ב.1.4  – האם קפיטליזם מבוסס על חירות? 


עבור אנרכיסטים, משמעותו של חופש הוא גם "חופש מ-" וגם "חופש ל-".

"חופש" מסמל לא להיות בכפיפות לשליטה, לניצול, לסמכות-כופה, להדחיה, או לצורות אחרות של ביזוי והשפלה. "חופש ל-" פירושו להיות מסוגל לפתח ולבטא את היכולות, הכישרונות, ואת הפוטנציאלים במידה המירבית האפשרית העולה בקנה אחד עם החופש המירבי של אחרים. שני סוגי החופש מרמזים על הצורך בניהול עצמי, אחריות, ועצמאות, מה שבעצם אומר שיש לרצונות-האנשים משקל בהחלטות שמשפיעות על החיים שלהם. ומכיוון שאנשים אינם קיימים בריק חברתי, זה אומר גם שחופש מוכרח להתקיים בהיבט קולקטיבי, כאשר ההתאגדויות שפרטים יוצרים האחת עם השני (למשל קהילות, קבוצות עבודה, קבוצות חברתיות) מנוהלות באופן המאפשר לפרט להשתתף בהחלטות שהקבוצה מבצעת. לכן עבור אנרכיסטים חופש דורש דמוקרטיה השתתפותית, כלומר דיון פנים-אל-פנים והצבעה על סוגיות על ידי האנשים המושפעים מהן.

האם תנאים אלה של חופש מתקיימים בשיטה הקפיטליסטית? בבירור לא. למרות כל הרטוריקה שלהם על "דמוקרטיה" רוב המדינות הקפיטליסטיות "המתקדמות" נותרות דמוקרטיות רק באופן שטחי – וזאת משום שרוב אזרחיהן הם עובדים המבלים כמחצית משעות הערות שלהם תחת המגף של דיקטטורים קפיטליסטיים (בוסים) שלא מתירים להם להשמיע קול בהחלטות הכלכליות החיוניות שמשפיעות על חייהם באופן עמוק ביותר, ודורשים מהם לעבוד בתנאים העוינים לחשיבה עצמאית. אם החירות הבסיסית ביותר, כלומר החופש לחשוב עבור עצמך, נשללת, אז החופש עצמו נשלל.

מקום העבודה הקפיטליסטי ביסודו לא דמוקרטי. ואכן, כפי שנועם חומסקי מציין, יחסי הסמכות הדכאניים בהיררכיה התאגידית הטיפוסית ייקראו פשיסטיים או טוטליטריים אם היינו מעבירים אותם למערכת פוליטית. במילותיו:

"אין שום דבר אינדיבידואליסטי בתאגידים. אלו מוסדות תלקיט גדולים, בעיקרו של דבר טוטליטריים באופיים, אבל כמעט שלא אינדיבידואליסטיים. ישנם מוסדות בודדים בחברה האנושית שמתקיימת בהם שליטה היררכית מחמירה מלמעלה-למטה כמו זו שבארגון עסקי. שום-דבר שם לא נוגע ל‘don’t tread on me‘. דורכים עליך כל הזמן." [Keeping the Rabble in Line, עמוד 280]

רחוק מלהיות "מושתת על יסודות החירות," הקפיטליזם בעצם הורס חופש. בהקשר הזה, רוברט ווד, מנכ"ל סירס, דיבר בפשטות כשאמר "אנו מדגישים את היתרונות של מערכת היוזמה החופשית, אנחנו מתלוננים על המדינה הטוטליטרית, אבל. . . יצרנו פחות או יותר מערכת טוטליטרית בתעשייה, במיוחד בתעשייה הגדולה. "[מצוטט על ידי אלן אנגלר, Apostles of Greed, עמוד 68]

או, כפי שמנסח זאת חומסקי, תומכי הקפיטליזם לא מבינים את "עיקרון היסוד, שאתה צריך להיות חופשי מכל הגמוניה ושלטון, כולל שלטונם של המנהלים והבעלים" [14 בפבואר 1992, השתתפות בתוכנית Pozner/Donahue]

תחת סמכותנות ארגונית, התכונות הפסיכולוגיות הרצויות ביותר שיהיו אצל האזרח הממוצע הם יעילות, קונפורמיות, ניתוק-רגשי, חוסר-רגישות, וציות ללא-עוררין לסמכות – תכונות המאפשרות לאנשים לשרוד ואף לשגשג כעובדים בהיררכית החברה. וכמובן, אצל אזרחים "בלתי ממוצעים", דהיינו, בוסים, מנהלים, מנהלנים, וכדומה, תכונות סמכותיות נדרשות, החשובה שבהן היא היכולת והנכונות לשלוט באחרים.

אבל כל מאפייני העבדאדון האלה פוגעים בתפקוד של דמוקרטיה אמיתית (כלומר השתתפותיתחירותנית), אשר דורשת שלאזרחים יהיו איכויות כמו גמישות, יצירתיות, רגישות, הבנה, כנות רגשית, ישירות, חום, ריאליזם, והיכולת לתווך, לתקשר, לנהל משא ומתן, לשלב ולשתף פעולה. לכן, קפיטליזם הוא לא רק לא דמוקרטי, הוא אנטי-דמוקרטי, משום שהוא מקדם את התפתחות התכונות שהופכות דמוקרטיה אמיתית (וכן חברה משוחררת) לבלתי אפשרית.

סנגורים קפיטליסטיים רבים ניסו להראות כי מבני סמכות קפיטליסטיים הם "התנדבותיים", ועל כן, איכשהו לא שוללים את חופש הפרט והחברה. מילטון פרידמן (כלכלן שוק חופשי קפיטליסטי מוביל) ניסה לעשות בדיוק את זה. כמו רוב סנגורי הקפיטליזם הוא מתעלם מהיחסים הסמכותניים המפורשים במסגרת העבודה בשכר (בתוך מקום העבודה, "תיאום" מבוסס על פקודה מלמעלה למטה, לא על שיתוף פעולה אופקי). במקום זה הוא מתרכז בהחלטתם של עובדים למכור את העבודה שלהם לבוס ספציפי ובכך מתעלם מהיעדר החופש בתוך חוזים כגון אלה. הוא טוען כי "באופן מעשי אנשים חופשיים להיכנס או לא להיכנס לכל חליפין מסוים, כך שכל עסקה היא על בסיס התנדבותי לחלוטין. . . העובד מוגן מפני כפייה מצד המעסיק בגלל מעסיקים אחרים שעבורם הוא יכול לעבוד." [קפיטליזם וחירות, עמודים 14-15]

במטרה להוכיח את מהותו החופשית של הקפיטליזם, פרידמן משווה קפיטליזם לכלכלת חליפין פשוטה המבוססת על יצרנים עצמאיים. הוא קובע כי בכלכלה כה פשוטה לכל משק בית "קיימת האלטרנטיבה לייצר ישירות לעצמו, [ולכן] הוא לא זקוק לביצוע כל חליפין אלא אם כן הוא מפיק ממנו תועלת. לפיכך לא יתקיים חליפין אלא אם שני הצדדים מרוויחים ממנו. כך נוצר שיתוף פעולה ללא כפייה." תחת הקפיטליזם (או הכלכלה ה"מורכבת") פרידמן קובע כי "באופן מעשי אנשים חופשיים להיכנס או לא להיכנס לכל חליפין מסוים, כך שכל עסקה היא על בסיס התנדבותי לחלוטין." [קפיטליזם וחירות, עמודים 13,14]

מחשבה קצרה, לעומת זאת, מעלה כי קפיטליזם אינו מבוסס על עסקאות "התנדבותיות לחלוטין" כפי שפרידמן טוען. הסיבה לכך היא שהתנאי שדרוש לביצוע כל עסקה "בהתנדבותיות מוחלטת" אינו החופש שבאי-השתתפות בחליפין מסוים, אלא החופש שבאי השתתפות בכל חליפין-שהוא בכלל.

זה, ורק זה, היה התנאי שהוכיח את המודל הפשוט של פרידמן (זה המבוסס על תעשייה של בעלי-מלאכה) כהתנדבותי ולא-כפייתי; ושום דבר מלבד זה לא יוכיח שהמודל המורכב (קפיטליזם למשל) הוא על הבסיס התנדבותי ולא-כפייתי. אבל פרידמן טוען בבירור לעיל שהחופש שלא לבצע כל חליפין ספציפי הוא מספיק ולכן, רק על ידי שינוי הדרישות של עצמו, הוא יכול לטעון שהקפיטליזם מבוסס על חופש.

קל לראות מה פרידמן עשה, אבל פחות קל לתרץ את זה (במיוחד כפי שכל כך נהוג בשגרה באפולוגטיקה הקפיטליסטית). הוא עבר מהכלכלה הפשוטה של היצרנים העצמאיים לכלכלה הקפיטליסטית מבלי להזכיר את הדבר החשוב ביותר המבדיל אותן – דהינו הפרדת העבודה מאמצעי הייצור. בחברה של יצרנים עצמאיים, לעובדים הייתה הבחירה לעבוד בשביל עצמם – תחת קפיטליזם זה לא המקרה. לפי כלכלנים קפיטליסטיים כמו פרידמן, עובדים בוחרים אם לעבוד או לא. הבוסים חייבים לשלם שכר כדי לכסות את "הישחקות-התועלת" של העבודה. במציאות, כמובן, הברירה העומדת בפני מרבית העובדים היא עבודה או רעבעוני. קפיטליזם מבוסס על קיומו של כוח-עבודה ללא גישה להון או לאדמה, ולכן ללא בחירה באשר לשאלה האם למכור את כוח-עבודתו לשוק או לא. פרידמן, בתקווה, היה מסכים כי במקום בו אין בחירה מתקיימת כפייה. לכן ההדגמה הניסיונית שלו לכך שקפיטליזם מתפקד על בסיס נטול כפייה נכשלה.

סנגורי-קפיטליזם מסוגלים לשכנע אנשים שקפיטליזם "מושתת על יסודות חירות" רק משום שלמערכת יש מראה חיצוני מסוים של חופש. מניתוח קרוב מראה זה מתברר כתרמית. לדוגמא, נטען כי לעובדי חברות קפיטליסטית יש חופש כי הם תמיד יכולים להתפטר. אם לצטט את בוב בלאק:

"אנשים אחדים נותנים פקודות ואחרים מצייתים להם: זוהי התמצית של עבדות. כמובן, כפי ש[ליברטריאן-ימני] בזחיחות [יטען], "לפחות אפשר להחליף מקומות עבודה," אבל אתה לא יכול להימנע מלהחזיק בעבודה – בדיוק כמו שתחת ממלכתיות אפשר לפחות להחליף לאומים אבל אתה לא יכול להימנע מנתינות ללאום כזה או אחר. חופש פירושו יותר מאשר הזכות לעבור בין ידי אדונים."
[“The Libertarian as Conservative”, The Abolition of Work and other essays, עמוד 147]

תחת קפיטליזם, לעובדים יש רק את הבחירה של הובסון של להיות נשלטמנוצל או לחיות ברחוב. אנרכיסטים מציינים כי כדי שבחירה תהיה אמיתית, הסכמים והתאגדויות חופשיים חייבים להתבסס על השוויון החברתי של מי שנכנס לתוכם, ושני הצדדים חייבים לקבל בערך תועלת שווה. אבל יחסים חברתיים בין בעלי ההון והעובדים לעולם לא יכולים להיות שווים, כי בעלות פרטית על אמצעי הייצור מולידה היררכיית יחסים חברתיים של הכפפה וסמכות כפייתית, כפי שהוכר אפילו על ידי אדם סמית'.

התמונה שצוירה על ידי וולטר רות'ר (ראש של איגוד אוטו-וורקר האמריקני בדימוס) על חיי עבודה באמריקה לפני חוק ואגנר היא פרשנות על חוסר שוויון מעמדי: "העוול היה נפוץ כמו חשמליות. כשאנשים הגיעו לעבודתם, הם עזבו את כבודם, את אזרחותם ואת אנושיותם בחוץ. הם נדרשו להתייצב-לשירות בין אם הייתה עבודה ובין אם לא. על הזמן בו המתינו לנוחות המפקחים ומנהלי-העבודה שכרם לא שולם. הם יכלו להיות מפוטרים ללא עילה. הם חויבו לכללים שרירותיים וחסרי טעם. . . אנשים עונו על ידי תקנות שהקשו אפילו ללכת לשירותים. למרות הצהרות נמלצות מנשיאי חברות ענקיות שדלתם פתוחה לכל עובד עם תלונה, לא היה אף אחד ולא הייתה שום סוכנות שאליהם עובד יכול היה לפנות אם נעשק. עצם הרעיון שעובד יכול להיות עשוק נראה מגוחך למעסיק." חלק גדול מההשפלה הזאת נשאר, ועם הגלובליזציה של הון, עמדת המיקוח של העובדים ממשיכה להידרדר, כך שההישגים של מאה של מאבק מעמדי נמצאים בסכנת ירידה-לטמיון.

מבט מהיר על הפער העצום בכוח והעושר בין המעמד הקפיטליסטי לבין מעמד הפועלים מעלה כי תגמולי ה"הסכמים" שנרקמו בין שני הצדדים רחוקים מלהיות שווים. וולטר בלוק, אידיאולוג מוביל של "ת'ינקטנק" מכון פרייזר הקנדי הליברטריאני-הימני, מבהיר את ההבדלים בין סמכות להטבות כאשר דנים בהטרדה מינית במקום העבודה:

"קחו למשל הטרדה מינית המתרחשת ללא הרף בין מזכירה לבין בוס. . . בעוד נשים רבות מוצאות זאת מעורר סלידה, [זו] היא לא פעולה של כפייה. זה ליתר דיוק חלק מעסקת-חבילה שבה המזכירה מסכימה לכל ההיבטים של העבודה כאשר היא מסכימה לקבל את התפקיד, ובמיוחד כאשר היא מסכימה להישאר בעבודה. המשרד הוא, אחרי הכל, רכוש פרטי. המזכירה לא מוכרחה להישאר אם 'הכפייה' אינה לרוחה."
[Apostles of Greed, by Engler, עמוד 101]

המטרה העיקרית של מכון פרייזר היא לשכנע אנשים שכל הזכויות האחרות חייבות להיות מוכפפות לזכות ליהנות מעושר. במקרה זה, מובהר כי תחת קידוש הזכות לרכוש פרטי, רק לבוסים יש "חופש ל-," ורובם גם חפצים להבטיח שיש להם "חופש מ-" הפרעה לזכות הזו.

לכן, כאשר בעלי הון משתפכים על "החירות" הזמינה תחת קפיטליזם, מה שהם חושבים עליו באמת הוא החופש המוגן-מדינתית שלהם לנצל ולדכא עובדים דרך הבעלות על קניין, חופש המאפשר להם להמשיך לצבור פערים אדירים של עושר, אשר בתורו מבטיח את המשך כוחם וזכויות היתר שלהם. זה שהמעמד הקפיטליסטי במדינות ליברליות-דמוקרטיות נותן לעובדים את הזכות להחליף אדונים (אם כי זה לא נכון תחת הקפיטליזם הממלכתי) רחוק מלהראות שהקפיטליזם מבוסס על יסודות החירות, כי כמו שפיוטר קרופוטקין מציין בצדק, "חירויות לא ניתנות, הן נלקחות." [פיטר קרופוטקין, Words of a Rebel, עמוד 43] בקפיטליזם, אתה "חופשי" לעשות כל דבר שהותר לך לעשות על ידי האדונים שלך, מה שמסתכם ב"חופש" עם קולר ורצועה.

_______
זה הוא תרגום ראשון של מאמר מתוך הספר "אנרכיזם: שאלות ותשובות" של איאן מק'קאי. בהמשך, נמשיך לתרגם עוד חלקים מתוך הספר. אם ברצונכם לעזור בכך, פנו אלינו.