הרעיונות של באקונין הם מהפכניים במלוא מובן המילה, כאשר הם נוגעים בהרס הניצול הכלכלי והשליטה החברתיתפוליטית והחלפתם במערכת של ארגון חברתי אשר מתבססת על סולידריות ועזרה הדדית. באקונין הציג ביקורת על קפיטליזם (בה סמכותנות וחוסר שוויון כלכלי הולכים יד ביד), וסוציאליזם מדיני (שמתרכז רק בגורמים כלכליים בעוד הוא ממעיט בגסות בסכנות של סמכותנות חברתית).

החוברת בפורמט PDF

מהדורה זו מוקדשת לקולין פארקר, אחד החברים המייסדים של הפדרציה האנרכיסטית הקומוניסטית (קוצר מאוחר יותר לפדרציה האנרכיסטית) שניסח את המהדורה הראשונה וסיפק תובנה שלא תסולא בפז לכל הגרסאות, שעזר לשמור על הלהבה המהפכנית בחיים.

הקדמה

החוברת הזו תבחן את רעיונותיו האנרכיסטיים של מיכאיל באקונין. אף על פי שלעתים קרובות גונו, עוותו, או זכו להתעלמות, לרעיונות אלו הייתה השפעה גדולה על התנועה הסוציאליסטית במאה ה-19.

אנו מקווים שבקריאת הספרון הזה, ייראה בבירור שלבאקונין יש הרבה להציע לנו היום, שרעיונותיו יוצרים גוף בהיר ומבוסס-היטב של מחשבה, ויוכח שיש סיבה טובה לכך שהוא מתואר כסבא של האנרכיזם המודרני.

באקונין החזיק במספר השקפות שנדחות בצדק על ידי התנועה האנרכיסטית המודרנית, כמו הלאומניות השמאלנית הסלאבית של נעוריו והאנטישמיות שנשא בו כל חייו, אך אנחנו יכולים לבקר בד בבד את ההיבטים השליליים של דמותו תוך כדי שאנו שואבים מהרעיונות שכן עומדים במבחן הביקורת.

מונחון

המושגים הבאים ישמשו אותנו בחוברת הזאת:

אבסולוטיזם (Absolutism)
מערכת ממשל בה הכוח מוחזק בידי אדם אחד או קבוצה מאוד מובחרת של אנשים

אגליטריאן (Egalitarian)

אדם המאמין בשוויון לכל בני האדם.


אידיאליזם (Idealism)

סט של רעיונות פילוסופיים האומרים שהמציאות כפי שאנו מכירים אותה, קיימת רק בתודעותינו, ושהמחשבות הן אלו שיוצרות שינוי מסביבנו. מי שעוקבת אחרי אסכולת המחשבה הזאת נקראת אידיאליסטית.

אמנסיפציהשיחרור (Emancipation / Liberation)

השגת החופש המקסימלי לקבלת החלטות כלכליות ופוליטיות עבור עצמך, כאשר זה זמין לכולם.

אנרכיזם (Anarchism)

מערכת כלכלית ופוליטית המתבססת על הסרת מערכות מדכאות ונצלניות בחברה (כמו קפיטליזם, מדינה ופטריארכיה) ויצירת חברה בה לכולם יש משקל שווה בקבלת החלטות המשפיעות על חייהם.

בורגנים (Bourgeois)

אחד המעמדות בחברה הקפיטליסטית. ידועים גם כמעמד השולט, המעמד הקפיטליסטי או בעלי-ההון. אלה אשר להם שייכים האדמה, הבתים ומקומות העבודה, וממלאים את צורכיהם על ידי עבודתם של אחרים.


דטרמיניזם (Determinism)

קבוצת רעיונות פילוסופיים הקובעים שלכל אירוע, כולל להתנהגות האנושית, יש תנאים שגרמו להם שלא יכלו לגרום לאף אירוע אחר. עמדה זו טוענת שכל דבר קורה בהתאם לתנאים שבאו לפני (ידוע גם כסיבה ותוצאה), ושלא יכלו להיות אף תוצאות אפשריות אחרות לאותם התנאים.

 

היררכי (Hierarchical)

טבע ההיררכיה. מערכת בה חברים בארגון או בחברה מדורגים לפי מעמד יחסי או סמכותי.

ליברטריאן (Libertarian)

מי שתומך בלמקסם את הזכויות של הפרט ולצמצם למינימום את את השליטה של המדינה; גם מילה נרדפת לאנרכיסט.

מדינה (State, The)

אוסף של מוסדות היוצרים ואוכפים חוקים שנוצרו בידי מיעוט קטן של אנשים בטריטוריה נתונה. דרך החוקים המדינה טוענת שרק  בידה זכות החזקה על השימוש באלימות. המדינה משתמש בחוק כדי להצדיק ולהגן על הכלכלה הקפיטליסטית.

מטריאליזם (Materialism)

קבוצה של רעיונות פילוסופיים הגורסים כי הפעולה הפיזיות יוצרת את השינויים מסביבנו ושהמציאות קיימת קודם כל בחומר ובלי תלות בתפישתנו אותה. מי שעוקבת אחרי אסכולת המחשבה הזאת נקראת מטריאליסטית.

 

מעמד (Class)

באופן כללי, קבוצה של אנשים שניתנת להם כותרת משותפת על בסיס מכנה משותף. בהקשר לתיאוריה הסוציאליסטית מעמד הוא היחס של קבוצה לאמצעי הייצור.


סולידריות (Solidarity)

אחדות, או התאמה בתחושה או פעולה, במיוחד בקרב יחידים עם אינטרס משותף; תמיכה הדדית בתוך קבוצה.

סוציאליזם (Socialism)

שיטה כלכלית ופוליטית המבוססת על בעלות חברתית של מקומות העבודה שלנו ועל ניהול שיתופי של הכלכלה. דומה לקומוניזם, אולם לא בדעה אחת לגבי איך חברה צריכה להיות מנוהלת או איך מוצרים אמורים להיות מופצים.

סמכותנות (Authoritarianism)

צורת ממשל בה ציות למוסדות הרשמיים היא חובה וההיררכיה נשמרת.

עזרה הדדית (Mutual Aid)

שיתוף פעולה עם קבוצה אחרת.

פרולטריון (proletariat)
אחד המעמדות בחברה הקפיטליסטית. שם נוסף הוא מעמד הפועלים או העובדים. הפרולטריון מאופיין בכך שאין בבעלותו אמצעי ייצור ועליו להשכיר את כוח עבודתו כדי להתפרנס.

פרקסיס (Praxis)

המחזוריות של שימוש ברעיונות ובכישורים שלך כדי לתכנן פעולות פרקטיות, ולהשתמש בתוצאות הפעולות האלו כדי ללטש ולשפר את הרעיונות והכישורים שלך. זה בתורו משפר את פעולות עתידיות, ולאחר מכן גם את הגל הבא של הרעיונות, וכן הלאה.


קארל מארקס (Marx, Karl)

קארל מארקס (ה-5 במאי 1818 עד ה-14 במרץ 1883) היה פילוסוף, כלכלן, סוציולוג, היסטוריון, עיתונאי וסוציאליסט מהפכן ממוצא גרמני. עבודתו של מרקס בנושא הכלכלה הניחה את הבסיס להבנה הנוכחית של העבודה והקשר שלה להון, ויש לה השפעה רבה על רעיונות כלכליים עוקבים. למרות שקרל מרקס ובאקונין החזיקו בהסכמה גורפת לגבי הדרך בה הקפיטליזם פועל, בסוף השניים נהפכו לידועיים בעקבות אי הסכמתם לגבי הדרך בה יש להתנגד לקפיטליזם.

קומוניזם (Communism)

שיטה כלכלית ופוליטית המבוססת על בעלות משותפת של אמצעי הייצור (כגון מפעלים, שדות וסדנאות עבודה) בה סחורות ומוצרים מיוצרים על פי צורך, מחולקים על בסיס צרכים ואנשים תורמים על פי יכולתם.

קונצנזוס (Consensus)

הסכמה כללית מכל המעורבות בהחלטה.

קפיטליזם (Capitalism)

שיטה כלכלית ופוליטית המבוססת על ניצול אלה הנאלצים למכור את עבודת כפיהם, בה הסחר והתעשייה של המדינה נשלטים על ידי בעלות פרטית למען רווח.

מעמד:

באקונין ראה מהפכה במובן של הריסה של מעמד מדכא על ידי מעמד מדוכא ואת המבנה של הכוח הפוליטי כפי שהוא בא לידי ביטוי במדינה ובהיררכיה חברתית. לפי באקונין החברה מחולקת לשני מעמדות עיקריים שבאופן שורשי מנוגדים זה לזה. המעמד המדוכא מתואר במספר דרכים, כפשוטי העם, כהמונים, כפועלים, ומהווה את הרוב הגדול של האוכלוסיה. תחת נסיבות רגילות הוא לא היה מודע לכך שהוא מעמד, למרות שיש לו אינסטינקט למרד ולמרות שהוא לא מאורגן, הוא מלא חיוניות. לעומת זאת המעמד המדכא והקטן הרבה יותר מבחינה מספרית מודע לשליטה שלו ושומר עליה על ידי פעולות מכוונות וממוקדות ואופן מאוחד.

באקונין טוען כי ההבדל הבסיסי בין שני המעמדות מונח על בעלות ושליטה על רכוש, אשר נמצא באופן לא פרופוציונלי בידי המעמד הקפיטליסטי. מן הצד השני, להמונים יש בעלות על מעט מאוד, מעבר ליכולת העבודה שלהם.

הוא זיהה נכון שהון מיוצר על ידי העם, אך שפירות העבודה נמנעים מאיתנו.

"מאחר שעבודה, שהיא הייצור של עושר, היא קולקטיבית, האם לא נראה הגיוני שההנאה מהעושר הזה גם צריכה להיות קולקטיבית?" [1]

באקונין היה פיקח מספיק כדי להבין שההבדל בין שני המעמדות העיקריים לא תמיד ברור. הוא ציין כי לא ניתן למתוח קו ישר בין שני המעמדות אך כמו ברוב הדברים ההבדלים נראים באופן הכי ברור בין שני הקצוות. בין שני קצוות העושר והכוח יש רבדים שיכולים להיות מוערכים לפי המידה שבה הם מנצלים אחרים או את עצמם. ככל שקבוצה נתונה רחוקה מהעובדים, כך סביר שהיא תהיה חלק מהקטגוריה המנצלת ותסבול פחות מניצול. בין שני המעמדות המקוריים יש מעמד ביניים, או מעמדות ביניים, שמנצלים ומנוצלים, תלוי במקום שלהם בהיררכיה החברתית.

בניגוד לרעיונות של מרקס בנוגע לכך שהפרולטריון העירוני הוא הכוח המהפכני העיקרי בחברה, באקונין החשיב עובדים עירוניים וכפריים יחד כהמונים המנוצלים ביותר, אשר מהווים, להשקפתו של באקונין, את המעמד המהפכני הגדול אשר לבדו יכול להפסיק את קיום המערכת הכלכלית הנוכחית. למרבה הצער, עובדת הניצול והעוני העוקב לכך הם כשלעצמם לא ערובה למהפכה. עוני קיצוני, באקונין חשב, עשוי להביא להיכנעות אם האנשים לא יכולים לראות שום חלופה אפשרית לסדר הקיים. אולי, אם יונעו לעומקים גדולים של ייאוש, העניים יתקוממו למרוד. אך מרידות נוטות להיות מקומיות ולכן, קלות לדיכוי. לדעתו של באקונין, שלושה תנאים הם הכרחיים כדי להביא למהפכה עממית. והם:

  • שנאה טהורה לתנאים שבהם ההמונים מוצאים את עצמם
  • האמונה ששינוי הוא חלופה אפשרית
  • חזון ברור של החברה שחייבת לקום כדי להביא לשחרור אנושי

בלי נוכחות שלושת הגורמים, בתוספת ארגון עצמי מאוחד ויעיל, שום שחרור לא יכול לבוא מתוך המרד.

לבאקונין לא היו ספקות שהמהפכה חייבת בהכרח לכלול הרס כדי ליצור את הבסיס של החברה החדשה. הוא ציין כי, בפשטות, מהפכה אומרת לא פחות מאשר מלחמה, כלומר ההשמדה הפיסית של אנשים ורכוש. מהפכות ספונטניות מערבות, לעתים קרובות, הרס עצום של רכוש. באקונין ציין שכאשר נסיבות ידרשו זאת, העובדים יהרסו אפילו בתים משלהם, אשר לעתים קרובות ביותר, לא שייכים להם. הדחף השלילי, ההרסני הוא הכרחי לגמרי, הוא טען, כדי לסלק את העבר. הרס קשור קשר הדוק עם בנייה מאחר ש"ככל שהעתיד נראה בבהירות רבה יותר בעיני הרוח, כך חזק יותר הוא כוחו של הרס." [2]

לנוכח הקשר ההדוק בין ריכוז של עושר ועוצמה בחברות קפיטליסטיות, אין זה מפתיע שבאקונין החשיב שאלות כלכליות כבעלות חשיבות עליונה. באקונין העניק חשיבות עלינות לשביתות פועלים בהקשר של המאבק בין העבודה וההון. לשביתות, הוא האמין, יש מספר פונקציות חשובות במאבק נגד הקפיטליזם. הן נחוצות כזרזים כדי למשוך את העובדים הרחק מקבלתם הנוכחית של קפיטליזם; הן מטלטלות אותם אל מחוץ לתנאי ההתפטרות שלהם. שביתות, כסוג של לוחמה כלכלית ופוליטית, מחייבות אחדות כדי להצליח, וכך מלחימות את העובדים יחד. במהלך שביתות, יש קיטוב בין מעסיקים ועובדים. זה הופך את אלו האחרונים פתוחים יותר לקלוט את התעמולה המהפכנית והורס את הדחף להתפשר ולחפש עסקאות. באקונין חשב שככל שהמאבק בין עבודה והון מסלים, כך גם עולים עוצמת ומספר התקיפות. השביתה הסופית היא השביתה הכללית. שביתה כללית מהפכנית, שבה עובדים בעלי תודעה מעמדית חדורים ברעיונות אנרכיסטיים יובילו, באקונין חשב, לפיצוץ הסופי אשר יביא את החברה האנרכיסטית.

""שביתות התעוררו, בין המוני האנשים, כל האינסטינקטים הסוציאליסטיים המהפכנים השוכנים עמוק בתוך לבו של כל עובד … [ו]כאשר האינסטינקטים הללו, שנרקחו על ידי המאבק הכלכלי, ערים בהמוני הפועלים, אשר מתעוררים מהתרדמתם, אז גם הפצת הרעיון הסוציאליסטי-המהפכני הופכת להיות די קלה." [3]

הרעיונות של באקונין הם מהפכניים במלוא מובן המילה, כאשר הם נוגעים בהרס הניצול הכלכלי והשליטה החברתיתפוליטית והחלפתם במערכת של ארגון חברתי אשר מתבססת על סולידריות ועזרה הדדית. באקונין הציג ביקורת על קפיטליזם (בה סמכותנות וחוסר שוויון כלכלי הולכים יד ביד), וסוציאליזם מדיני (שמתרכז רק בגורמים כלכליים בעוד הוא ממעיט בגסות בסכנות של סמכותנות חברתית).

מדינה:

באקונין ביסס את  התאוריה העקבית והאחידה שלו בנושא יחסים חברתיים על שלוש נקודות מחוברות, שהן:

  • בני אדם הם חברתיים באופן טבעי (ולכן הם חפצים בסולידריות חברתית)
  • בני אדם הם פחות או יותר שווים
  • בני אדם רוצים להיות חופשיים

כתוצאה מכך האנרכיזם שלו נגע בבעיית יצירת חברה של חופש בהקשר של מערכת שוויונית של פעולות-גומלין הדדיות. הבעיה עם חברות קיימות, טען, היא שהן נשלטות על ידי מדינות שהן בהכרח אלימות, אנטי-חברתיות, ומבנים מלאכותיים השוללים את הגשמת האנושיות.

אמנם ישנם, על פי השקפתו של באקונין, מאפיינים מעוררי-סלידה רבים בקפיטליזם, גם בלי קשר למדינה (כמו ניצול הנשים ועבדות השכר), זו המדינה שמזינה, משמרת ושומרת על השיטה הדכאנית הקפיטליסטית בכללה. המדינה מוגדרת כמכונה אנטי-חברתית השולטת בחברה לטובת מעמד עושקים או אליטה. זהו למעשה מוסד המבוסס על אלימות ועוסק בתחזוקתו של אי-שוויון באמצעות דיכוי פוליטי. בנוסף מסתמכת המדינה על בירוקרטיה מתמשכת לעזרת ביצוע מטרותיה. המרכיב הבירוקרטי, אגב, הוא לא רק כלי שהיא מקדמת. לכל המדינות, באקונין האמין, יש נטיות פנימיות להנצחה-עצמית, בין אם הן קפיטליסטיות או "סוציאליסטיות"; ולכן חייבים להתנגד להן, מאחר והן מכשולים לחופש אנושי.

אפשר לערער על כך שמדינות לא נוגעות בעיקר בדיכוי פוליטי ואלימות ושמדינות דמוקרטיות ליברליות, במיוחד, הרבה יותר מעוניינות ברווחה. באקונין טוען כי היבטים כאלה הם רק תחפושת, וכי כאשר הן מאויימות, כל המדינות חושפות את אופיין האלים שטמון במהותן.

והתפתחויות בגדה המערבית ועזה במהלך העשורים האחרונים נוטות לבסס תכונה נוספת של המדינה אשר באקונין הפנה את תשומת לבו אליה – את הנטייה לסמכותנות ואבסולוטיזם. הוא האמין כי היו לחצים חזקים לנוע לעבר דיקטטורה צבאית בכל המדינות אבל ששיעור התפתחות כזו ישתנה בהתאם לגורמים כגון: דמוגרפיה, תרבות ופוליטיקה.

לבסוף, באקונין ציין כי מדינות נוטות לכיוון מלחמה נגד מדינות אחרות. מאחר ואין קוד מוסרי מקובל בעולם בין המדינות, יריבויות ביניהן תבואנה לידי ביטוי במונחים של עימות צבאי. במילים שלו:

"כל עוד מדינות קיימות לא יהיה שלום. יהיו רק יותר או פחות הפוגות ממושכות – שביתות נשק מסוכמות על ידי מדינות השוחרות מלחמה נצחית – אבל ברגע שמדינה תרגיש חזקה מספיק כדי להרוס את שיווי המשקל הזה למען היתרון האישי שלה, היא לעולם לא תעצור את עצמה מלעשות זאת." [4]

בניגוד לרעיונות של מרקס על המצב, באקונין החזיק בדעה שכל צורות הממשל חסרות בצדק ושדמוקרטיה אמיתית לא יכולה להיות פשוט מוחדרת על ידי תארים או על ידי הצבת האנשים הנכונים כאחראים, אלא דורשת שינוי חברתי מוחלט והפלת המדינה.

דת:

אלוהים כרעיון נתפס אצל באקונין כדוחה עמוקות ומתריס בפני התבונה והחשיבה ההגיונית. הוא ראה את רעיון האלוהים כיצירה אנושית, הפשטה מוחלטת ללא מציאותיות, תוכן והחלטיות. במילים אחרות זו אפסות מוחלטת. אלוהים ודת הם תעתועי דמיון אנושי, עיוות של החיים על פני כדור הארץ. האמונה באלוהים הורסת סולידריות אנושית, חירות, שיתוף פעולה וקהילה. אהבת אדם עוברת המרה לשטויות של אהבה למשהו שאינו קיים ואל תוך צדקה דתית. עבור באקונין, אלוהים ודת היו אויביהם של כל המעמדות המדוכאים ואכן תפקידם היה לתרום לניצול ולעושק בתיאום עם המעמד השליט. קבלת הרעיון של אלוהים הייתה עבור באקונין שלילת האנושיות, החירות והצדק. הוא טען כי אם אלוהים הוא אמת, צדק וחיים אינסופיים אז האנושות צריכה להיות "שקר, עוול משווע ומוות". [5] באקונין עוד טוען שעל ידי קבלת קיום האלוהים האנושות הופכת למשועבדת; ומכיוון שהאנושות מסוגלת לתבונה, צדק וחירות, המסקנה היא שאין כזה דבר אלוהים.

דתות, לפי באקונין, הן התוצאה של פנטזיה אנושית שבה שמים הם חזיון תעתועים. לאחר שבוסס, אלוהים הופך להיות באופן טבעי האדון שאליו אנשים משתחווים. כמובן, באקונין מכיר בכך שאלוהים לא קיים והדת היא צורה אנושית של ארגון ושליטה על ההמונים. הוא הציע שמי שלוקח על עצמו להיות נביא, רואה נסתרות או כומר (נציג האל עלי אדמות) הופך למורה והמנהיג. מהסיבה הזו מנהיגים דתיים בסופו של דבר "מצווים, מכוונים ושולטים על הקיום הארצי". [5] לכן, עבדים של אלוהים הופכים להיות עבדים של הרבנים והמדינה, כאשר האחרונה נותנת את ברכתה לדת המאורגנת. הדתות המאורגנות של העולם, במיוחד הנצרות, תמיד קשרו את עצמן עם שליטה ואפילו דתות נרדפות מחנכות את חסידיהן למשמעת, ובכך מכינות את הקרקע לעריצות חדשה. כל הדתות, אבל שוב בעיקר הנצרות, במילים של באקונין "הושתתו על דם". [5] כמה קורבנות חפים מפשע עונו ונרצחו בשם דת האהבה והסליחה? כמה אנשי דת, גם היום, שואל באקונין, תומכים בעונש מוות?

באקונין האמין שאלוהים לא קיים, ושזו סיבה מספיק טובה להתנגד לדת. עם זאת הוא קובע גם שצריך להילחם בדתות משום שהן יוצרות עבדות אינטלקטואלית אשר, בהתקשרות עם המדינה, תוצאתה עבדות פוליטית וחברתית. דתות מורידות את מורל האנשים ומשחיתות אותם. הן משמידות היגיון ו"ממלאות את דעתם של אנשים בשיגעונות". [5] דת היא צורה עתיקה של אידיאולוגיה, במקביל למדינה, אותה ניתן לצמצם לאמירה פשוטה – 'אנו מטעים אתכם, אנו שולטים בכם' [6]

דמוקרטיה בורגנית:

פרשנים פוליטיים והתקשורת מזמרים תמיד בשבחי מערכת הדמוקרטיה הייצוגית בה מדי כמה שנים בערך הבוחרים מתבקש לכניס פיסת נייר לקופסא כדי לקבוע מי ישלוט בהם. מערכת זו פועלת טוב ככל שהשיטה הקפיטליסטית מוצאת דרך להשיג לגיטימציה באמצעות האשליה שאיכשהו הבוחרים אחראים על ניהול המערכת. כתביו של באקונין בנושא של דמוקרטיה ייצוגית נוצרו בזמן שזו בקושי התקיימה בעולם. אולם הוא ראה על בסיס מספר דוגמאות (ארצות הברית ושווייץ) שההתרחבות של זכות ההצבעה עושה מעט מאוד כדי לשפר את גורלם של המסה הגדולה של האוכלוסייה. אמנם, כפי שבאקונין ציין, פוליטיקאים מוכנים לפרסם כל מיני הבטחות, אבל כל אלה נעלמות למחרת יום הבחירות. העובדים ממשיכים ללכת לעבודה והבורגנות תופסת שוב את ניהול העסקים והתככים הפוליטיים.

היום, בארצות הברית, במערב אירופה ובישראל, המערכת הפוליטית השלטת היא זו של דמוקרטיה ליברלית. בבריטניה שיטת הבחירות לא הוגנת בעליל בחלוקת מושבים בפרלמנט, כל עוד מספר מפלגות עם תמיכה משמעותית מקבלות ייצוג זניח. עם זאת, גם במקרים בהם מתקיים ייצוג יחסי מדויק (כמו בישראל), הביקורת הבאקוניניסטית נשארה נוקבת – המערכת הנציגותית דורשת שרק מקטע קטן של האוכלוסייה יעסוק ויגע ישירות בעצם החקיקה והשליטה.

ההתנגדויות של באקונין לדמוקרטיה ייצוגית בעצם מונחת על העובדה שזה ביטוי של אי-שוויון הכוחות הקיימים בחברה. למרות חוקות להבטחת זכויות אזרחים ושוויון בפני החוק, המציאות היא שהמעמד הקפיטליסטי נמצא בשליטה קבועה. כל עוד הנתח הגדול של האוכלוסייה צריך למכור את כוח העבודה שלו כדי לשרוד, לא יכולה להיות ממשלה דמוקרטית. כל עוד אנשים מנוצלים כלכלית על ידי קפיטליזם ויש חוסר שוויון גס בעושר, לא יכולה להיות דמוקרטיה אמיתית.

אבל כמו שבאקונין הבהיר, אם על ידי איזה שגעון ממשלה סוציאליסטית נבחרה, במונחים ריאליים דברים לא ישתפרו הרבה. כשאנשים צוברים כוח וממקמים את עצמם 'מעל' החברה, טען, דרך ההסתכלות שלהם על העולם משתנה. מתוך עמדתם הנשגבת בלשכה גבוהה נקודת המבט על החיים מתעוותת והמציאות נראת לגמרי אחרת משל אלה בתחתית. ההיסטוריה של הייצוג הסוציאליסטי בפרלמנט היא קודם כל של בריחה מהבטחות תוך שקיעה לתוך הנימוסים, המוסר והעמדות של המעמד השליט. באקונין מזכיר שנסיגה כזאת מן הרעיונות הסוציאליסטיים אינה בשל בוגדנות, אלא מפני שההשתתפות בפרלמנט גורמת לנציגים לראות את העולם דרך מראה מעוותת. פרלמנט של עובדים, שעסוק במטלות של שלטון, אמר באקונין בעבודתו בשנת 1870 על ממשל של נציגים וזכות הצבעה אוניברסלית, היה בסופו של דבר הופך לתא של "אריסטוקרטים נחושים, סוגדים נועזים או הססנים לעיקרון הסמכות שגם כן יהפכו בעתיד למנצלים ומדכאים."

"סוציאליזם מדיני הוא מעין בן כלאיים, הממוקם בין שני עולמות בלתי מתפשרים, העולם הבורגני ועולם העובדים […] זה משחית את הפרולטריון כפליים: ראשית, על ידי מהילה ועיוות העיקרון והתכנית שלו; שנית, על ידי הפרייתו בתקוות בלתי אפשריות, מלוות באמונה מגוחכת בדבר ההפיכה המתקרבת של הבורגנות, ובכך מנסה למשוך אותו לפוליטיקה בורגנית ולהפוך אותו לכלי בשל כך. "[1]

הנקודה שבאקונין מעביר פעם אחר פעם בכתביו היא שאף אחד לא יכול לשלוט על חייהם של האנשים בשם האינטרסים שלהם. רק שליטה אישית וישירה על חיינו תבטיח שצדק וחירות ינצחו. התנערות משליטה ישירה היא שלילת חופש. הענקת ריבונות מדינית לאחרים, אם תחת כסות הדמוקרטיה, הרפובליקניזם, מדינת העם, או מה שלא יהיה, היא נתינת שליטה לאחרים, ולכן שליטה על חיינו. כפי שבאקונין הבהיר, עובדות כלכליות הן הרבה יותר חזקות מאשר זכויות פוליטיות. כל עוד יש ניצול כלכלי תתקיים שליטה פוליטית של העשירים על העניים.

יהיה אולי מי שיחשוב כי משאל העם, שבו אנשים מחוקקים חוקים ישירות, יהיה התקדמות יחסית לרעיון של דמוקרטיה ייצוגית. זהו לא המקרה על פי באקונין, בגלל מגוון רחב של סיבות. ראשית, האנשים לא נמצאים בעמדה לקבלת החלטות על בסיס ידיעה מלאה של כל הנושאים הסבוכים. כמו כן, חוקים עשויים להיות מורכבים, מופשטים, ובעלי טבע מקצועי שכדי להצביע עבורם בצורה רצינית, העם צריך להיות משכיל באופן מלא ובעל זמן פנוי ואמצעים כדי להרהר ולדון בהשלכות המסובכות. המציאות של משאלים היא שהם נמצאים בשימוש על ידי פוליטיקאים במשרה מלאה לתת לגיטימיות לסוגיות בורגניות במהותן. אין זה מקרה כי שוויץ, אשר משתמשת במשאלים לעתים קרובות, נשארת אחת המדינות השמרניות ביותר באירופה. עם משאלים, האנשים מודרכים על ידי פוליטיקאים, שקובעים את תנאי הדיון. לכן למרות התשומה העממית, העם עדיין יישאר בשליטה הבורגנית.

לבסוף, על כל הרעיון של האפשרות של מדינה דמוקרטית: באקונין סבר שהמדינה הדמוקרטית היא דבר והיפוכו מאחר שהמדינה בנויה באופן מהותי על כוח, סמכות ושליטה והיא מבוססת בהכרח על אי שוויון של עושר ועוצמה. דמוקרטיה, במובן של שלטון עצמי לכל, אומרת שאף אחד לא נשלט. אם אף אחד לא שולט, לא יכולה להיות מדינה. אם יש מדינה, אין שלטון עצמי.

מרקס:

התנגדותו של באקונין למרקס כרוכה בכמה ביקורות נפרדת אך קשורות. למרות שחשב שמרקס היה מהפכן אמיתי, באקונין האמין כי יישום צורות הארגון הפוליטי של מרקס בהכרח יוביל להחלפת דיכוי אחד (קפיטליסטי) על ידי אחר (סוציאליסטי מדינתי).

באקונין עצמו גם תרגם לראשונה את המניפסט הקומוניסטי והקפיטל לרוסית. קובאלי האנרכיסט האיטלקי, שבעצמו קרוב לרעיונות של באקונין, הפיק את הדיון הראשון על הקפיטל באיטלקית, בזמן שאנרכיסט איטלקי נוסף, קרלו קפיארו, גם על התדר של באקונין, יצר תקציר של הקפיטל שנחשב על ידי מרקס כטוב ביותר שנכתב. זה נערך אז, הוצג ובואר בצרפתית על ידי החבר הקרוב של באקונין ג'יימס גיום.

כפי שצויין ב- (Reponse de Quelques Internationaux (1872, חלק ניכר מאינטרנציונליסטים של הז'ורה (קומראדים של באקונין) קראו את הקפיטל:

"הם קראו אותו, ובכל זאת הם לא הפכו מרקסיסטים; זה מוכרח להיראות כמאוד יוצא דופן לטיפוסים נאיביים אלה. כמה, לעומת זאת, במועצה הכללית, הם מרקסיסטים מבלי שפתחו אי פעם את הספר של מרקס. "

לבאקונין תמיד הייתה הערכה עמוקה לעבודה הכלכלית של מרקס, בפרט לקפיטל, ואפילו בשיא קמפיין השנאה וההשמצות שנוהל נגדו על ידי מרקס וחסידיו, שמר על דעתו החיובית על הניתוחים הכלכליים של מרקס.

עם זאת, באקונין התנגד למה שהוא החשיב הדטרמיניזם הכלכלי במחשבת מרקס. בניסוח אחר, באקונין היה נגד הרעיון שכל המבנים של החברה – חוקיה, המוסר, המדע והדת שלה, וכו' – היו "רק תופעות הלוואי ההכרחיות של התפתחות עובדות כלכליות". במקום להחשיב את הדברים האלו כתוצאה של התנאים הכלכליים (תנאי הייצור), באקונין טען שיש הרבה יותר משמעות להתערבות של בנות-האדם. באקונין היה מאוד מטריאליסט, ומתח ביקורת על האידיאליזם של פרודון שלעתים קרובות מאוד התעלם מהמציאות. עם זאת המטריאליזם שלו והבנתו לגבי המבנה והתפקוד של החברה לא היו מכאניסטיים ונתנו מקום לפעולות של יחידים ושל מיעוטים נחושים.

"הפעולה של מעמד הפועלים חייבת להיות סינתזה של "המכניקה של היקום "- המכניקה של החברה – ו"האפקטיביות של רצון חופשי" – פעולה מהפכנית מודעת. שם מונח יסוד התאוריה של באקונין על פעולה מהפכנית." [8]

עוד יסוד היה ההתנגדות של באקונין לרעיון המרקסיסטי של דיקטטורה של הפרולטריון שהיה, למעשה, מצב מעבר בדרך לקומוניזם לא-מדינתי. מרקס ואנגלס, במניפסט הקומוניסטי משנת 1848, כתבו על צורך בצבאות עבודה תחת פיקוח מדינה, הפיגור של עובדי החקלאות, הצורך בכלכלה ריכוזית ומכוונת, ובהלאמה נרחבת. מאוחר יותר, מרקס גם הבהיר כי ממשלת עובדים תוכל להתפתח באמצעות זכות בחירה כללית. באקונין הטיל ספק בכל אחת מההנחות הללו, וההיסטוריה הוכיחה את צדקתו.

המדינה, יהיה הבסיס שלה אשר יהיה, בין אם תהיה פרולטרית או בורגנית, בהכרח מכילה מספר מאפיינים מעוררי סלידה. מדינות מבוססת על כפייה והגמוניה. באקונין אמר ששלטון זה במהרה יחדל להיות של הפרולטריון על אויביו ויהפוך למדינה מעל הפרולטריון. זה יווצר, באקונין האמין, בגלל חוסר האפשרות של מעמד שלם, המונה מיליוני אנשים, לשלוט לטובת עצמם. העובדים בהכרח יצטרכו להפעיל כוח על ידי נבחרים ולהפקיד את משימות הממשלה בידי קבוצה קטנה של פוליטיקאים.

לאחר שתפקידה של הממשלה נלקח מתוך ידיהם של ההמונים, מעמד חדש של מומחים, מדענים ופוליטיקאים מקצועיים יצוצו. אליטה חדשה זו תהיה הרבה יותר בטוחה בשליטתה על העובדים באמצעות מיסטיפיקציה ולגיטימציה שמוענקת על ידי הטענה שהם פועלים העולה בקנה אחד עם עקרונות מדעיים (טענה גדולה של מרקסיסטים). יתר על כן, בתנאי שהמצב החדש יכול להתחזות לביטוי האמיתי של רצון העם, מיסוד הכוח הפוליטי מוליד קבוצה חדשה של מושלים עם אותם האינטרסים ואותם טיוחים של התנהלות מפוקפקת כמו השליטים הבורגנים היום.

באקונין הציג עוד בעיה שמציבה מערכת המדינה. הבעיה הייתה ששלטון ריכוזי יותר יחזק את הליך השליטה. המדינה כבעלים, כמארגנת, מנהלת, אשת כספים, וספקית של כוח-עבודה וכלכלה תהיה מוכרחה לפעול באופן סמכותי בפעילותה. כפי שניתן לראות במדינות סוציאליסטיות כביכול כגון רוסיה וקובה,  כלכלה מתוכננת ריכוזית מוכרחה לפעול לפי החלטות שזורמות מלמעלה למטה; היא לא יכולה לספק את הצרכים המורכבים והשונים של יחידים, ובסופו של דבר, היא נפיל חסר תקווה ולא יעיל. מרקס האמין שריכוזיות, היא צעד לקראת המהפכה הסופית שמונהגת בידי המדינה.

"אסור שהארגון המדיני והכלכלי של החיים החברתיים, כמו בהווה, יהיה מכוון מהפסגה לבסיס – מלמעלה למטה – מהמרכז אל ההיקף – כופה אחדות דרך ריכוזיות הכוח. נהפוך הוא, זה חייב להיות מאורגן מהבסיס אל הפסגה – מלמטה למעלה – מההיקף למרכז – על פי עקרונות של התאגדות ופדרציה חופשית." [8]

משמעות הדבר היא שמבחינה מעשית במקום להיות מנוהלת על ידי מדינה ריכוזית, חברה אנרכיסטית תכלול התארגנות של יחידים וקבוצות על בסיס פדרטיבי. מועצות במפעל, קבוצות קהילתיות, וקבוצות אחרות יצרו רשתות אופקיות דרך אגודות התנדבותיות למען הנהגת פעולה רחבה יותר שמערבת יותר מאשר את קבוצתם בלבד.

התחזיות של באקונין כבר הוכחו על ידי המציאות. הבולשביקים תפסו את השלטון ב -1917, דיברו ללא הרף על דיקטטורה פרולטרית וכוח למועצות, ועדיין באופן בלתי נמנע, עם או בלי לרצות, יצרו מדינת משטרה בירוקרטית עצומה. סוציאליסטים ממלכתיים רבים וקומוניסטים מפלגתיים מנמקים את זה בכך שהמדינה הייתה חשופה לתנאים לא אידאליים, אולם השיטות שהם מציעים מובילות בהכרח לתוצאות האלה.

איגודים:


מרבית השמאל הישראלי מתייחס בחיוב למבנה הנוכחי של איגודי העובדים. זה נכון הן למפלגת העבודה והן להרבה ארגונים מרקסיסטים. הגופים הללו רוצים להשיג שליטה באיגודי העובדים ולהשאירם פחות או יותר באותה הצורה, מטרתם לקדם את האג'נדות הפוליטיות שלהם. כתוצאה מכך יש לעתים קרובות קונפליקטים מרים ותכסיסים במטרה להשיג כוח בתך האיגודים.

באקונין הניח את הבסיס לגישה האנרכו-סינדיקאליסטית לארגון איגודי העובדים וזיהה את הנטייה הכללית של איגודים לא-אנרכיסטים להירקב לכדי בירוקרטיות וממלכות אישיות. הוא התייחס לכך בהקשר להתארגנות באיגודי עובדים בתקופה של האינטרנאציונאל הראשון (איגוד האנשים העובדים, IWA), והוא נתן דוגמאות לאיך איגודים יכולים להיגנב מידי החברים שאותם הם אמורים לייצג. הוא זיהה מספר מאפיינים קשורים שגורמים להיחמסות (תפישת השלטון בכוח) הכוח על-ידי מנהיגי איגודי העובדים.

ראשית הוא הבחין במרכיב פסיכולוגי שמשחק חלק משמעותי. מיליטנטים הוגנים, כנים, כאלו שעובדים קשה ואינטיליגנטים זוכים בעבודה קשה בכבוד וההערצה של עמיתיהם ונבחרים לכהונה. הם פועלים בהקרבה עצמית, יוזמה ואונות. לרוע המזל, ברגע שהם בתפקיד ההנהגה, האנשים האלו במהרה חושבים שאי-אפשר להחליף אותם ומתחילים להתרכז יותר ויותר במזימות שבין המועצות של האיגוד.

אם כך, אותו מיליטנט נהיה מנוכר מעמיתיו ומתחיל לפתח אשליות של גדולה, שנפוצות בקרב כל המנהיגים.

בהינתן הקיום של בירוקרטיה איגודית וחדרי דיונים סודיים בהם המנהיגים מחליטים על פעולות האיגוד והמדיניות שלו, אליטות שלטוניות צומחות בתוככי המבנים של האיגוד, לא משנה כמה האיגוד דמוקרטי פורמאלית. ככל שהסמכות של המועצות האיגודיות צומחת, העובדים נהיים יותר אדישים לענייני האיגוד, מלבד אלו שמשפיעים ישירות עליהם, אומר באקונין, כמו דמי חברות, שביתות וכך הלאה. לאיגודים תמיד הייתה בעיה להשיג את דמי החברות מחברים/ות מנוכרים/ות. נמצא פיתרון שבו האיגודים והמעסיקים משתפים פעולה להוריד את דמי החברות מהמשכורת לפני שהיא מגיעה לעובד. כשהעובדים לא שולטים באיגוד באופן ישיר, כמו שבאקונין חשב שצריך להיות, ומעבירים אחריות לועדות וסוכנים במשרה מלאה, קורים מספר דברים. ראשית, כל עוד דמי החבר לא גבוהים מדי, הגופים המדוברים יכולים לפעול ללא התנגדות. זה טוב למועצות, אבל זה מביא את החיים הדמוקרטים של האיגוד לסיומם. הכוח נמשך לעבר המועצות בהדרגה, והמועצות האלו, כמו כל הממשלות, מחליפות את רצונן ברצון החברים. זה בתורו מאפשר לאינטריגות אישיות, יהירות ושאיפות לאינטרסים אישיים לצוץ. הרבה סכסוכים תוך ארגוניים שלכאורה נלחמים בהם בשם האידיאולוגיה, הם למעשה אך ורק מאבקים לשליטה של אינדיוידואלים שאפתנים שבחרו את האיגוד כקריירה שלהם. השאיפות הקרייריסטיות האלו לפעמים צפות בקרבות בין שמאלנים יריבים, היכן שאין שום סיבה פוליטית לסכסוך. בעבר המפלגה הקומוניסטית הציעה נתיב קריירי בתוך איגודי עובדים מסויימים וסכסוכים שכאלו עלו באופן קבוע; זה נתיב שחברי מפלגת העבודה משתמשים בו גם היום, וכן גם מפלגות "סוציאליסטיות" אחרות.

בתוך המועצות האיגודיות השונות, שמסודרות בסדר היררכי שמשקף את הקפיטליזם, אינדיוידואל אחד או שניים מגיעים לעמדת שליטה, לרוב בעקבות משכל גבוה או אגרסיביות. בסופו של דבר, האיגודים נשלטים על-ידי בוסים עם כוח עצום בידיהם, למרות אמצעי-הביטחון הדמוקרטים שהוצבו. במהלך העשורים האחרונים, מספר רב של בוסים איגודיים שכאלו הפכו לגיבורים לאומיים, במיוחד בתקופות שמפלגת העבודה שלטה. באקונין היה מודע לכך שרגרסיה איגודית כזאת מתרחשת ולא נמנעת, אלא אם מונעים את קיום ההיררכיה, קיימת התנגדות לזרמים לא דמוקרטים ומונעים עלייה לשלטון של אלו שנהיים מושחתים. באקונין טען שעל אלו שבכנות רוצים לשמור על יושרתם יש לא להיות בתפקיד זמן ממושך ולתמוך באופוזיציה חזקה לתפקידם. על מיליטנטים של איגודי עובדים יש לדאוג להיות נאמנים לאידיאלים המהפכנים שלהם.

ואולם, יושרה אישית אינה אמצעי-בטיחות מספק – יש צורך בעוד אמצעים מוסדיים וארגוניים. זה כולל דיווח קבוע על ההצעות שנעשות על-ידי בעלי-התפקידים ואיך עברו ההצבעות עליהן, זאת אומרת, שקיפות קבועה ומלאה. שנית, על בעלי-התפקידים לשאוב את המנדט שלהם מחברי הארגון שיבחרו בהם בעצמם. שלישית, באקונין קרא ליכולת קבועה ומיידית לבטל את תפקיד בעלי-הסמכות. ולבסוף, והחשוב ביותר, הוא קרא לאסיפות המוניות של חברי הארגון הרגילים במטרה לעקוף את הכוח של בעלי התפקידים. פגישות המוניות מעודדות חברים לא פעילים לפעול, מה שיצור חברות שתתכחש למנהיגים הלא דמוקרטים.

באקונין ביסס את הניתוח שלו על האיגודים שהיו קיימים באותה התקופה. מכך יוצא שהניתוח שלו של האיגודים היה מובחן ומדויק; במיוחד הניתוח הרגיל שלו של הניכור שהסמכות מביאה וכל הבירוקרטיזציה של מנהיגי האיגודים. הדעות של באקונין על איגודי עובדים וכיצד יש לבנות אותם הניחה את היסודות ללידת האנרכו-סינדיקאליזם הספרדי, הצרפתי ושל כל מקום אחר.

ואומנם, בשתי המאות שמאז לידתו, שילוב איגודי העובדים במערכת הקפיטליסטים התקדם במהירות. מנהיגי איגודי עובדים לעתים קרובות בכוונה מחבלים במאבקי עובדים. התארגנות עממית ודמוקרטיזציה של איגודי העובדים הם לא פיתרון לשאלה איך העובדים צריכים להתארגן. מאבקים מוצלחים באופן הולך וגובר משתייכים לסוגת הwildcat strikes (שביתות שלא מאושרות על-ידי איגוד העובדים), מחוץ לשליטת מנהיגי איגוד העובדים, ולעתים הן מאורגנות מחוץ לאיגוד בכלל. היכן שאיגוד כן מכריז על שביתות הוא עושים את זה בעקבות לחץ עצום מקרב חברי האיגוד, או שאלו רק פעולות סימבוליות שאין להן סיכוי לנצח ונועדו לשבור את הרוח המיליטאנטית של העובדים.

איגודים אנרכו-סינדיקאליסטים לעתים קרובות נלחמו בחירוף נפש כנגד המעסיקים והמדינה. ואומנם, תמיד יש מנטליות של להיות מוכרחים להתפשר במאבקים שגרמה לחלוקות רציניות בתנועות הסינדיקאליסטיות בארצות מסויימות וברמה הגלובאלית. באקונין למעשה היה מודע לטבע המנכר של התפקידים הרשמיים ואיך עובדים רגילים כשהם הופכים לבעלי-תפקידים נהיים מנוכרים מחבריהם לעבודה. הוא היה פחות מודע לתפקיד המתפשר של האיגודים עצמם במאבק להבטיח משכורות ותנאים טובים יותר, והנטייה שלהם להפוך לשולטים במקומות העבודות ובעמל בעצמם.

התארגנות מהפכנית:

מעל הכל, באקונין האמין בצורך בהתארגנות קולקטיבית כדי להגיע לאנרכיה. לאחר מותו הייתה נטייה חזקה בתנועה האנרכיסטית לנטוש את ההתארגנות ולעבור לקבוצות קטנות ופעילות אישית. ההתפתחות הזאת, שהגיע לכדי פעולות טרור פרטניות בצרפת בסוף המאה ה-19 ניכרה את מעמד הפועלים מהאנרכיזם.

באקונין, שהיה עקבי עם אלמנטים אחרים בתיאוריה שלו, ראה את הארגון לא כצבא ממושמע וריכוזי (למרות שהוא האמין שמשמעת עצמית הכרחית), אלא כתוצאה של פדרליזם מבוזר שבו מהפכנים ייקחו חלק וישתמשו בו לנתב את האנרגיות שלהם דרך הסכמה הדדית כחלק מקולקטיב. באקונין טען שזה הכרחי שתהיה תנועה מהפכנית מתואמת מכמה סיבות. אם אנרכיסטים היו פועלים לבד ללא תיאום, באופן טבעי הם היו נעים בכיוונים שונים ומנוגדים וסותרים את הפעולות אלו של אלו. הארגון לא הכרחי לשם עצמו, אלא הכרחי לשם מיקסום כוחם של המעמדות המהפכניים, כניגוד למשאבים העצומים שיש למדינה הקפיטליסטית. באקונין הבהיר לרוב את החשיבות של האינטרנאציונאליזם, הוא טען שחשוב להתארגן בפדרציה לא רק בגבולות מדינה אחת, אלא מעבר לגבולות לאומיים רבים. זה היווה את הבסיס הרעיוני לעבודה שלו באיגוד האנשים העובדים הבין-לאומי (שנהיה מוכר לאחר מכן כאינטרנאציונאל הראשון). בניגוד ללאומיות הסלאביות שלו בימיו המוקדמים, מאוחר יותר הוא דיבר בגנות הלאומיות. בנאום שלו בשנת 1867 הוא קרא לדחייה של "רעיון השווא של הלאומיות".

ובכל זאת, בעיני באקונין, זה היה המרד הספונטני כנגד הסמכות שהיה החשוב ביותר. טבען של מרידות ספונטניות זה שהן משתנות ונעות בעוצמתן מזמן לזמן וממקום למקום. על הארגון האנרכיסטי לא לנסות לשלוט במרידות ולנהל אותן, אלא יש לו את האחריות להבהיר את המטרות, להפיץ פרופגנדה מהפכנית ולבסס רעיונות ביחס לאידיאלים המהפכניים של ההמונים. לעשות מעבר לכך תהיה סתירה לכל הטבע המשחרר של המהפכה. מבחינת באקונין, אין מקום לאליטה מהפכנית שתחליף את הממשלה.

אם כך, באקונין ראה את ההתארגנות המהפכנית כדרך לעזור למהפכה, לא להחליף אותה. בהקשר הזה עלינו לפרש, וביחס לדיכוי האלים בידי המדינה באותו הזמן, את דברי באקונין שקרא ל"התארגנות חשאית". האוואנגרד הזה, עלינו להבין, לא קשור בכלל לרעיון הלנינסטי של האונגרד שבאמת ישלוט באופן ישיר על מעמד הפועלים. באופן חד וברור באקונין היה נגד הגישה הזאת, ואמר:

"אסור על כל החברים, אפילו בעת מהפכנית, להיות שום תפקיד במדינה, וכן אסור על הארגון המהפכני לעשות כן… בכל העת הוא יהיה בכוננות למנוע מסמכויות, ממשלות ומדינות לקום".

על האוונגרד היה להשפיע באופן לא ישיר על התנועה המהפכנית ובאופן לא רשמי, כשהוא מתבסס על כשרונותיהם של חבריו במטרה להשיג תוצאות. באקונין האמין שזה המיסוד של הסמכויות, ולא חוסר השווין הטבעי שמהווה סכנה למהפכה. על האוונגרד היה להוות תאוצה למהפכה האינהרנטית של המעמדות הפועלים ולהטמיע את עצמו לגמרי בתוככי התנועה המהפכנית. אם כך, האוונגרד שבאקונין הציע היה עסוק בפרופגנדה וחינוך, ואילו המפלגה האוונגדיסטית של לנין מטרתה הייתה להוות גוף שישלוט.

בתגובה לטענות שאינטרנאציונאל הראשון מחרחר מהפכה, באקונין השיב:

"זה, באופן פשוט ביותר, לטעות לחשוב שהתוצאה היא הסיבה: האינטרנאציונאל לא יצר את המלחמה שבין המנצל למנוצל; אלא, הדרישות של אותה מלחמה יצרו את האינטרנאציונאל".

המשימה השנייה שבאקונין הציג לארגון המהפכני היא שהוא יפעל ככלב השמירה של מעמד הפועלים. אם כך, כעת, קבוצות סמכותניות מציגות עצמן כמנהיגות המהפכה ומספקות את חבריהן עצמן כחברי ממשלה בהמתנה. על האוונגרד האנרכיסטי לחשוף תנועות שכאלו בשביל שהמהפכה לא תחליף מדינה ייצוגית אחת במדינה שהיא כביכול מהפכנית. ממשלת פועלים, או דיקטטורה של הפרולטריון, תנסה למנוע התארגנות עצמית של הפועלים, ולכן:

"הם מדברים על סדר, על כניעות לאלו שבמהלך ובשם המהפכה תפשו וחוקקו את הכוחות הדיקטטורים שלהם; ככה מהפכנים פוליטיים שכאלו מייסדים מחדש את המדינה. אנחנו, מהעבר השני, עלינו להעיר וללבות את כל התשוקות הדינמיות של העם".


אנרכיה:

במהלך הביקורת של באקונין על הקפיטליזם וסוציאליזם מדיני הוא תומך בחירות. אם כך, זה לא מפתיע שבסקיצות שלו של חברה אנרכיסטית העיקרון של חירות מקבל מקום חשוב במיוחד. הוא צייר את קווי המתאר של מספר מוסדות מהפכניים שהכרחיים בשביל לקדם את החירות המרבית הן של האינדיוידואל והן של הקולקטיב. החברות שבאקונין חושב עליהן בהצעות שלו הן לא אוטופיות, במובן שהן לא קהילות דמיוניות מפורטות שאין בהן בעיות, אלא יותר הצעות לשלד המינימלי ההכרחי לחברות שתבטחנה חירות. באקונין אמר שהטבע של החברות האנרכיסטיות בעתיד ישתנה, על בסיס התנאים ההיסטוריים, התרבותיים, הכלכליים והגיאוגרפיים.

הבעיה הבסיסית הייתה להניח את היסודות המינימאלים ההכרחיים שיביאו חברה שתבוסס על צדק ורווחה חברתית לכל וגם תבטיח חירות. הרעיונות השוללים בתוכנית של באקונין כולם קשורים לביטול המאפיינים השליליים של שלטון וניצול. יש להיפתר מהמדינה, הכנסייה הממסדית, מערכת המשפט, הבנקים המדיניים והבירוקרטיה והכוחות המזויינים. כמו כן יש גם להיפתר מכל הדרגות, הפרווילגיות, המעמדות והמורכיה. המאפיינים החיוביים והבונים של התוכנית קשורים לביסוס של חירות וצדק. בשביל שחברה תהיה חופשית, לא מספיק פשוט לבסס שוויון, אמר באקונין. לטענת באקונין, ניתן להשיג ולשמר חירות רק דרך השתתפות מלאה בחברה של אוכלוסיה מלומדת ובריאה, שחופשית מדאגות כלכליות וחברתיות. מכך אוכלוסיה מוארת יכולה להיות באמת חופשית ויכולה לפעול באופן ראציונאלי על בסיס מדע שנשלט עממית ודרך ידע על הבעיות המוצגות לפניהם.

באקונין היה בעד חופש תנועה, דעה ומוסר מלאה, לפיו אנשים לא יצטרכו לתת דין וחשבון על דעותייהם, כל עוד הם מאפשרים את אותו הדבר לשאר האנשים. חירות, הוא האמין, חייבת להיות מוגנת על-ידי חירות:

"לתמוך בצמצום החירות על בסיס ההנחה שכך מגינים עליה זו אשליה מסוכנת".

באקונין אמר שחברה חופשית ומוארת באמת תשמר את החירות לא דרך חוקים בירוקרטים שנוצרו ונשמרים על-ידי מיעוט, אלא תשמור את האידיאל החירותני דרך הקונצנזוס הקולקטיבי של כל קהילה אינדיוידואלית בזמן שהיא עדיין תכבד את הדעות המנוגדות שקיימות באותן קהילות.

אין בכך הכוונה שבאקונין חשב שהחברה לא יכולה להגן על עצמה. הוא האמין בחוזקה שאפשר למצוא בחברה חירות, אבל לא על ידי הריסתה. האנשים שפועלים בדרכים שמורידות מחירותם של השאר, מקומם לא בחברה; זה כולל את כל הטפילים שחיים על חשבון העמל של אחרים. עבודה (תרימת העמל ליצירת עושר), מבססת את הבסיס לזכויות הפוליטיות בחברה האנרכיסטית המוצעת. לא מגיעות זכויות פוליטיות לאלו שחיים באמצעות ניצול אחרים. אחרים, אלו שגונבים, מפירים הסכמים רצוניים בחברה ועל-ידה, פוגעים באחרים וכדומה, יכולים לצפות להיות מוענשים על ידי החוקים שהחברה יצרה. הפושע המורשע, מהצד השני, יכול לחמוק מהתוצאות על ידי הרחקת עצמו מהחברה והיתרונות שהחיים החברתיים מספקים לו. החברה גם יכולה לנדות את הפושע אם היא רוצה. כעיקרון, באקונין מתייחס בחיוביות גדולה מאוד ליכולת של ציבור מואר להפחית את ההתנהגות האנטי-חברתית בחברה.

אומנם באקונין אמר שצריך לסבול את חוסר השוויון הטבעי של רמות שונות של כישרון, אנרגיה ויכולת, אבל יש להשוות את העושר בין אנשים. המטרה של השוויון היא לאפשר לאינדיוידואלים להגיע לכדי מימוש מלא של האנושיות שלהם כחלק מהחברה. באקונין היה באופן חד נגד הרעיון של עבודה שכירה, שאם תבוסס בחברה אנרכיסטית תובל לביסוס מחדש של חוסר שוויון ועבדות בשכר. במקום זה הוא הציע מאמץ קולקטיבי, שלדעתו הוא יותר יעיל. אך כל עוד אינדיוידואלים לא העסיקו אחרים, לא הייתה לו בעיה שיעבדו לבד.

דרך יצירת איגודי עמל שיתאמו את הפעילויות של העובד, באקונין הציעה את ההקמה של מועצה תעשייתית במטרה להביא לכדי הרמוניה את הייצור והדרישה למוצרים. אסיפה שכזאת תהיה הכרחית בהיעדר השוק. לאסיפה הזאת תהיינה סטטיסטיקות שתסופקנה על ידי הארגונים הרצוניים שיהיו מאוגדים בפדרציות, הייצור יוכל להתמחות ברמה בין-לאומית, כך שארצות עם יתרונות כלכליים מובהקים ייצרו באופן היעיל ביותר לטובת הכלל. ואז, על-פי באקונין, "בזבוז וקריסות כלכליות תפסקנה לרדוף כמגפות את המין האנושית; שחרור העמל האנושי יחדש את העולם".

אם נעבור לדבר על השאלה של הארגון הפוליטי של החברה , באקונין הבהיר שהחברה צריכה להיות בנויה בדרך כזאת שהיא תשיג סדר דרך ההבנה של חירות על הבסיס של פדרציה של ארגונים רצוניים. בכל הגופים הפוליטיים האלו על הכוח לזרום "מהתחתית אל הפסגה – מהקיצון אל המרכז". במילים אחרות, ארגונים שכאלו יהיו הביטוי של הדעות של האינדיוידואל והקבוצה, לא מרכזי הכוונה ששולטים באנשים. על בסיס עקרון הפדרליזם, באקונין הציע מערכת מרובת דרכים של אחריות לקבלת החלטות שתהיה כובלת לכל המשתתפים, כל עוד הם תומכים בה. לאינדיוידואלים, הארגונים והמוסדות הפוליטים שמרכיבים את המבנה הכללי תהיה הזכות לפרוש. לכל גוף שמשתתף תהיה יכולת מוחלטת לבחור האם להתרועע עם הגופים הגדולים יותר, או שמא לאו. אם מתחילים מהרמה הבסיסית, באקונין הציע שאבן הבסיס של החברה תהיה הקומונה האוטונומית. הקומונה תבחר את כל השופטים ומנהלי הרכוש המשותף.

הקומונה תסדר את העניינים שלה בעצמה, אבל אם היא מרצונה נכנסה לשלב הבא בפדרציה הניהולית, החוקה שלה חייבת להתאים למועצה המקומית. בהתאם, החוקה של המועצה חייבת להיות מקובלת על הקומונות. המועצה המחוזית תגדיר את הזכויות והחובות שיש בין הקומונות ותחוקק חוקים שמשביעים את רצון המחוז כולו.

רמות נוספות להתארגנות פוליטית תהיינה הגוף הארצי, ובסופו של דבר, המועצה הבין-לאומית. בקשר להתארגנות בין לאומית, באקונין היה נגד כוחות מזויינים קבועים, ובמקום זה הציע את היצירה של מליציות הגנה מקומיות של התושבים.
אם כך, מא' עד ת', קווי המתאר של באקונין לאנרכיה מבוססים על הפדרציה החופשית של משתתפים במטרה למקסם את הרווחה האינדיוידואלית והקולקטיבית.

הרלוונטיות של באקונין כיום:


במרבית העלון הזה, הרשנו לבאקונין לדבר בשביל עצמו. בחלק האחרון הזה זה יכול להיות מועיל אם נעריך את הרעיונות והפעולות של באקונין. עם הדומיננטיות של המרקסיזם בתנועת העבודה המהפכנית העולמית במאה ה-20, זה היה קל לנפנף את באקונין ולטעון שהוא סתם מבולבל ולא רלוונטי. ואולם, במהלך תקופת חייו, הוא היה דמות מפתח שצברה תמיכה רצינית. מרקס כל כך נלחץ מבאקונין ותומכיו שהוא אולץ להשמיד את האינטרנאציונאל הראשון על-ידי העברתו לניו-יורק. במטרה שהוא לא יוכנע לאנרכיזם, מרקס הרג אותו על ידי תמרון בירוקרטי. עם נפילת האיחוד הסובייטי ועם המעבר של סין וקובה לעבר השוק והשחיתות ההולכת ומתבהרת של האליטה הבירוקרטית שלהן, יש לרעיונות של באקונין והאנרכיזם המהפכני אפשרויות חדשות. אם סוציאליזם סמכותני ומדיני הוכיח עצמו כפגום מבסיסו, אז הרעיונות של הקומוניזם החירותני מציעים שוב אלטרנטיבה אמינה.

יש לבאקונין וממשיכיו הרבה תכונות מוצלחות מאוד, אבל המחויבות הרצינית שלו להפיכה המהפכנית של הקפיטליזם והמדינה הן החשובות מבינהן. באקונין היה איש של מעשים ולא של המילה הכתובה, הוא השליך עצמו לתוך מרידות ממשיות, לחרדתם של ראשים אירופאים מדיניים. המסורת המליטנטית הזאת הומשכה על ידי מלטסטה, מאכנו, דורוטי ועוד מיליטנטים אנונימים אחרים. אותם אנרכיסטים שמאמצים גישה הדרגתית הם עלבון לאנרכיזם. או שאנחנו מהפכנים או שאנחנו עושים רגרסיה לעבר מס-שפתיים לא אפקטיבי שרק משמר את הסטטוס-קוו.

באקונין חזה את סכנות הסוציאליזם הממלכתי. התחזיות שלו של חברה מליטריסטית שמשועבדת למעמד מרקסיסטי שולט התממשו באופן שאפילו באקונין לא יכל להגות. לנין, טרוצקי וסטלין עברו אפילו את הצר ביהירות והברוטאליות שלהם. לאחר עשרות שנים של סוציאליזם רפורמיסטי שהקים ממשלות, ההערכות של באקונין הוכיחו עצמן כנכונות. בבריטניה יש לנו את העלבון הגדול ביותר למעמדות הפועלים בצורתם של "האדונים הסוציאליסטים". באמצעות שירות הקפיטליזם, חברי הפרלמנט של מפלגת העבודה (labour) מקודמים לאריסטוקרטיה.

באקונין נלחם לחברה שתבוסס על צדק, שוויון וחירות. בניגוד למנהיגים הפוליטיים של השמאל לו הייתה אמונה גדולה בפוטנציאל הספונטני, היצירתי והמהפכני של האנשים העובדים. האמונות ומעשיו משקפים את הגישה הזו.

מהפכנים יכולים ללמוד הרבה מהפדרליזם שלו, המיליטנטיות שלו והשנאה שלו למדינה, שנכון למאה ה-21, הגיעה למימדים עצומים ומסוכנים. לבאקונין יש הרבה ללמד אותנו, אך מוטלת עלינו החובה לפתח בעצמנו את הרעיונות שלנו מול קשיים ואתגרים חדשים שניצבים בפנינו. עלינו לשמור על הליבה המהפכנית של הרעיונות שלו, אך להתקדם קדימה.

כשזוכרים את זה, אחדות באופן קבוע מנסה ליצור פרקטיקה אנרכיסטית מהפכנית שמבוססת על הרעיונות של באקונין, אבל מושיטה את ידה הרבה יותר קדימה, בשביל להתאים לדרישות של הקפיטליזם העדכני ולסיטואציה המסובכת של א"י-פלסטין.

אנחנו מקבלים ברצון את האתגר!

סימוכין

[1] Mikhail Bakunin – From Out of the Dustbin, ed. Robert M. Cutler.
[2] Introduction to Selected Works of Bakunin, Arthur Lehning.
[3] Vsesvetnyi Revoliutsionnyi Soiuz Sotsial’noi demokratii [World Revolutionary Union of Social Democracy], M. Bakunin, in Archives Bakounine, 8 vols. in 9 by 1984 (Leiden: E.J. Brill, 1961–), quoted in Out of the Dustbin.
[4] The Immorality of the State in The Political Philosophy of Bakunin, G. P. Maximoff.
[5] God and the State, M. Bakunin.
[6] The Pyramid of Capitalist System, cartoon, 1911.
[7] Marxism, Freedom and the State, M. Bakunin.
[8] Putting The Record Straight on Bakunin, Alliance Syndicaliste Revolutionnaire et Anarcho-Syndicaliste : http://www.anarkismo.net/article/21843
[9] Statism and Anarchy, M. Bakunin.
[10] Letter to Nechaev, M. Bakunin, 2nd June 1870.
[11] Bakunin, 1869, quoted in The Basic Bakunin, p.150.
[12] Letter to Albert Richard, 1870, quoted by Dolgoff.
[13] Revolutionary Catechism, M. Bakunin, 1866.