודעה כה רדוקציוניסטית ומופשטת שחייבים לעמוד בפניה ביראה.

לבטח, יש המון דברים שאנחנו יכולים ללמוד מחברות אנאלפביתיות- "חברות אורגניות" כפי שקראתי להן בספרי "האקולוגיה של החופש"- במיוחד על חוסר המשמעות המשווע של "הטבע האנושי". רוח האחווה שלהם, שיתוף הפעולה, ובמקרים הטובים ביותר, השוויוניות שלהם, לא רק מעוררות הערצה- והכרחיות בעקבות העולם המסוכן בו הם חיים- אלא גם מספקות עדויות והוכחות בדבר הטבע האנושי הגמיש, בניגוד למיתוס שתחרות ותאווה הן תכונות אנושיות מולדות. אכן, הפרקטיקות שלהם של שיתוף וחוסר השוויון בין שווים רלוונטיות מאוד לחברה האקולוגית.

אבל לטעון שהחברות הקדמות או הפרהיסטוריות "סגדו" לטבע הלא אנושי זה לכל הפחות מפוקפק ולכל היותר שטות גמורה. מאחר ולא היו סביבות "לא טבעיות" כמו כפרים, עיירות וערים, עצם הרעיון של הפרדה בין "טבע" לסביבת מחיה עוד לא נוצר- דבר שמאוד מנכר לדעת זרזאן. זה גם לא סביר בכלל שאבותינו הרחוקים לא הסתכלו על הטבע באותו מבט תועלתני  שהסתכלו עליו אנשים בתקופות ההיסטוריות השונות. ביחס לאינטרסים החומריים שלהם- ההישרדות שלהם ורווחתם- העמים הפרהיסטוריים ככל הנראה צדו כמה שהם יכלו, ואם הם האנישו את עולם החי בדמיונות עם תכונות דמויות אדם, כמו שהם לבטח עשו, זה היה במטרה לתקשר עם העולם בשביל טובתם, ולא בשביל לסגוד לו.

על כן, עם כוונות מאוד תועלתניות, הם המציאו חיות "מדברות", "שבטים" של חיות (שלרוב היו מבוססים על המבנים החברתיים שלהם עצמם) ו"רוחות" של חיות שאפשר לדון איתן. זה מובן לגמרי, בהתחשב בידע המוגבל שלהם, שהם האמינו במציאות החלומות שלהם, בהם אנשים יכלו לעוף וחיות יכלו לדבר- באופן בלתי ניתן להסבר, בעולם חלומות מפחיד מאוד שהם החשיבו לעולם אמיתי. האנשים הפרהיסטוריים המציאו את ההאנשות האלו בשביל לדבר איתן באופן ישיר, טקסי או מטאפורי, בשביל מטרות תועלתניות, בשביל לצוד, להשתמש בסביבת המחייה, להתמודד עם מחזות מזג האוויר וכדומה.

למעשה, נראה שאנשים פרהיסטוריים התערבו בסביבת המחיה שלהם בדרך הכי מוצלחת שהם יכלו. ברגע שההומו ארקטוס למדו להשתמש באש לדוגמא, נראה שהם החלו להשתמש בה לברא יערות וככל הנראה גם בשביל להניס בעלי חיים למקומות בהם יהיה יותר קל לשחוט אותם. על כן, ה"סגידה לחיים" של עמים פרהיסטוריים הייתה דאגה פרגמטית לאספקת מזון מספקת, לא אהבה לבעלי-חיים, יערות והרים (שיתכן מאוד שהם פחדו מהם והתייחסו אליהם כבית של אלים שדיים וניטרליים כאחד).

גם אי אפשר לייחס את אותה אהבה לטבע שברדפורד מייחס ל"חברות קדומות" לעמים מלקטים היום, שמתייחסים באופן די אכזר וקשה לחיות שהם צדים ולחיות עבודה; האיטורים הפיגמים של היער, לדוגמא, מתעללים בחיות צייד שנלכדו באופן די סדיסטי, ואסקימואים התעללו באופן די נוראי בכלבי ההאסקי שלהם. בנוגע לאמריקאים ילידים לפני בוא האירופאים, הם שינו את היבשת תוך שימוש בשריפות מתוכננות בשביל בוסתנאות וראייה טובה יותר בעת צייד, עד לרמה ש"גן-העדן" שהאירופאים נתקלו בו נהפך בלשונם ל"מאוד אנושי".

באופן שאי אפשר להימנע ממנו, המון שבטים ילידיים מיצו את המשאבים באיזורים שלהם והיגרו לטריטוריות חדשות בשביל להשיג אמצעי מחיה חדשים. זה יהיה מאוד מפתיע אם הם לא השתמשו במלחמה כדי לגרש את התושבים המקוריים. האבות הקדומים של האמריקאים הילדים ככל הנראה הכחידו הרבה מהיונקים הגדולים של עידן הקרח (בעיקר ממותות, מסטודונים, ביזונים, סוסים וגמלים). שברי עצמות מרובים נמצאו באיזורים מסוימים, מה שמרמז על הריגה מאסיבית של ביזונים על ידי האמריקאים הילידים, עוד לפני הגעת האירופאים.

וגם, אצל העמים שכן השתמשו בחקלאות, השימוש באדמה לא תמיד היה רב חסד סביבתי. בסביבות אגם פאצ'וארו (Lake Pátzcuaro) במרכז הרמות המקסיקניות, לפני הכיבוש הספרדי, אפשר לראות, כפי שכותב קארל וו. בוצר, "השימוש הפרהיסטורי באדמה לא היה סביבתני בכלל, אלא גרם לסחיפת קרקע (אירוסיה) חמורה. שימוש ילידי בקרקע יכול להיות פוגעני בדיוק כמו כל שימוש קדם-תעשייתי אחר בעולם הישן". מחקרים אחרים מראים שבירוא מוגזם של יערות והכישלון לנהל חקלאות בת קיימא פגעו קשות בחברה המייאנית ותרמו לנפילתה.

לעולם לא נוכל לדעת אם התרבויות של החברות הלקטיות היום משקפות נאמנה את אלו של העבר. לא רק שהילידים המודרניים התפתחו במשך אלפי שנים, אלא שהם שונו משמעותית בעקבות מגעים עם תרבויות אחרות לפני שחוקרים מערביים החלו לחקור אותם. אכן, כמו שקליפורד גרץ טוען, לילידים המודרניים אין הרבה במשותף עם העמים הקדומים, בניגוד למה שנוח לפרימיטיביסטים לחשוב. "ההבנה שהעמים הילידיים לא בראשיתיים וקדומים, אפילו לא הפיגמים, אפילו לא האסקימואים, ושהעמים האלו הם למעשה תוצר של תהליכים גדולי היקף של שינוי חברתי שהפכו אותם וממשיכים להפוך אותם למה שהם- הייתה שוק רציני, והביאה כמעט לקריסה מוחלטת בענף האתנוגרפיה" אומר גרץ. הוא ממשיך ואומר "רבים העמים ה"קדומים", כמו היערות שהם יישבו, שלא היו יותר בראשיתיים בעת המגע הראשון עם האירופאים מלפני כן. רבות מהאמונות הילידיות ה"בראשיתיות" שמחזיקים בהם ילידים ניתן לזהות כי מקורן בנצרות או בהשפעות נוצריות. אייל שחור (Black Elk) היה לדוגמא קתולי קנאי, בעוד ריקוד הרוחות של הלאקוטה הושפע עמוקות מהנצרות האוונגליסטית.

הארכיטיפ של הצייד הבראשיתי ה"אקסטטי" לא שרד במחקר האנתרופולוגי הרציני את שלושים השנים שעברו מאז הכנס "Man the hunter". רבות מהחברות "הלקטיות השופעות" שהדבקים במיתוס "השפע הקדום" מצטטים, באופן מעשי חוו רגרסיה- כמעט בוודאות בניגוד לרצונם- מתקופות של בוסתנאות (הורטיקולטורה). כיום ידוע לנו שאנשי הסאן ממדבר הקלהארי היו גננים לפני שהם גורשו למדבר. לפני כמה מאות שנים, לפי אדווין ווילמסן, עמי סאן רעו עדרים וגידלו יבולים, ואף סחרו עם עמים חקלאיים שכנים ברשת מסחר שהגיעה עד לאוקיינוס ההודי. חפירות ארכיאולוגיות מראות שעד לשנת 1,000, האיזור אוכלס באנשים שהתעסקו עם כדי קרמיקה, עיבדו ברזל, רעו בקר ויצאו אותם לאירופה עד ל-1840, ביחד עם כמויות עתק של שנהב- שרובו מפילים שצדו אנשים הסאן בעצמם- ובברור הם לא ביצעו את הטבח הזה עם הרגישות שזרזאן מייחס להם. חיי הלקטות השוליים של הסאן שכל כך ריתקו צופים בשנות ה-60' היו תוצאה של שינויים כלכליים בסוף המאה ה-19, " המרחק שדמיינו צופים מהצד… לא היה ילידי אלא נוצר על ידי נפילת המרקנטיליזם".

ווילמסן מסביר כי "מקור המצב העדכני של עמי הסאן באיזורי הספר של הכלכלות האפריקאיות הוא התוצאה של המדיניויות החברתיות והכלכליות של האומות הקולוניאליסטיות. ההפיכה שלהם ללקטים היא התוצאה של היותם קבוצה מדוכאת באופן היסטורי, תהליך שהתחיל לפני המילניום הזה (השני) והסתיים במאות השנים האחרונות".

שבט היוקו מהאמזונס גם כן יכל בקלות להוות את החברה הלקטית הבראשיתית שהיללו כל-כך בשנות ה-60'. לשבט הזה, שאירופאים החלו לחקור רק בשנות ה-50', לא הייתה הרבה יותר טכנולוגיה מאשר שיני נמרים וחץ וקשת: כותב אלן שטרמן שחקר אותם, "מעבר לכך שהם לא יודעים להפיק אש, הם לא יודעים דבר על ניהול מים, לא מבייתים חיות (אפילו לא כלבים), לא משתמשים באבנים, לא מבצעים טקסים ויודעים מעט מאוד על קוסמולוגיה. הם חיים את חייהם כנוודים, נודדים ביערות בוליביה ומחפשים מזון באמצעות כישורי הליקוט שלהם. הם לא מגדלים בכלל יבולים ולא יודעים להשתמש בחכות".

ועדיין, הם בכלל לא אגלטריאנים (שוויוניים). לשבט היוקו יש מוסד של עבדות מורשת, ולפיכך הם מחלקים את החברה שלהם לשני מעמדות: אליטה פריווילגית וקבוצת עבדים מבוזים. נהוג להתייחס למאפיין הזה כשארית מתקופות הורטיקולטוריות קדומות. נראה אם כן, שהיוקו בעבר היו ציוויליזציה פרה-קולומביאנית שהחזיקה בעבדים, ו"עם הזמן, הם חוו תהליך של רגרסיה תרבותית, הם איבדו הרבה מהמורשת התרבותית שלהם מאחר ונהיה הכרחי בשבילם לנוס רבות ולחיות מהאדמה. ולמרות שהרבה מהמאפיינים התרבותיים שלהם אבדו, אחרים לא. ניכר, שהעבדות לא נעלמה".

לא רק שהמיתוס של החברה הלקטית ה"בראשיתית" נופץ, אלא שווילמסן ועמיתיו המדעיים שברו לרסיסים גם את הנתונים של ריצ'רד לי על הצריכה הקלורית של חברות לקטים "שופעות". לאנשי ה!קונג היה אורך חיים ממוצע של שלושים שנים. תמותת תינוקות הייתה גבוהה, ולפי מחקריו של ווילמסן (שים לב ברדפורד), בעונות לא מוצלחת הם היו נתונים במצבים של רעב. אפילו ריצ'רד לי עצמו שינה את דעותיו בעניין לאחר שהתגלה המידע החדש.

ניתן לראות אם כך שהחיים של אבות אבותינו לא היו בכלל שלווים ושופעים. למעשה, החיים שלהם היו די נוקשים ומסובכים, לרוב קצרים ותובעניים חומרית. ניתוחים אנטומיים על אורך החיים שלהם מגלים שמחצית מהאנשים מתו בילדותם או לפני גיל 20, ומעטים חיו יותר מ-50 שנים. הם ככל הנראה היו אוכלי נבלות, ולא לקטים-ציידים.

בינם לבין עצמם, החברים באותו השבט, הלהקה או הכפר לרוב היו נחמדים, משתפי פעולה ושלווים; אבל לחברי שבטים, להקות או כפרים אחרים, הם לעתים קרובות היו מאוד לוחמניים ולעתים אפילו שואתיים במאמציהם לנשל ולהפקיע לאחרים את אדמתם. הגזע הכי מאושר של בני-האדם (אם נבחר להאמין לפרימיטיביסטים), ההומו-ארקטוס, השאיר מאחוריו תיעוד מרשים של שחיטת בני-אדם, על פי מידע שסיכם פול ג'נסן. הוצעה תיאוריה על פיה האנשים בסין וג'אווה נהרגו כתוצאה מהתפרצויות הר געש, אבל ההסבר הזה לא עומד במבחן המציאות; נמצאו עדויות לשלדים עם שברים חמורים בגולגולת וראשים כרותים, דברים שהרי געש לא יכולים לעשות. בהקשר ללקטים מודרניים: הסכסוכים בין שבטים אמריקאים ילידיים כל כך נרחבים ורבים שאי אפשר למנות את כולם אפילו לא בספר שלם- כמו שמעידים שבטי האנאדאזי בדרום מערב ארצות הברית, השבטים שבסופו של דבר הפכו לקונפדרציית האירוקווי (קונפדרציה שהייתה הכרחית, אם היה ברצונם לא להשמיד אלו את אלו עד לכיליון), והקונפליקט הלא נגמר בין המוהוק להורון, מה שהוביל כמעט להשמדה מלאה של ההורון והבריחה של אלו שנותרו.

אם האנשים בזמנים הפרהיסטורים הצליחו "למלא את צרכיהם בקלות" כמו שטוען ברדפורד, זה כי התנאים החומריים שלהם- ולכן גם הרצונות שלהם- היו מאוד פשוטים. זה הגיוני לצפות לזה מכל צורת חיים שמתאימה את עצמה במקום להמציא, שהולכת בתלם במקום לשנות את הסביבה על פי רצונותיה. בהחלט, לאנשים הקדומים הייתה הבנה מדהימה של סביבת המחיה שלהם; הם היו, בסופו של דבר, יצורים מאוד חכמים ובעלי כישרון דמיון מפותח. ועדיין, התרבות ה"אקסטטית" שלהם הייתה באופן בלתי-נמנע לא רק תרבות של הנאה, "שירה, חגיגות, חלומות וריקודים" אלא גם תרבות של אמונות טפלות ופחדים שקל לנצל.

לא אבות אבותינו ולא לקטים מודרניים לא יכלו לשרוד אם הם היו מחזיקים ברעיונות הדיסני ה"קסומים" האלו שפרימיטיביסטים מודרניים מייחסים להם. בהחלט, האירופאים לא הציעו לילידים שחרור תרבותי משמעותי. המציאות היא ההפך מכך: אימפריאליסטים שיעבדו ילידים לניצול, רצח עם מובהק, מחלות שהם לא היו מחוסנים אליהן וביזה חסרת מעצורים. שום אמונה אנימיסטית לא יכלה למנוע את הטבח הזה, כמו שהטרגדיה של טבח הברך הפצועה ב1890, בו רבים האמינו במיתוס של חולצות רפאים שחסינות לכדורי רובים.

מה שמאוד חשוב להבין זה שהרגרסיה לסגנון-חיים פרימיטיביסטי בקרב אנרכיסטים של סגנון חיים מכחישה את התכונות הבולטות של האנושיות כמין ואת האספקטים המשחררים הפוטנציאלים שיש בתרבות האירו-אמריקאית. אנשים שונים משמעותית משאר בעלי החיים בכך שהם עושים יותר מרק להתאים את עצמם לסביבה; הם ממציאים ויוצרים עולם חדש, לא רק כדי לגלות את הפוטנציאל שטמון בהם, אלא גם כדי להפוך את העולם שמסביבם יותר מתאים להתפתחות שלהם, גם כאינדיבידואלים וגם כמין. עד כמה שהיכולת הזאת מעוותת על ידי החברה האי-רציונאלית הנוכחית, היכולת הזאת לשנות את העולם היא נחלה מהטבע, התוצאה של אבולוציה אנושית- לא סתם תוצר של טכנולוגיה, רציונאליות וציוויליזציה. זה שיש אנשים שקוראים לעצמם אנרכיסטים ומקדמים פרימיטיביזם שגובל בחייתיות, עם המסר הלא מוסתר כל-כך של פסיביות והתאמה לסביבה, זה מחלל מאות שנים של מחשבה מהפכנית, רעיונות ופרקטיקות, ובהחלט מחלל את הניסיונות הראויים לזיכרון של האנושות לשחרר את עצמה מצרות אופקים, מיסטיות ואמונות טפלות במטרה לשנות את העולם.

בשביל אנרכיסטים של סגנון חיים, ובמיוחד אלו מהזרם הפרימיטיביסטי והאנטי-ציוויליזציוני, ההיסטוריה עצמה נהיית מונולית משפיל שבולע את כל ההבחנות, הפשרות והשלבים ההתפתחותיים והדקויות החברתיות. הקפיטליזם, על כל סתירותיו הפנימיות, מרודד לרמת תופעת לוואי של הציוויליזציה הבולעת כל והצווים הטכנולוגים שלה, שחסרים כל סוג של ניואנס והבחנה. ההיסטוריה, עד כמה שאנחנו מכירים בה כתהליך הקיום של החלק הרציונאלי באדם- הפוטנציאל המתפתח בו לחופש, מודעות עצמית ושיתוף פעולה- היא תיעוד מסובך של הטיפוח של ההיגיון האנושי, המוסריות, האינטלקט והידע, או מה שפעם קראו לו "חינוך האנושות". לקרוא להיסטוריה "נפילה" מה"אותנטיות" החייתית, כפי שזרזאן, ברדפורד וחבריהם עושים ברמות שונות, באופן שמזכיר את מרטין היידגר, זה להתעלם מהרעיונות המתרחבים של חופש, אינדיבידואליות ותודעה עצמית שסימנו עידנים של התפתחות אנושית- וכל זאת בלי להזכיר את המאמצים המהפכניים שנדרשו כדי להשיג זאת.

אנרכיזם אנטי-ציוויליזציוני של סגנון חיים הוא בסך הכל היבט אחד של הרגרסיה החברתית שמסמנת את העשורים האחרונים של המאה העשרים. בדיוק כשהקפיטליזם מאיים לסיים את ההיסטוריה הטבעית ולהחזיר את המצב הגיאולוגי והזואולוגי לקדמותו- כפשוט ופחות מיוחד (-שואה אקולוגית), אז האנרכיסטים האנטי-ציוויליזציונים של סגנון חיים מסכימים לחזור למצב פחות מפותח, פחות החלטי, לחזור לעולם קדום שחל בו תור זהב לכאורה- החברה הכביכול "תמימה", הקדם-טכנולוגית שהתקיימה לפני "הנפילה הגדולה". כמו אוכלי הלוטוס באודיסאה של הומרוס, בני-אדם הכי "אותנטיים" כשהם חיים בהווה נצחי, בלי עבר או עתיד- כשלא אכפת להם מזיכרון וממחשבות, בלי מסורת או התפתחות.

למרבה האירוניה, העולם שפרימיטיביסטים רוצים ליצור למעשה ימנע את האינדיבידואליזם הרדיקאלי שחוגגים היורשים האינדיבידואליסטים של מקס שטירנר. למרות שחברות "קדומות" עדכניות הפיקו מספר רב של אינדיבידואלים חזקים, הכוח של המסורת והרמה הגבוה של זהות קבוצתית שנדרשת מתנאים חומריים תובעניים מאפשרים רק מרחב תמרון מועט לביטוי האינדיוידואליסטי שנדרש בידי שטירנריסטים שחוגגים את האגו. היום, לשכשך בפרימיטיביזם זו בדיוק הפריווילגיה של עירוניים שחיים בשפע שיכולים להרשות לעצמם להשתעשע בפנטזיות שלא אפשריות לא רק לרעבים, לעניים ול"נוודים" שמאכלסים את הרחובות מחוסר ברירה, אלא גם לעובדים החרוצים. אימהות עובדות מודרניות לא יכולות ממש להסתדר בלי מכונות כביסה שתקלנה עליהן בעבודות הבית שעליהן לבצע, לא משנה כמה מינימליסטים הם חייהן, לפני שהן הולכות לעבודה על מנת להרוויח את מה שמהווה לעתים קרובות את ההכנסה העיקרית של משק הבית. באופן אירוני, אפילו הקולקטיב שמפיץ את ה"Fifth Estate" "הוכרח" לרכוש לעצמו מחשב, ועשה זאת לאחר שהכריז "אנחנו שונאים אותו!". לבזות טכנולוגיה מתקדמת בזמן שמשתמשים בה כדי לייצר פרופגנדה אנטי-טכנולוגית זה לא רק  לא כנה, אלא גם בעל מימדים מתחסדים: "שנאה" כזאת של מחשבים היא כמו הגיהוק של הפריווילגים, שפיטמו את עצמם במעדנים, ולאחר מכן מתלוננים בתפילות על העוני.

 

הערכת האנרכיזם של סגנון החיים

מה שהכי בולט באנרכיזם של סגנון החיים העדכני זה התיאבון שלו למיידיות במקום רפלקציה, למערכת יחסים מושלמת ונאיבית של אחד לאחד בין התודעה למציאות. המיידיות הזאת לא רק מנטרלת את היכולת של החשיבה החירותנית לפתח רפלקציה מחושבת ומגוונת; היא מדירה אנליזה רציונאלית, ולצורך העניין, את הרציונאליות עצמה. היא מדירה את האנושיות לחוסר הזמן והמרחב, לחוסר ההיסטוריה- רעיון “קדום” של זמניות שמבוססת על מחזורים “נצחיים” של “הטבע”- כך היא מפקיעה מהתודעה את היכולת שלה ליצירתיות ייחודית ואת החופש שלה להתערב בעולם הטבעי.

מנקודת המבט של אנרכיסטים של סגנון חיים פרימיטיביסטי, בני-אדם נמצאים במצב הטוב ביותר כשהם מתאימים את עצמם לטבע הלא אנושי במקום להתערב בו, או אם ננסח את זה אחרת, כשהם "חופשיים" מהיגיון, טכנולוגיה, ציוויליזציה ואפילו דיבור, הם חיים ב"הרמוניה" רגועה עם המציאות הקיימת, שהם בטח מייחסים לה "זכויות טבעיות", במצב רחמי ו"אקסטטי", חסר תודעה. איזור אוטונומי ארעי, הFifth estate, "אנרכיה: ז'ורנאל של תשוקה מחומשת", ומגזינים שונים כמו זה השטירנריסטי של מיכאל וויליאם- כולם מתמקדים בחוסר אמצעיות הא-היסטוריות וה"בראשיתיות" האנטי-ציווילזציונית שממנה "נפלנו", מצב של שלמות ו"אותנטיות" שבו פעלנו על פי "החיבורים לטבע", "החוק הטבעי" והאגואים שלנו. ההיסטוריה והציוויליזציה הן לא שום דבר מלבד נפילה מן ה"אותנטיות" ומעבר לחברה התעשייתית.

כמו שכבר אמרתי, מקור המיתוס של "הנפילה מהאותנטיות" ברומנטיקה ריאקציונית, שהעדכנית ביותר בה היא הפילוסופיה של מרטין היידגר, שה"רוחניות" העממית שלו, שחבויה בספרו "הוויה וזמן", והופיעה מאוחר יותר בעבודותיו הפשיסטיות באופן גלוי. התפישה הזאת היום מוזנת מהמיסטיקה האנטי דמוקרטית שמופיעה בכתבים של רודולף בהרו, עם הדגש הלא ממש חבוי שלו על "ישועה" בידי "אדולף ירוק", ובמסע האפוליטי שלו לרוחניות ירוקה ו"הגשמה עצמית", שגם אקולוגים עמוקים תומכים בו.

בסופו של עניין, האגו האינדיבידואלי הופך למקדש העליון של המציאות, בהדירו ממנה את ההיסטוריה והתהליכים ההיסטוריים, את הדמוקרטיה ואת האחריות. אכן, מגע עם חברה כזאת נהפך לחסר חשיבות בידי נרקסיזם כה רחב שהוא מצטמק בתוך עצמו לאגו ילדותי שהוא רק קצת יותר מכמה דרישות וטענות מצווחות שנועדו לענות על צרכיו. הציוויליזציה רק מפריעה להגשמה העצמית האקסטטית של רצונות האגו, שמומחשים כהגשמה הסופית של השחרור, כאילו אקסטזה ורצון הם לא תוצרים של התפתחות היסטורית, אלא רק דחפים מולדים שמופיעים מתוך עצמם בעולם שאין בו חברה.

כמו האגו השטירנריסטי הזעיר-בורגני, אנרכיזם פרימיטיביסטי של סגנון חיים לא משאיר שום מקום למוסדות חברתיים, התארגנות פוליטית ופרוגרמות רדיקאליות, ועוד פחות מקום למרחב הציבורי, שאותו כל הכותבים שבחנו מזהים אוטומטית כמדינה. המפוזר, הלא עקבי, הלא קוהרנטי, הבלתי מתמשך והאינטואיטיבי מחליפים את העקבי, התכליתי, המאורגן והרציונאלי. בהחלט, הם מחליפים כל סוג של פעילות ממוקדת מלבד פרסום פאנזין או פלייר או שריפת פח זבל. הדמיון מוצג כסתירה להיגיון והרצון כסתירה לעקביות תיאורטית כאילו אלו היו הפכים מנוגדים אחד לשני. התוכחה של גויה על כך שדמיון בלי היגיון מייצר מפלצות מעוותת בשביל להשאיר את הרושם שהדמיון משגשג על חוויה בלתי מחושבת עם "אחדות" לא מובחנת. על כן, הטבע החברתי בפועל מומס לכדי טבע ביולוגי; האנושות היוצרת לכדי חייתיות מסתגלת; העכשוויות לכדי פרה-ציוויליזציה נצחית; ההיסטוריה לכדי מעגליות ארכאית.

מציאות בורגנית שהמכשולים הכלכליים שלה גדלים מיום ליום, מעוותת באופן גס בידי האנרכיזם של סגנון החיים לכדי אסופות של תענוגות עצמיים, ילדותיות, חוסר משמעת ואי קוהרנטיות. בשנות ה-60', הסיטואציוניסטים, בשם "התיאוריה של מופע הראווה" למעשה יצרו מופע ראווה מומחש של התיאוריה שלהם, אבל לפחות הם הציעו אמצעי מתקן ארגוני, כמו מועצות עובדים, שאיזנו את האסתטיזם שלהם. אנרכיזם של סגנון חיים, בכך שהוא תוקף את ההתארגנות, את המחויבות לפרוגרמה ואת הניתוח החברתי הרציני, מחקה את האספקטים הנוראיים ביותר באסתטיקה הסיטואציוניסטית בלי לעקוב אחרי הפרויקט של בניית תנועה. כמו הפסולת של שנות ה-60', האנרכיזם של סגנון החיים משוטט חסר מטרה בתוך גבולות האגו (שניתן לו שם חדש בידי זרזאן: "גבולות הטבע") והוא יוצר חסד של בוהמיות לא קוהרנטית.

מה שהכי מדאיג זה שהאסתטיקה הגחמנית שדואגת רק להנאה עצמית, בה דוגל האנרכיזם של סגנון החיים, שוחקת באופן משמעותי את הליבה הסוציאליסטית של האידיאולוגיה החירותנית- שמאלנית שפעם יכלה לטעון לרלוונטיות וכוח בדיוק בעקבות המחויבות שלה לשחרור- לא מחוץ להיסטוריה בממלכת הסובייקטיביות, אלא בתוך ההיסטוריה, בממלכתה האובייקטיבית. הקריאה הגדולה של האינטרנציונל הראשון- אותה האנרכו-סינדיקליסטים והאנרכו-קומוניסטים המשיכו לקרוא גם לאחר שמרקס וחסידיו נטשו אותה הייתה הדרישה: "אין זכויות בלי חובות, אין חובות בלי זכויות". למשך דורות, הסלוגן הזה הידר את כותרות כתבי העת של האנרכיזם החברתי. היום, הסלוגן הזה מנוגד מאוד לדרישה האגוצנטרית במהותה ל"תשוקה מחומשת" עם ההתפלספות הטאואיסטית והנירוונה הבודהיסטית. היכן שהאנרכיזם החברתי קרא לאנשים להתקומם במהפכה ולדרוש את הבנייה מחדש של החברה, הבורגני הזעיר הנזעם שמאכלס את עולם התת-תרבות של האנרכיזם של סגנון החיים קורא למרידה התקופתית ולסיפוק של "המכונות החושקות".

הנסיגה העקבית מפני המחויבות ההיסטורית של האנרכיזם הקלאסי למאבק החברתי (שבלעדיו המימוש העצמי של הרצון בכל ממדיו, ולא רק זה האינסטינקטיבי, לא יכולים להתממש), באופן בלתי נמנע מלווה במיסטיפיקציה הרסנית של החוויה והמציאות. האגו, שמזוהה באופן כמעט פטישיסטי כמרכז השחרור, מתגלה להיות כמעט זהה עם ה"אינדיבידואל השליט" של האינדיבידואליזם של לסה פר. מאחר והוא מנותק מהעוגנים החברתיים שלו, הוא לא משיג אוטונומיה, אלא יוזמה זעיר-בורגנית.

אולם במציאות, האגו רחוק מאוד מלהיות חופשי. האגו, בכל העצמיות הריבונית שלו, כבול לחוקים האנונימיים כביכול של השוק- חוקי התחרות והניצול- שהופכים את המיתוס של החופש האינדיבידואלי לעוד פטיש שמסתיר את החוקים של צבירת ההון. אם כך, באופן מעשי, אנרכיזם של סגנון חיים מתגלה להיות עוד אשליה מיסטית בורגנית. חסידיו לא יותר "אוטונומיים" מהתנועות של שוק המניות, תנודות המחירים ושאר העובדות המשמימות של הסחר והממכר הבורגני. כל הטענות לאוטונומיה לא מחזיקות מים; אותו מורד ממעמד הביניים, בין אם יש לו לבנה ביד או לא, שבוי לגמרי בכוחות השוק ששולטים בכל שטח "חופשי" לכאורה בחיים החברתיים המודרניים, החל מקואופרטיבי מזון עד לקומונות כפריות. הקפיטליזם מקיף אותנו מכל עבר- לא רק חומרית אלא גם תרבותית. כמו שג'ון זרזאן ענה באופן כה זכור למראיין המבולבל כשהוא שאל אותו על מהות סט הטלוויזיה שיש בביתו של מתנגד הטכנולוגיה הזה: "כמו שאר האנשים, גם אני חייב להיות מסומם".

אם כך, אנרכיזם של סגנון חיים בעצמו הוא אשליה עצמית מסממת; אפשר לראות את זה באופן הטוב ביותר בספרו של מקס שטירנר "האגו ועצמו", שם הטענה של האגו ל"יחודיות" במקדש הקדוש ביותר של העצמי עוקפת בסיבוב את הצדקנות הליברלית של ג'ון סטיוארט מיל. אכן, בכתביו של שטירנר, אגואיזם הופך לשאלה של תורת ההכרה. אם חותכים במבוך הסתירות וההצהרות הלא שלמות שממלאות את "האגו ועצמו", ניתן לגלות שהאגו ה"יחודי" של שטירנר הוא מיתוס, מאחר ושורשו במה שלכאורה הפוך לו- החברה עצמה. אכן, אומר שטירנר: "האמת לא יכולה לצעוד קדימה כמוך, לא יכולה לזוז, להשתנות, להתפתח; האמת מחכה ומגייסת את הכל ממך, והיא רק דרכך; מאחר והיא קיימת רק בראשך". האגואיסט השטירנריסטי אומר להתראות למציאות האובייקטיבית, ליכולת לחיות בחברה ואם כך אומר גם שלום לשינוי חברתי משמעותי ולכל קווים מוסריים מנחים ורעיונות שהם מעבר לסיפוק עצמי באמצעות השדים של כוחות השוק הבורגניים. המחסור הזה בתווך מעוות את עצם הקיום של הקונקרטי, שלא לדבר על הסמכות של האגו השטירנריסטי עצמו- טענה כל כך מקיפה שהיא מדירה את השורשים החברתיים של העצמי וההיווסדות שלו בהיסטוריה.

ניטשה, באופן עצמאי לגמרי משטירנר, לקח את התפישה הזאת והמשיך איתה למסקנותיה המתבקשות, והגיע למחיקת הקיום והמוסד של אמת בכללותה. הוא שואל "אם כך, מה היא אמת? צבא זז של מטאפורות, מטונימיות והאנשות- בקצרה, סך היחסים האנושיים, שהוגבר והוזז פואטית ורטורית". ניטשה, בהיותו יותר ישיר משטירנר, הגיע למסקנה שעובדות הן סך הכל פירושים; בהחלט, הוא שאל "האם זה הכרחי להציב פרשן מאחורי הפרשנות?" כנראה שלא, מאחר ו"אפילו זו המצאה, היפותזה". אם נעקוב אחרי ההיגיון חסר המעצורים של ניטשה, אנחנו נשארים עם עצמי שלא רק שיוצר את המציאות של עצמו, אלא גם חייב להצדיק את קיומה כיותר מפרשנות. אגואיזם כזה בסופו של דבר משמיד את האגו עצמו, שנעלם לתוך ערפילי ההנחות הלא מצוינות של שטירנר.

האנרכיזם של סגנון החיים, שבאופן דומה גם הוא שולל היסטוריה, חברה ויכולות מעבר ל"מטאפורות" שלו עצמו, חי בממלכה לא חברתית שבה האגו, עם הרצונות הכמוסים שלו, חייב להתאדות לאבסטרקטים לוגיים. אבל להפחית את האגו רק לאינטואיציה מיידית- לקבע אותו בחייתיות, ב"גבולות הטבע" או "בחוקי הטבעי"- יהיה שווה ערך ללהתעלם מהעובדה שהאגו הוא תוצר של היסטוריה מתפתחת, אכן, היסטוריה שהיא סטנדרטים של התקדמות וחזרה אחורה, הכרח וחופש, טוב ורע, ו- כן!- ציוויליזציה וברבריות. ובהחלט, אנרכיזם שירצה להתחמק מסוליפסיזם מצד אחד ומאובדן העצמי כ"אינטרפציה" עלובה מהצד השני, חייב להפוך לסוציאליסטי או קולקטיביסטי. ובכך אני מתכוון, שהוא חייב להיות אנרכיזם שמגיע לחירות דרך מבנה ואחריות הדדית, לא דרך אגו ארסי ונוודי שמהדהד את התנאים הקודמים לחיי החברה.

אם אומר זאת בגסות: בין אילן היוחסין הסוציאליסטי של האנרכו-סינדיקליזם והאנרכו-קומוניזם (שלעולם לא הכחישו את הצורך במימוש עצמי ומימוש הרצון), ובין אילן היוחסין הליברלי והאינדיוידואליסטי במהותו של האנרכיזם של סגנון החיים (שמעודד חוסר אונים חברתי, אם לא שלילה מוחלטת של החברה), קיים פער שאי אפשר לגשר אליו, אלא אם מתעלמים לחלוטין מהמטרות השונות לגמרי, השיטות והפילוסופיה הבסיסית שמבדילה ביניהם. הפרויקט של שטירנר עצמו הופיע כתגובה לדיון עם הסוציאליזם של וילהלם וייטלינג ומוזס הס, שם הוא הציע את האגואיזם בדיוק כסתירה לסוציאליזם. ג'יימס מרטין מציג את הנושא בתבונה כך: "המסר הכללי של שטירנר היה להציע את המרידה האישית כתחליף למהפכה הכללית"- עמדה אנטי-מהפכנית שחיה היום באנרכיזם של סגנון החיים ושאר גרורותיו, שנבדלים מהאנרכיזם החברתי עם שורשיו בהיסטוריות, המטריקס החברתי של האינדיבידואליות והמחויבות שלו לחברה רציונאלית.

עצם חוסר ההתאמה של המסרים המעורבבים האלו, שקיים ביחד בכל דף מהפנזינים והמגזינים של סגנון החיים, משקף את הקול המתפתל בקדחתנות של הבורגנים הזעירים. אם האנרכיזם יאבד את הליבה הסוציאליסטית שלו ואת המטרה הקולקטיביסטית שלו, אם הוא יסחף לאסתטיקה, אקסטזה ותשוקה, ובאופן לא הולם, לשתקנות טאואיסטית ומחיקה עצמית בודהיסטית כתחליף לפרוגרמה החירותנית, הפוליטיקה והארגון, הוא יפסיק לייצג התחדשות חברתית וחזון מהפכני ויתחיל לייצג התנוונות חברתית ומרד אגואיסטי רגזני. ואף גרוע מזה, הוא מעודד את זרם המיסטיקה שכבר סוחף אחריו חברים רבים מהדור הזה בשנות העשרה והעשרים שלהם. התרוממות הרוח של האנרכיזם של סגנון החיים בעקבות האקסטזה, שבהחלט ראויה לשבח במטריקס החברתי הרדיקאלי אך כאן ללא בושה מעורבת ב"כישוף", מייצרת היטמעות כמו חלומית עם רוחות, שדים ושאר ארכיטיפים יונגיאניים, במקום מודעות רציונאלית ודיאלקטית לעולם.

באופן אופייני, עמוד השער של אחת המהדורות האחרונות של Alternative Press Review (סתיו 1994), מגזין אנרכיסטי נפוץ בארצות הברית, מהודר בבודהה בעל שלושה ראשים בפוזה שלווה ונירוונית, שמונח כנגד רקע קוסמי כביכול של גלקסיות מסתובבות ואבזור ניו-אייג'י- תמונה שבקלות יכולה להתאים לפוסטר ה"אנרכיה" של ה-Fifth Estate בבוטיק הניו-אייג'רי. בתוך המגזין, ישנה גרפיקה שצועקת "החיים יכולים להיות קסומים כשאנחנו פורצים לחופשי" (הA במילה האנגלית magic (קסומים) מוקפת בעיגול)- ועל זה אנחנו מחויבים לשאול: איך? עם מה? המגזין בעצמו מכיל מאמר על אקולוגיה עמוקה של גלן פרטון (שנלקח מעיתון "הארץ הפראית" של דייויד פורמן) שכותרתו "העצמי הפראי: למה אני פרמיטיביסט", שמהלל "עמים פרימיטיביים" ש"סגנון חייהם מתאים לזה של העולם הטבעי", ובו הוא מקונן על המהפכה הניאוליתית, ומזהה את המטרה העיקרית שלנו כ"הריסת" הציוויליזציה והחזרת הפראית. האומנות של המגזין חוגגת את הפראיות- גולגלות אדם ותמונות של חורבות נמצאות בשפע. המאמר הארוך ביותר בו "שקיעה", משלב רומנטיות עם צהלה מסמורטטת סופנית של "זה הזמן לחג רומי אמיתי, אז הביאו את הברברים!".

לבסוף, הברברים כבר כאן- והחג הרומי בערים האמריקאיות העדכניות משגשג על קראק, ביזה, אינטנסיביות, טמטום, פרימיטיביזם, אנטי-ציוויליזציה, אנטי-ראציונאליות ומידה גבוהה של "אנרכיה" שנתפשת ככאוס. אנרכיזם של סגנון חיים חייב להישקל ביחס לקונטקסט החברתי שלו היום, לא רק של גטאות שחורות חסרות מורל ופרוורים לבנים ריאקציונים, אלא גם שמורות אינדיאנים, אותם מרכזים לכאורה של "קדמוניות" שבהם כנופיות של נוער אמריקאי ילידי יורות אחת בשנייה, סחר בסמים משתולל וגרפיטי של הכנופיות מברך לשלום מבקרים אפילו במקומות הקדושים ביותר של האמריקאים הילידים.

על-כן, ההתנוונות התרבותית הרחבה שבאה בעקבות דור שנות ה-60' ואפיינה את השמאל החדש שהוביל אותנו אל תוך הפוסט-מודרניזם ותרבות הנגד שלו, הובילה אותנו גם למיסטיקה ניו-אייג'רית. בשביל אנרכיסטים של סגנון חיים מתונים, אומנות של האלווין ומאמרים מפוצצים דוחקים את התקווה להבנה של המציאות למרחק רב יותר ויותר. אנרכיסטים של סגנון חיים, שרועים בין פיתויי ה"טרוריזם התרבותי" והאשרמים הבודהיסטים, במציאות מוצאים את עצמם באש צולבת בין הברברים בראש החברה בוול סטריט ובעיר, ואלו שבתחתית, בגטאות של אירו-אמריקה. לבסוף, הקונפליקט שהם מצויים בו, על כל החגיגות שלהם של סגנונות חיים מסמורטטים (שהברברים התאגידיים לא זרים להם בכלל), לא כל כך קשור ליצירת חברה חופשית, אלא למלחמה ברוטאלית על מי יזכה לנתח הגדול ביותר של התענוגות האפשריים שנוצרו ממכר הסמים, הסחר בנשים, ההלוואות- ובואו לא נשכח את המדדים והמטבעות הבין לאומיים.

חזרה לחייתיות בלבד, או שנקרה לזה "דה-ציוויליזציה"? זו חזרה לא לחופש אלא לאינסטינקט, לממלכת ה"אותנטיות" שמונחית יותר בידי גנים מאשר מוחות. שום דבר לא יכול להיות יותר רחוק מהרעיונות של חופש שנכתבו בכתבים הגדולים של מהפכני העבר. ושום דבר לא יכול להיות יותר צייתני לצווים הביו-כימיים של ה- DNA, בניגוד ליצירתיות, האתיקה וההדדיות שנפתחות בידי התרבות והמאבקים לציוויליזציה ראציונאלית. אין שום חירות ב"פראיות", בפראיות לשם פראיות, אנחנו מתכוונים לצווים שנקבעים בידי ההתנהגות המולדת שלנו שמעצבת את החייתיות. להשמיץ את הציוויליזציה בלי להכיר בפוטנציאל העצום שלה לחופש ומודעות עצמית- חופש שמונחל בידי היגיון כמו בידי רגש, בתבונה כמו בידי רצון, בידי פרוזה כמו בידי שירה- זה לחזור לידי העולם המוצלל של הברוטליות, לזמן בו מחשבה הייתה חשוכה והאינטלקטואליות הייתה רק הבטחה אבולוציונית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לעבר קומיונאליזם דמוקרטי

התמונה שציירתי של אנרכיזם של סגנון חיים לא שלמה בכלל; החימר שמרכיב את האידיאולוגיה הזאת מאפשר לה לקבל צורות רבות, בתנאי שמילים כמו דמיון, קדושה, אינטואיטיביות, אקסטזה וקדמוניות מרצפים את פני השטח שלה.

לתפישתי, אנרכיזם חברתי מורכב מחומרים אחרים לגמרי מאנרכיזם של סגנון חיים, האנרכיזם החברתי הוא היורש של הנאורות, ומלא ביחס ראוי למוגבלויות שלה וחסרונותיה. תלוי בהגדרתו להיגיון, האנרכיזם החברתי חוגג את האדם החושב ותודעתו, בלי להכחיש בכלל את התשוקה, האקסטזה, הדמיון, השעשוע והאמנות. ובמקום לצקת אותם לקטגוריות מעורפלות, הוא מנסה לשלבם בחיי היום-יום. הוא מחויב לרציונליות ונגד הרציונליזציה של החוויה; הוא מחויב לטכנולוגיה, אבל מתנגד ל"מכונת העל", הוא מחויב למוסדות תרבותיים, בזמן שהוא מתנגד לשלטון המעמדי ולהיררכיה, הוא מחויב לפוליטיקה כנה שמבוססת על תיאום קונפדרלי של המחוזות והקומונות בידי העם בדמוקרטיה ישירה פנים אל פנים, בזמן שהוא מתנגד לפרלמנטריזם ולמדינה.

אפשר לקרוא ל"קומונה של קומונות" הזאת (שהייתה סלוגן נפוץ יחסית במהפכות הישנות) "קומיונליזם". הקומיונליזם מתאר את הדמוקרטיה כמימד באנרכיזם שאומר שהרוב מנהל את המרחב הציבורי, בניגוד למתנגדיה הרואים בה צורה של "שלטון". בהתאמה, הקומיונליזם מנסה להשיג חופש ולא אוטונומיה, במובן שהסברתי לפני כן. הוא לגמרי סותר את התיאור השטירנריסטי הפסיכו-פרסונלי, הבוהמי הליברלי של האגו כבעל ריבונות עצמית בכך שהוא מוכיח שהאינדיבידואליות לא נוצרת יש מאין, כבר לבושה ב"זכויות טבעיות", ובמקום זה, הוא רואה באינדיבידואליות תהליך היסטורי מתחדש ומשתנה וחלק מההתפתחות התרבותית, תהליך של יצירה עצמית, שלא הביולוגיזם יכול לקבע ולא דוגמות זמניות מגבילות.

הרעיון של האינדיבידואל הריבוני תמיד היה בסיס רעוע לבנות עליו זווית ראיה של שמאל חירותני. כמו שאמר פעם מקס הוקהיימר: "האינדיבידואליות מזיקה כשכל איש מנסה להסתדר בעצמו… האינדיבידואל המנותק לחלוטין תמיד היה אשליה. האיכויות האישיות הכי מוערכות, כמו עצמאות, הרצון לחופש, סימפתיה ותחושת הצדק, הן חברתיות כמו שהן אישיות. האינדיבידואל המפותח לגמרי הוא התוצר של החברה המפותחת לגמרי".

אם חזון שמאלני חירותני של חברה עתידית רוצה להישאר רלוונטי ולא להיעלם לתוך עולם בוהמי ומסמורטט, עליו להציע פתרונות לבעיות חברתיות, לא לעבור בחשאי בין סלוגן לסלוגן, לא להגן על עצמו מההיגיון עם פואטיקה גרועה וגרפיקה וולגארית. דמוקרטיה היא לא אנטיתזה לאנרכיזם; וכן גם לא שלטון הרוב והחלטות שלא כולן מסכימים עליהן, לא סותרות חברה חירותנית.

זה שאף חברה לא יכולה להתקיים בלי מוסדות מבניים זה ברור לכל מי שלא טומטם בידי שטירנר ודומיו. בכך שהוא מתנגד למוסדות ודמוקרטיה, האנרכיזם של סגנון החיים מבודד את עצמו מהמציאות החברתית, כך שהוא יוכל עוד יותר לקצוף בכעס חסר אונים, ובכך להישאר תת-תרבות שמיועדת לנוער תמים וצרכנים משועממים שנהנים לקנות ביגוד שחור ופוסטרים. לטעון שדמוקרטיה ואנרכיזם סותרים אלו את אלו מאחר ולהחליט החלטה שאפילו אדם אחד מתנגד לה זו הפרה של אוטונומיה אישית זה לא לתמוך בחברה חופשית אלא לתמוך ב"אוסף האינדיבידואלים" של בראון- בקצרה, לא חברה, אלא עדר. במצב כזה, הדמיון לא יהיה השליט. הכוח תמיד קיים, והוא יהיה שייך או לקולקטיב שעוקב אחר דמוקרטיה ישירה ומוסדית, או לאגואים של מספק אוליגרכים שיצרו את "הדיקטטורה של חוסר המבניות".

לא סתם קרופוטקין במאמר שלו באנציקלופדיה בריטניקה התייחס לאגו השטירנריסטי כהיררכי. הוא עשה זאת בהסכמה כאשר ציטט את הביקורת של ו. באך על האנרכיזם האינדיוידואליסטי של שטירנר כצורה של אליטיזם, מאחר ו”המטרה של כל הציוויליזציה הנעלה היא לא להרשות את ההתפתחות של כל חברי הקהילה בדרך נורמאלית, אלא להרשות לכמה אינדיבידואלים נעלים "להתפתח לגמרי" אפילו במחיר האושר ועצם הקיום של ההמונים. "באנרכיזם, זה מייצר למעשה רגרסיה לצורת האינדיבידואליזם הנפוצה, שנתמכת בידי אותם מיעוטים שלהם המין האנושי חייב "תודה" על המדינה ושאר הדברים שבדיוק בהם אותם אינדיווידואליסטים נלחמים. האינדיבידואליזם שלהם הולך כל כך רחוק עד שהוא סותר את נקודות המוצא שלו עצמו- בכך שהוא לא מתייחס בכלל לחוסר היכולת של האינדיבידואל להגיע להתפתחות מלאה תחת מצבים של דיכוי ההמונים על ידי "האריסטוקרטיה היפה". בחוסר המוסר שלו, האליטיזם הזה מאפשר את חוסר החופש של ההמונים בכך שהוא ממקם אותם תחת חסותם של "המיוחדים". לוגיקה שמביאה לעקרונות מנהיגות שמתאימים לאידיאולוגיה פשיסטית.

בארצות הברית ומרבית אירופה, בדיוק בזמן שבו מתחילות להיעלם האשליות של אנשים בקשר למדינה בהמוניהן, האנרכיזם בנסיגה. חוסר סיפוק מהממשלה כל כך גבוה משני צדי האוקינוס האטלנטי- ולעתים נדירות יש מצב יותר מוצלח ליצור בו פוליטיקה חדשה, אפילו חברה חדשה, שיכולה לתת לאנשים תחושת כיוון ולאפשר להם ביטחון ומשמעות אתית. אם אפשר להאשים מה שהוא בזה שהאנרכיזם נכשל בלהתייחס לסוגיה הזאת זה את האנרכיזם של סגנון החיים והאינדיבידואליזם שלו- בידודו; בכך הוא מכווץ את כל הפוטנציאל של התנועה השמאלנית החירותנית לתחום שהולך וקטן.

אפשר לציין לטובתו של האנרכו-סינדיקליזם, שבימי הזוהר שלו הוא ניסה ליצור פרקטיקה חיה ותנועה מאורגנת בקרב מעמד העובדים- דבר שמאוד זר לאנרכיזם של סגנון החיים. הבעיות העיקריות שלו נעוצות לא ברצון שלו למבנה ומעורבות, לפרוגרמה והתגייסות חברתית, אלא בהיעלמות מעמד הפועלים כסובייקט מהפכני, במיוחד לאחר המהפכה הספרדית הגדולה. לומר שלאנרכיזם לא הייתה פוליטיקה, שנוצרה במשמעות היוונית המקורית כניהול עצמי של הקהילה- ה”הקומונה של הקומונות” ההיסטורית- זה להכחיש פרקטיקה טרנספורמטיבית היסטורית שמנסה להעביר את הדמוקרטיה שמצויה בכל רפובליקה תהליך רדיקליזציה וליצור כוח מחוזי קונפדרלי שיסתור את המדינה.

המאפיין הכי יצירתי של האנרכיזם המסורתי זה המחויבות שלו לארבעה עקרונות בסיסיים: קונפדרציה של מחוזות לא ריכוזיים, התנגדות לא מתפשרת למדינתיות; אמונה בדמוקרטיה ישירה, וחזון של חברה קומוניסטית חירותנית. הבעיה הכי גדולה של הליברטריאניזם השמאלי- הסוציאליזם החירותני לא פחות מהאנרכיזם- היום היא: מה הוא יעשה עם אותם עקרונות? איך נעניק להם צורה חברתית ותוכן? באילו צורות ודרכים נהפוך אותם לרלוונטיים לזמננו ונביא אותם לכדי שימוש לתנועה המונית מאורגנת לעבר העצמה וחופש?

אסור לאנרכיזם להתנוון בתענוגות עצמיים כמו של האדמיסטים הפרימיטיביסטים ש"התנועעו ביערות עירומים, שרו ורקדו" כפי שקנת' רקסרות' תיאר, "בזבזו את זמנם באורגיה מתמשכת" עד שהם ניצודו בידי ז’אן זיזקה והושמדו- מה שהקל מאוד על האיכרים הנגעלים, שאת אדמותיהם הם שדדו. אסור לו לסגת לעולמות הפרימיטיביסטים של ג'ון זרזאן וג'ורג' ברדפורד. אני אהיה האחרון לטעון שאסור לאנרכיסטים לחיות את האנרכיזם שלהם בחיי היום יום- באופן אישי כמו חברתי, אסתטי כמו פרגמטי. אבל אסור להם לחיות אנרכיזם שמעלים את המאפיינים החשובים ביותר שהבדילו את האנרכיזם כתנועה, פרקטיקה ופרוגרמה מהסוציאליזם המדיני. האנרכיזם היום חייב לשמר את עצמו כתנועה חברתית- בעלת חזון ותוכנית כמו גם סדר יום אקטיביסטי- תנועה שממזגת את החזון שלה לחברה קומוניסטית חירותנית לתוך הביקורת שלה על הקפיטליזם, שלא מפריעים לה שמות כמו "חברה תעשייתית".

בקצרה, האנרכיזם החברתי חייב להדגיש את השוני שלו מאנרכיזם של סגנון חיים. אם תנועה אנרכיסטית חברתית לא יכולה לתרגם את העקרונות שלה (קונפדרליזם מחוזי, התנגדות למדינה, דמוקרטיה ישירה ובסופו של דבר קומוניזם חירותני) לפרקטיקה חיה במרחב הציבורי; אם העקרונות האלו ייעלמו כמו זיכרונות של מאבקי עבר שהפכו לטקסים והכרזות במפגשים; ואף חמור מכך, אם הם יעוותו לכדי אקסטזה "חירותנית" תעשייתית ודתות אסיאתיות, אז הליבה הסוציאליסטית המהפכנית שלו תצטרך להיווצר מחדש תחת שם אחר.

כבר עכשיו אני חושב שזה לא אפשרי לקרוא לעצמך אנרכיסט בלי להוסיף עוד מילת תואר כדי להבדיל את עצמך מהאנרכיסטים של סגנון החיים. באופן בסיסי, האנרכיזם החברתי מנוגד לאנרכיזם שמבוסס על סגנון חיים, ניאו-סיטואציוניזם אקסטטי וריבונות זעיר-בורגנית. שני אלו מנותקים לגמרי בעקרונות הבסיסיים שלהם- סוציאליזם או אינדיבידואליזם. בין גוף רעיונות ופרקטיקה מהפכני ומסור מצד האנרכיזם החברתי, לבין כמיהה לאקסטזה פרימיטיבית והגשמה עצמית מצד האנרכיזם של סגנון החיים. אין שום דבר משותף בין השניים. התנגדות למדינה לבדה יכולה לאחד פשיסטים מסמורטטים ושטירנריסטים מסמורטטים, תופעה שיש לה גם עדויות היסטוריות.

הראשון ליוני, 1995.

אני רוצה להודות לקולגה שלי ג'נט ביהל, על העזרה הרבה שלה באיסוף חומר ומחקר למאמר הזה.