טקסט מצוין הבוחן את היווסדות כוחות המשטרה הראשונים, שנוצרו לראשונה באנגליה ובארצות הברית תוך עשורים בודדים במאה ה -19, ומסביר כי לא הובאו לקיום כדי למנוע פשע או להגן על הציבור, אלא בעיקר כדי לשלוט בהמונים: מעמד הפועלים, לבנים ושחורים.

באנגליה ובארצות הברית, המשטרה הוקמה תוך פרק זמן של עשורים ספורים – בערך בין שנת 1825 לשנת 1855.

המוסד החדש לא היה תגובה לעלייה בפשיעה, ובאמת לא הביא שיטות חדשות להתמודדות עם פשיעה. הדרך הנפוצה ביותר של הרשויות לפתור פשע, לפני ואחרי המצאת המשטרה, היה שמישהו יגיד להם מי ביצע אותו.

חוץ מזה, פשע קשור למעשיהם של יחידים, והאליטות השולטות שהמציאו את שהמשטרה הגיבו לאתגרים שהוצבו על ידי פעולה קולקטיבית. על קצה המזלג: השלטונות הקימו את המשטרה בתגובה לקהל רב ומתריס.

אלו

– שביתות באנגליה,

– מהומות בצפון ארצות הברית

– והאיום של התקוממויות עבדים בדרום.

אז המשטרה היא תגובה להמונים, לא לפשע.

אתמקד הרבה בזהותם של ההמונים הללו, ובסיבה שהפכו לאתגר שכזה. נראה כי קושי אחד של השליטים, מלבד צמיחת הקיטוב החברתי בערים, היה התמוטטות השיטות ישנות של הפיקוח האישי על האוכלוסייה העובדת. בעשורים אלה, המדינה התערבה כדי למלא את הקרע החברתי.

נראה כי, בצפון, המצאת המשטרה הייתה רק חלק אחד של מאמץ המדינה לנהל ולעצב את כוח העבודה על בסיס יום-יומי. ממשלות גם הרחיבו את מערכות הרווחה שלהן לעניים כדי להסדיר את שוק העבודה, והן פיתחו את מערכת החינוך הציבורית כדי לעצב את מחשבתם של העובדים. אחבר את הנקודות האלו לפעלי המשטרה מאוחר יותר, אך אתמקד בעיקר בדרך בה המשטרה התפתחה בלונדון, בניו יורק, בצ'רלסטון (דרום קרוליינה), ובפילדלפיה.

*****

כדי לקבל מושג לגבי ייחודיות המשטרה מודרנית, יעזור לדבר על רקע התחלת הקפיטליזם. באופן ספציפי, הבה נבחן את עיירות השוק של תקופת ימי הביניים המאוחרים, לפני כ -1,000 שנה.

המעמד השולט של התקופה לא היה בערים. הנחלות הפיאודלית היו ממוקמות באזורים הכפריים. לא היו להם שוטרים. הם יכלו להקים יחד כוחות חמושים שיהלכו אימים על הצמיתים – שהיו חצי-עבדים – או שיכלו להילחם נגד אצילים אחרים. אבל כוחות אלה לא היו מקצועיים או במשרה מלאה.

אוכלוסיית הערים הייתה ברובה צמיתים שקונים את חירותם, או פשוט נמלטים מאדוניהם. הם היו ידועים בתור בורגנים, כלומר שוכני-עיר. היחסים הכלכליים של חלוצי הבורגנות מאוחר יותר נודעו בשם קפיטליזם.

למטרות דיוננו, נניח כי קפיטליסט הוא מישהו שמשתמש כסף כדי להרוויח יותר כסף. בהתחלה, הקפיטליסטים השולטים היו סוחרים. סוחר משתמש בכסף כדי לקנות סחורות על מנת למכור אותם תמורת כסף רב יותר. ישנם גם קפיטליסטים שמתעסקים רק בכסף – בנקאים – שמלווים סכום מסוים על מנת לקבל יותר בחזרה.

יכולת להיות גם בעל מלאכה שקונה חומרים ומכין משהו, כמו נעליים, כדי למכור אותם תמורת כסף רב יותר.  במערכת הגילדה, רב-האמן עובד לצד האומן-השכיר והשוליה ומפקח עליהם. האומנים האדונים הרוויחו מעבודתם, כך שהתרחש ניצול, לאומן-השכיר ולשוליה היו תקוות סבירות להפוך בסופו של דבר לאדונים בעצמם. אז היחסים המעמדיים בעיירות היו די נזילים, במיוחד בהשוואה ליחסים בין האצילי והצמיתים. חוץ מזה, הגילדות פעלו בדרכים שהניחו מגבלות מסוימות על ניצול, אז היו אלה הסוחרים שבאמת צברו הון באותה העת.

בצרפת, במאות ה -11 וה -12, הערים האלו נודעו כקומונות. הן איחדו קומונות תחת תנאים שונים, לפעמים ברשות לורד פיאודלי, אך באופן כללי הן נראו כישויות שלטון-עצמי או אפילו ערי-מדינה.

אך לא היו להם שוטרים. היו להם בתי-משפט משלהם וכוחות מזוינים בקנה מידה קטן המורכבים מהתושבים עצמם. לכוחות האלו לא היה לרוב שום קשר לתביעת אנשים בית משפט. אם נשדדת, הותקפת או שרומית בעסקה, אז אתה, האזרח, היית מגיש את כתב האישום [ולא המשטרה, כמו בישראל].

אחת הדוגמאות לאכיפה העצמית בשיטת הצדק הזאת, שיטה שנמשך במשך מאות שנים, היתה ידועה בתור הזעקה. אם היית בשוק וראית מישהו גונב, היית אמור לצעוק ולצרוח, להגיד "עצור, גנב!" ולרדוף אחרי הגנב. המשך העניינים היה שכל מי שראה אותך עושה זאת היה אמור להצטרף לזעקה ולרוץ אחרי הגנב גם כן.

הערים לא היו זקוקות לשוטרים כי היתה בהן רמה גבוהה של שוויון חברתי, אשר נתנה לאנשים תחושה של מחויבות הדדיות. במהלך השנים, קונפליקטים מעמדיים התגברו בתוך הערים, אבל למרות זאת, הערים נותרו מאוחדות  – דרך היריבות המשותפת לכוחם של אצילים באמצעות קשרים מתמשכים שח מחויבות הדדית.

במשך מאות שנים, הצרפתים נשאו זיכרון אידיאלי של עיירות הקומונה המוקדמות הללו – כקהילות שלטון-עצמי של שווים. לכן לא מפתיע שבשנת 1871, כאשר העובדים השתלטו על פריז, הם קראו לה בשם הקומונה. אבל כאן אנחנחנו קופצים רחוק מעט קדימה ממה שאנחנו צריכים כרגע.

*****

הקפיטליזם עבר שינויים משמעותיים בזמן שהתפתח בתוך החברה הפיאודלית. קודם כל, גודל אחזקות ההון עלה. זכרו, זו הפואנטה – להפוך ערימות קטנות של כסף לערימות גדולות של כסף. גודלן של האחזקות החלה לצמוח אסטרונומית במהלך כיבוש אמריקה, כשזהב וכסף נבזזו מן העולם החדש ואפריקאים נחטפו לעבוד במטעים.

יותר ויותר דברים הופקו למטרת מכירה בשוק. המפסידים בתחרות השוק החלו לאבד את עצמאותם כיצרנים ונאלצו לקחת עבודות בשכר. אבל במקומות כמו אנגליה, הכוח הגדול שהניע אנשים לחפש עבודה בשכר היה המנגנון בחסות-המדינה להדרת איכרים מאדמתם.

הערים גדלו כאשר איכרים מן העיירות והכפרים הפכו לפליטים, בזמן שחוסר השוויון גדל בתוך הערים. הבורגנות הקפיטליסטית הפכה לשכבה חברתית שהייתה מובהקת יותר מהעובדים משהיתה קודם. לשוק היתה השפעה מאכלת על הסולידריות של גילדות אומנים – משהו שארחיב עליו ביתר פירוט כשאדבר על ניו יורק. בתי מלאכה הפכו לגדולים מאי פעם, כאשר בוס אנגלי אחד היה ממונה על אולי עשרות עובדים. אני מדבר על אמצע המאה ה-17 כאן, על פרק הזמן שממש לפני שתיעוש בתי-החרושת האמיתי התחיל.

עדיין לא היו שוטרים, אבל המעמדות העשירים יותר החלו לנקוט ביותר ויותר אלימות כדי לדכא את האוכלוסייה הענייה. לעתים הצבא קיבל הוראה לירות לעבר קהל מרדני, ולפעמים שוטרי השטח* היו עוצרים את המנהיגים כדי לתלות אותם. אז המאבק מעמדי התחיל להתחמם, אבל דברים התחילו להשתנות  באמת כאשר המהפכה התעשייתית התרחשה באנגליה.

*****

במקביל, הצרפתים עברו מהפכה פוליטית וחברתית משלהם, החל משנת 1789. התגובה של המעמד השליט הבריטי היתה להיבהל מהאפשרות שעובדי אנגלית יקחו דוגמא מהצרפתים. הם הוציאו אל מחוץ לחוק איגודים מקצועיים ומפגשים של יותר מ -50 בני אדם.

אף על פי כן, עובדי אנגלית ערכו הפגנות ושביתות הולכות וגדלות בערך בין השנים 1792 ל 1820. תגובת המעמד השולט היתה לשלוח את הצבא. אבל למעשה יש רק שני דברים שהצבא יכול היה לעשות, ושני הדברים גרועים. הם יכלו לסרב לירות, וההמון היה מצליח במטרתו. או שהם היו יכולים לירות לתוך ההמון ולייצר חללים ממעמד הפועלים.

זה בדיוק מה שקרה במנצ'סטר בשנת 1819. חיילים הסתערו על קהל של 80,000, פצעו מאות אנשים והרגו 11. במקום להכניע את הקהל, פעולה זו, המכונה "טבח פיטרלו", עוררה גל של שביתות ומחאות.

אפילו הטקטיקה עתיקת היומין של תליית מנהיגי התנועה החלה לפעול כבומרנג. הוצאה להורג הפעילה השפעה מאיימת על קהל של 100, אך רבים מהם הגיעו כעת ל-50,000 תומכים בנידון למוות, וההוצאה להורג רק גרמה להם לרצות להילחם. צמיחתן של ערי בריטניה, וצמיחתו של הקיטוב החברתי בתוכן – כלומר, שני השינויים הכמותיים – החלו לייצר התפרצויות חדשות באופן איכותי של המאבק.

המעמד השולט נזקק למוסדות חדשים כדי לשים את הדברים שוב תחת שליטה. אחד מהם היה משטרת לונדון, שנוסדה בשנת 1829, 10 שנים בלבד לאחר המקרה בפטרלו. הכוח המשטרתי החדש תוכנן במיוחד במטרה להפעיל אלימות שאינה-קטלנית על המונים כדי שבור אותם בזמן ניסיון מכוון הימנע מיצירת חללים. אומנם, כל כוח שמאורגן לפעול באלימות על בסיס שגרתי הולך להרוג אנשים מסוימים. אבל על כל רצח משטרתי, ישנם מאה או אלף מעשי אלימות משטרתיים כי הם לא קטלניים – מחושבים ומכוונים ליצירת הפחדה תוך הימנעות מתגובה קולקטיבית כועסת.

כאשר משטרת לונדון לא היתה מרוכזת לחוליות עבור פיזור הפגנות, השוטרים פוזרו מחוץ לעיר כדי לפקח על חיי היומיום של העניים ומעמד הפועלים. זה מסכם את התפקיד הכפול הייחודי של המשטרה המודרנית: ישנה הצורה המפוזרת של פיקוח והפחדה שנעשית בשם המלחמה בפשע; ואז ישנה צורת הפעילות המרוכזת כדי להשתלט על שביתות, מהומות, והפגנות גדולות.

זו המטרה למענה הומצאה – להתמודד עם המונים – אבל מה שאנחנו רואים רוב הזמן הוא את נוכחותם של השוטרים עם האצבע על הדופק. לפני שאדבר על האבולוציה של המשטרה בניו יורק, אני רוצה לחקור את הקשר בין שני המצבים האלו של פעילות המשטרה.

*****

אני אתחיל עם הנושא הכללי יותר של מאבק-מעמדי על השימוש מרחב הציבורי. זהו נושא מאוד משמעותי עבור העובדים והעניים. המרחב הציבורי חשוב לעובדים עבור:

– עבודה

– פנאי ובידור

– מרחב מחיה, אם אין לך בית

… ופוליטיקה.

ראשית, לגבי העבודה. בעוד סוחרים מצליחים יכולים היו לשלוט במקומות סגורים, אלה שאין להם אמצעים כה רבים נאלצו להתמקם ולעבוד כרוכלים ברחוב. הסוחרים הממוסדים ראו בהם מתחרים וגרמו למשטרה לגרש אותם.

רוכלים הם גם ספקים יעילים של סחורה גנובה בגלל שהם ניידים ואנונימיים. לא רק כייסים ופורצים שהשתמשו ברוכלי הרחוב בדרך זו. המשרתים והעבדים של מעמד הביניים גם גנבו מאדוניהם והעבירו את הסחורה אל הספקים המקומיים. (אגב, בניו יורק היתה עבדות עד 1827.) דליפת העושר מהבתים הנוחים של העיר הוא סיבה נוספת שמעמד הביניים דרש פעולה נגד הרוכלים.

הרחוב היה גם פשוט המקום בו עובדים היו מבלים את זמנם הפנוי – כי בתיהם היו לא נוחים. הרחוב היה מקום שבו הם יכולים למצוא ידידות ובידור בחינם, ובהתאם למקום ולזמן, הם היו עלולים להיות מעורבים בדת או פוליטיקה של פורשים. אדוארד פאלמר תומפסון ההיסטוריון המרקסיסטי הבריטי סיכם את כל הדברים האלה כשכתב שהמשטרה האנגלית של המאה ה-19 :

ללא משוא פנים, באופן חדור מטרה מנסה לטאטא את הרחובות מרוכלים, קבצנים, זונות, בדרני רחוב, משמרות מחאה, ילדים שמשחקים כדורגל ונואמים בעלי חשיבה חופשית וסוציאליסטים כאחד. התירוץ לעתים קרובות מאוד היה תלונה על הפרעה לסחר שהתקבלה מחנווני.

משני צדי האוקיינוס האטלנטי, מרבית המעצרים היו קשורים בפשעים ללא קורבנות, או פשעים נגד הסדר הציבורי. הסטוריון מרקסיסטי נוסף בשם סידני הארינג ציין: "הגדרת הקרימינולוגים ל'פשעי סדר-ציבורי' מתקרבת אופן מסוכן לתיאור ההסטוריוני  של'פעילות שעות-הפנאי של מעמד-הפועלים.'"

החיים במרחב הציבורי היו – ועודם – חשובים במיוחד לפוליטיקה של מעמד הפועלים. פוליטיקאים ממוסדים ומנהלי תאגידים יכולים להיפגש בתוך מרחב פרטי ולקבל החלטות שיש להן השלכות גדולות כי האנשים האלה בתפקידי מפתח שמשפיעים על בירוקרטיה וכוח אדם. אבל כאשר אנשים עובדים נפגשים כדי לקבל החלטות על הדרך להציל את המצב, זה בדרך כלל לא נחשב הרבה אלא אם כן הם יכולים לאסוף תומכים ברחוב, בין אם זה עבור שביתה או הפגנה. הרחוב הוא מקום הפעולה וההוכחה עבור חלק גדול מהפוליטיקה של מעמד הפועלים, והמעמד השליט לגמרי ער לכך. לכן הוא מציב את המשטרה ברחוב ככוח מנוגד בכל פעם שמעמד הפועלים מראה את החוזק שלו.

עכשיו אנחנו יכולים להסתכל על הקשרים בין שתי הצורות העיקריות של פעילות משטרתית – סיורים שגרתיים שליטה בהמון. שגרת הסיורים היום-יומית מרגילה את המשטרה לשימוש באלימות ואיום האלימות. זה מכין אותם להפעיל דיכוי בקנה מידה גדול כפי שנחוץ כאשר עובדים ומדוכאים מתקוממים בקבוצות גדולות. זה לא רק עניין של אימון בנשק וטקטיקות. עבודת הסיור השגרתי היא חיונית ליצירת מחשבה בקרב השוטרים שהאלימות שלהם היא למען טובת הכלל.

העבודה היומיומית גם מאפשרת למפקדים לגלות אילו שוטרים מוצלחים בגרימת כאב – ואז להציב אותם בשורות החזית כשזה מגיע לנקיטה באמצעים. בו בזמן, את "השוטר הטוב" אולי תפגוש מדי פעם עושה יחסי ציבור לעבודה האכזרית שצריכה להיעשות על ידי "השוטרים רעים." עבודה שיגרתית יכולה גם להיות שימושית בתקופות של תהפוכות פוליטיות משום שהמשטרה כבר השקיעה זמן בשכונות בניסיון לזהות את המנהיגים ואת הרדיקלים.

*****

עכשיו אנחנו יכולים לקפוץ בחזרה אל הנרטיב ההיסטורי ולדבר על ניו יורק.

אתחיל עם כמה נקודות על המסורות של ההמונים לפני המהפכה. במהלך התקופה הקולוניאלית, אנשים היו רעשנים ופרחחיים לעיתים, אבל לעיתים קרובות זה נהפך לרשמי כך שהאליטה הקולוניאלית לכל הפחות סבלה או אשרה את זה.  היו חגיגות שונות שנפלו בקטגוריה של "ריסון כוחות", שבו מעמדות חברתייים התהפכו ובני המעמדות הנמוכים היו מעמידים פנים שהם היו על העליונה. זו הייתה דרך עבור המעמדות הכפופים לשחרר קצת קיטור על ידי סאטירת אדוניהם – באופן זו למעשה הכירו בזכות של האליטה להיות אחראתי על כל יום אחר בשנה. מסורת זו של ריסון כוחות סמלי בלטה בעיקר סביב חג המולד וראש השנה האזרחית. אפילו עבדים הורשו להשתתף.

היתה גם חגיגה שנתית של "יום האפיפיור". שבה חברי הרוב הפרוטסטנטי צהלו וצעדו עם בובות, גם כאלו בדמות האפיפיור – עד ששרפו את כולן בסוף. פרובוקציה כיתתית קטנה, "הכל בשחוק טוב", באישור מלא של פרנסי העיר. בנקודה הזאת "יום האפיפיור" לא הוביל בדרך כלל לאלימות מעשית כנגד קתוליים מפני שהיו רק מאות בודדות בניו-יורק ואף לא כנסיה קתולית אחת לפני המהפכה.

מסורות המוניות אלה היו רועשות ואפילו צדקניות, אך הן נטו לחזק את הקשר בין המעמדות הנמוכים  לבין האליטה, לא לשבור את הקשר הזה.

המעמדות הנמוכים, בנוסף, היו כבולים תחת האליטה על ידי ליווי אישי מתמיד. זה חל על עבדים ומשרתי בית, כמובן, אך שוליות ובעלי מלאכה שכירה חיו גם באותו הבית עם האדון. אז לא רבים  מהאנשים האלה, הכפופים לסמכות, הסתובבו ברחובות בכל השעות היום. למעשה, חלה פקודה קולוניאלית לזמן מה שאמרה כי אנשים עובדים יכולים להימצא ברחובות רק כשהם הולכים לעבודה וכשחוזרים ממנה.

מצב זה הציב מלחים ועובדים יומיים כאלמנטים חסרי ההשגחה הכי מועדים לפורענות של העיר. אבל מלחים בילו את רוב זמנם ליד החוף, והפועלים – כלומר, מעמד העובדים הקבועים בשכר – עדיין לא היו קבוצה גדולה.

תחת נסיבות אלות בהן רוב האנשים כבר היו בפיקוח במהלך היום, לא היה צורך בכוח שיטור רגיל. היה משמר הלילה, שהשגיח מפני שריפות, ניסה לגונן מפני ונדליזם ועצר כל אדם שחור שלא יכל להוכיח כי הוא / היא חופשיים. המשמר לא היה מקצועי בכל צורה שהיא. לכולם היו עבודות יום והם נכנסו לתוך חובת השמירה באופן זמני, כך שהם לא פיטרלו בפעימות סדירות – וכולם שנאו לעשות את זה. העשירים קנו את דרכם מחוץ לזה באמצעות תשלום למחליפים.

במהלך היום, מספר קטן של שוטרים עמדו על המשמר, אך הם לא סיירו. הם היו סוכנים של בית המשפט אשר הוציאו מכתבים כגון זימונים וצווי מעצר. הם לא עשו את עבודת בילוש. בשנות ה -1700 ועד אמצע 1800, המערכת הסתמכה כמעט לחלוטין על מלשינים אזרחיים שהובטח חלק מכל קנס שהוא שהעבריין עלול להצטרך לשלם.

*****

התקופה המהפכנית שינתה כמה דברים בנוגע לעצם תפקידם של ההמונים ואת היחס בין מעמדות. ב 1760, החלה התסיסה נגד חוק הבולים, האליטה של הסוחרים ומחזיקי הרכוש אימצה צורות חדשות של התגייסות עממית.  אלה היו הפגנות ומהומות רמות חדשות שהושאלו ממסורות קיימות, כמובן בשימוש בובות. במקום לשרוף את האפיפיור, הם היו שורפים את המושל, או את המלך ג'ורג'.

אין לי זמן לפרט על מה שהם עשו, אבל חשוב לציין את ההרכב המעמדי של ההמונים האלה. חברי האליטה יכלו להיות שם בעצמם, אבל גוף ההמונים האלה היו עובדים מיומנים, הידועים כ"טכנאים". כלומר אומן יהיה בתוך ההמון עם האומנים השכירים ועם חניכיו. אנשים ממעמד חברתי גבוה נטו לראות בעלי מלאכה מומחים כסגניהם לגיוס שאר ה"טכנאים".

בעוד הסכסוך עם בריטניה התעצם, המכניקה הפכה יותר רדיקלית והתארגנה באופן עצמאי מתלות באליטה הקולוניאלית. היה חיכוך בין המכניקה לאליטה, אבל מעולם לא קרע מוחלט.

ובאופן טבעי, כאשר הבריטים הובסו והאליטה הגדירה את ממשלתה העצמאית, נמאס להם מכל התסיסה הזו ברחוב. המשיכו להתקיים מרידות ומהומות בארצות הברית העצמאית החדשה, אבל הן תפסו צורות חדשות – גם מפני שההתפתחות כלכלית החלה לפרק את האחדות של ה"טכנאים" עצמם.

*****

אגע עכשיו בהתפתחויות אלה שלאחר המהפכה – שינויים שיצרו מעמד פועלים חדש מתוך ערבוביה רבת ניגודים של אלמנטים חברתיים.

הבה נתחיל עם העובדים המיומנים. עוד לפני המהפכה, החלוקה בין אדונים לאומנים שכירים התחדדה. כדי להבין זאת, אנחנו צריכים לבחון באופן מעמיק יותר את ההשפעה המתמשכת של שיטת הגילדות; גילדות רשמיות לא התקיימו בארצות הברית, אבל כמה מהמסורות שלהם נשמרו בין עובדים מיומנים.

הגילדות הישנות היו בעצם קרטלים, איגודי עובדים שהיו להם מונופול על מיומנות מסוימת שאפשרה להם לנהל את השוק. הם יכלו לקבוע מחירים נהוגים למרכולתם ואף להחליט מראש כמה גדול השוק הולך להיות.

השוק המתוכנן העניק קצת יציבות שגרתית ביחסים בין עובדים באותו תחום המסחר. אמן רכש שוליה כגון צמית מהוריו תמורת הבטחה ללמדו מיומנות ולהעניק לו מקום לינה ומזון במשך שבע שנים. חניכים בוגרים הפכו לאומנים שכירים, אבל לעתים קרובות המשיכו לעבוד עבור אותו האדון כל עוד אין חריץ עבורם להפוך לאדונים בעצמם. אומנים שכירים קיבלו משכורות נהוגות עם חוזים ארוכי טווח. פירוש הדבר התשלום היה ממשיך להגיע ללא תלות בכמות העונתית של העבודה. גם ללא המבנה של הגילדות, חלק גדול ממערכת מנהגים זו של היחסים היה עדיין במקום בתקופה שלפני המהפכה.

מ-1750 לערך עד 1850, לעומת זאת, המבנה התאגידי הזה בעסקים המקצועיים התפרק בגלל היחס החיצוני – שליטת הסוחרים בשוק – התחיל להתפרק גם כן. מסחר שהגיע מערים אחרים או מחו"ל היה מערער את יכולתם של האדונים לקבוע מחירים, כך שסדנות הושלכו לתחרות האחת עם השניה בצורה המוכרת לנו כיום.

תחרות דחקה את האדונים להפוך יותר לדמות יזמים, החותרים לחדשנות חסכונית-בעבודה ויחס לעובדיהם יותר כמו לעובדים חד-פעמיים בשכר. חברות הפכו גדולות יותר ופחות אישית – יותר כמו מפעלים, עם עשרות עובדים.

בעשורים הראשונים של המאה ה -19, עובדים לא רק איבדו את חוזיהם ארוכי הטווח, אלא גם את מקום מגוריהם במשקי אדוניהם. השוליות מצאו זאת כחוויה משחררת, כמו צעירים המשתחררים מסמכותם של הוריהם ושל אדוניהם. חופשיים לצאת ולבוא כרצונם, הם יכלו לפגוש נשים צעירות וליצור את חייהם החברתיים בקרב חבריהם. נשים עובדות הועסקו בעיקר בשירות ביתי מסוגים שונים, אלא אם כן עבדו כזונות.

חי החוץ עברו שינוי כאשר הצעירים האלה התערבבו בחלקים האחרים של האוכלוסייה המרכיבה את מעמד הפועלים המתפתח.

דומה כי ההתערבבות הזו לא תמיד היתה שלווה. הגירה אירית קתולית התרחבה לאחר 1800. עד 1829, היו כ 25,000 קתולים בעיר – אדם אחד מתוך שמונה. האירים בודדו על ידי שכונה, לעתים קרובות חיו לצד שחורים, שבעצמם היו כעת כ -5 אחוזים מכלל האוכלוסייה. בשנת 1799, פרוטסטנטים שרפו בובה של פטריק הקדוש, והאירים נלחמו בחזרה. קרבות אלה חזרו ונשנו לאורך השנים העוקבות, והיה ברור לאירים כי שוטרי השטח* והמשמר נטלו צדדים נגדם.

אז, אפילו לפני שהיו כוחות משטרה מודרניים, אנשי חוק ביצעו סיווג אתני. האליטה של העיר הבחינה בחוסר הכבוד של האירים למשמר – הלוחמנות הגלויה שלהם – והגיבה בהרחבת המשמר והפיכת הסיורים לממוקדים יותר. זה הלך יחד עם תשומת לב משטרתית גוברת לאפריקאים, שחיו באותם אזורים ולעתים קרובות ההחזיקו באותה הגישה כלפי הרשויות.

ביסוד השסעים העדתיים וגזעיים היתה תחרות כלכלית, מאחר שהעובדים האיריים היו פחות מיומנים בדרך כלל והרוויחו שכר נמוך מזה של עובדי המלאכה. במקביל, אדונים ניסו להוריד את רמת המיומנות הנדרשת מהמשרות בסדנאות. בדרך זו, שוליות אנגליות הפכו לחלק של ממש בשוק העבודה בזמן שאיבדו את חוזיהם לטווח הארוך. כשזה קרה, הם מצאו את עצמם רק בשלב אחד מעל מהגרים אירים בסולם השכר. פועלים שחורים, שביצעו שירותים ביתיים או עבדו כפועלים כלליים, היו שלב נוסף או שניים במורד מדרג השכר מן האירים.

במקביל, החלק הבלתי מיומן הישן יותר של מעמד העובדים בשכר, המרוכז סביב בניית רציפים ובניין, התרחב מפני שסחר ובנייה התרחבו שניהם לאחר המהפכה.

בסך הכל, האוכלוסייה גדלה במהירות. ניו יורק הכילה 60,000 בשנת 1800, אבל הכפילה את נפחה עד 1820. בשנת 1830, ניו יורק הכילה יותר מ -200,000 בני אדם – ו 312,000 ב -1840.

*****

זהו פרופיל גס של מעמד הפועלים החדש של ניו יורק.

בעשורים אלה, כל החתכים של המעמד נכנסו לפעולה קולקטיבית בעבור עצמם. זה די סיפור מסובך, בגלל מספר הפעולות והפיצול של המעמד. אבל נוכל להתחיל עם הכללה כי הצורה הנפוצה ביותר של מאבק הייתה גם היסודית ביותר – המהומה.

עכשיו לפרטים. משנת 1801 עד 1832, תושבי ניו יורק השחורים התפרעו ארבע פעמים כדי למנוע חזרה של עבדים לשעבר לחזור אל האדונים מחוץ לעירם. מאמצים אלה נכשלו בדרך כלל, המשמר הגיב באלימות, והמשתתפים קיבלו עונשים חמורים מהרגיל.אבולישיוניסטים לבנים התצטרפו לדהליגטימציה של אותן מהומות. כל שמהומות אלה היו פעולה המונית ועצמית למרות חוסר התמיכה מצד האליטה.

הייתה גם הטרדה של כנסיות שחורות ותיאטראות מצד הלבנים, שלפעמים הגיעה לרמה של מהומות. מהגרים עניים היו מעורבים, אבל לפעמים גם לבנים עשירים ושוטרי השטח עצמם השתתפו. מהומה אנטי-שחורה אחת השתוללה במשך שלושה ימים ב -1826, תוך שהיא פוגעת בבתים וכנסיות שחורים – בנוסף לבתים וכנסיות של כוהני דת לבנים אשר נוקטים דעה נגד העבדות.

אבל לא היה רק סכסוך בין העובדים השחורים לבין הלבנים. בשנת 1802, מלחים לבנים שבתו למען שכר גבוה יותר. כמו ברוב השביתות בתקופה זו, השיטה הייתה משהו ההסטוריון אריק הובסבאום קרא לו "משא ומתן קולקטיבי על ידי הפגנות." במקרה זה, השובתים ניטרלו את הספינות שהעסיקו בשכר הנמוך יותר. עובדי סיפון גם כן התאחדו מעבר לקווים גזעיים ועדתיים לשביתות מיליטנטיות בשנים 1825 ו 1828.

פעולות איוב על ידי עובדים מיומנים כגון אומנים שכירים בדרך כלל לא היו צריכות להסלים אל כפיה פיזית כזו, מפני שהיו להם מונופול על המיומנויות הרלוונטיות. פעולות איוב על ידי עובדים מיומנים כגון אומנים שכירים בדרך כלל לא היו צריכות להסלים אל כפיה פיזית כזו, מפני שהיו להם מונופול על המיומנויות הרלוונטיות. אולם האומנים השכירים נעשו מיליטנטיים יותר בשנים העוקבות. שביתות במקצועות הדורשים מיומנות התרחשו ב-3 גלים, שהחלו בשנים 1809, 1822 ו- 1829. כל גל היה יותר מיליטנטי וכופה משהיה הקודם – בעוד הם שמים על הכוונת עובדים מקצועיים אחרים ששברו סולידריות. בשנת 1829 האומנים השכירים הצליחו להוביל תנועה להגבלת יום העבודה ל -10 שעות ויצרו את מפלגת אנשי העמל. המסיבה התמוטטה באותה השנה, אבל זה הוביל להקמת האיגוד המקצועי הכללי בשנת 1833.

בעוד העובדים הפכו למודעים יותר לעצמם כמעמד, הם החלו לעסוק יותר ויותר גם במהומות ה "יומיומיות".  בכל מקום בו נאספו המונים, במסבאות או בבתי הקולנוע או ברחוב. התפרעויות כאלה שאולי לא היו יעד כלכלי או פוליטי ברור, אבל הם עדיין היו מקרים של ביטוי עצמי הקולקטיבי של מעמד הפועלים – או על ידי קבוצות אתניות וגזעיות של המעמד. בעשורים הפותחים של המאה, התרחשו מהומות כאלו כארבע פעמים בשנה, אבל בתקופה שמשנת 1825 עד לשנת 1830, הניו יורקים התפרעו בשיעור של אחת לחודש.

אחת ממהומות אלה הבהילה במיוחד את האליטה. בליל השנה החדשה של 1828, קהל רעשני של כ -4,000 עובדים צעירים אנגלים יצא עם תופים ורעשנים ופנה לכיוון ברודווי שבה חיו העשירים. הם "השיגו מרכבה פנסילבנית (מכוסה) ענקית" ומשכו אותה בעזרת "חבל בעובי מספר רוד [rod= 16.5 רגל]," על פי דו"ח אנונימי בEvening Post. בדרך הם ניפצו כנסיה אפריקנית והכו את חברי הכנסיה. המשמר עצר מספר מפורעי הסדר, אולם ההמון חילץ אותם והניס את המשמר.

הקהל משך אליו מתהוללים נוספים ופנה לעבר המחוז המסחרי, שם ניפצו כמה חנויות. בBattery הם שברו חלונות בחלק מן הבתים העשירים ביותר של העיר. אחר כך הם התקדמו במעלה ברודווי, שבה העשירים נהלו חגיגה משלהם בCity Hotel.

הרחוב נסתם בתוך זמן קצר בקהל בלתי חדיר, ומרכבות הסוסים ששינוע הביתה גבירות וג'נטלמנים, נחסמו ולא יכלו לעבור. אי הנוחות הפכה כל כך גדולה, עד כי סיעה חזקה של אנשי משמר נאספה עם במטרה לעצור את המנהיגים ולפזר את השאר.

מנהיגי ההמון הכריזו על הפוגה של חמש דקות. זה איפשר למשמר לחשוב על הקרב שאליו הם עומדים להיכנס. באותו הזמן, ההמון חתך את חבל העגלה הארוך וחימש את השורות הראשונות עם "חתיכות באורך כשלוש רגל." כאשר חמש הדקות נגמרו, המשמר זז הצידה, "וההמון עבר בשאון ובתרועות נצחון עד ברודווי."

מחזה התרסה זה של ממעמד פועלים התקיים לעיני המשפחות שניהלו את ניו יורק. עיתונים קראו להתרחבות גדולה של המשמר. מהומת 1828 – ושנה של מהומות גדולות ב- 1834 – האיצה סט מצטבר של רפורמות  שבסופו של דבר הביאה ליצירת משטרת העיר ניו יורק בשנת 1845.

הרפורמות של 1845 הגדילו את כוח המשטרה, מקצעו אותם, וריכזו אותם בשרשרת פיקוד צבאית יותר. המשמר הורחב ל -24 שעות, ועל השוטרים נאסר לעבוד בעבודה שנייה. השכר הוגדל, והמשטרה לא קיבלה יותר נתח מקנסות שחולצו מעבריינים.

משמעות הדבר היא ששוטרים לא יצאו עוד לסיורים בחיפוש אחר פרנסה, תהליך שיכול להוביל למבחר מוזר של האשמה פלילית. ביטול מערכת הfee  נתן למפקדים חופש רב יותר לקבוע מדיניות וסדרי עדיפויות – והדבר הפך את המחלקה לקשובה יותר לצרכים המשתנים של האליטה הכלכלית.

זה היה סיפור ההיווסדות של משטרת ניו יורק.

*****

הסיפור של המשטרה בדרום הוא קצת שונה, כפי שהיה אפשר לצפות.

אחד מכוחות המשטרה המודרניים הראשונים מסוגם בעולם פותחו בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, בשנים שלפני שהכח המשטרתי בניו יורק הפך למקצועי באופן מלא. חלוצי משטרת צ'רלסטון לא היו סט של שומרים עירוניים אלא סיירי עבדים שפעלו באזורים הכפריים. כפי שאחד ההיסטוריונים ניסח זאת, "לאורך כל המדינות [בדרום, לפני מלחמת האזרחים], סיירי משטרה שוטטו חמושים סרקו את הכפרים יום ולילה, מאיימים, מטילים טרור, ומתאכזרים לעבדים עד כניעה והשפלה."

אלה היו כוחות מתנדבים בדרך כלל של אזרחים לבנים (לעיתים קרובות מתנדבים ששים) שסיפק נשק משלהם. במשך הזמן, בעלי העבדים אימצו את המערכת הכפרית לחיים בעיר. אוכלוסיית צ'רלסטון לא זינקה כמו זו של ניו יורק. בשנת 1820, היו עדיין רק כ -25,000 בני אדם – אבל יותר ממחציתם היו אפרו-אמריקאים.

צ'רלסטון היה מרכז מסחרי, שהתחילה בתקופת המושבות כאתר המרכזי של דרום קארולינה לייצוא של אורז ואינדיגו. העיר גם הייתה נמל מרכזי לייבוא של אפריקאיים למכירה – בין אם ישירות מאפריקה או בעקיפין ממושבות העבדים בקריביים.

לאחר שהקונגרס אסר על ייבוא עבדים ב1808, צ'רלסטון התאוששה בכך שהמירה את עסקיה להעברת עבדים ומכירתם בין ווירג'יניה וקרולינה לאלבמה, מיסיסיפי ולואיסיאנה. אותן שלוש מדינות "הדרום העמוק"  היו צריכות זרם קבוע של עובדים משועבדים כדי לעמוד בדרישות המאה ה-19 לכותנה. תחנות הטקסטיל בבריטניה וניאו-אינגלנד הובילו את המהפכה התעשייתית, ועמל העבדים בדרום העמוק היו חלק הכרחי מהצמיחה הפתאומית.

צ'רלסטון לא הייתה בציר העיקרי של הצמיחה הפתאומית, שהייתה מעוגנת בערים הצומחות, כמו ניו-אורלינס וברימינגהם, אנגליה. למרות זאת, החיים העירוניים בצ'רלסטון, הן אלו החברתיים והן אלו הכלכליים, היו קשורים הדוקות ליחסים הקפיטליסטיים המתפתחים בערי הנמל משני צדי האוקיאנוס האטלנטי.

רבים מבעלי המטעים בדרום קארולינה היו גם בעלי בתים בצ'רלסטון, כך שבעלי העבדים העיקריים של המדינה גם היו הדומיננטים בפוליטיקה של העיר העיקרית במדינה. כמו המעמדות השליטים של שאר הערים המסחריות שמסביב לאוקיאנוס האטלנטי, האליטה של צ'רלסטון הייתה צריכה כוח עבודה שיוכל להתרחב, להצטמצם ולהתאים את עצמו בהתאם לעליות ולירידות של השוק. לעומת זאת, העבדות היא דרך נוקשה לארגן עובדים, מאחר ועבדים צריכים לקבל מזון וביגוד בין אם יש להם עבודה לעשות או שלא; בזמני שפל, העבדים היו הוצאה מיותרת לאדון.

בהתחלה האדונים מצאו לעבדים שלהם עבודה ולקחו לעצמם את המשכורת. אבל בהמרה הרבה אדונים גילו שזה נוח לתת לעבדים שלהם למצוא לעצמם עבודה ולעשות מכל העבדים מס שטוח על הזמן שהם מוציאים הרחק מהאדון. אדון יכל להרוויח בשנה עשרה או אפילו 15 אחוזים ממחיר הקנייה של העבד בצורה הזאת.

הסידור החדש הזה שינה מהותית את היחסים בין האדון לעבד, ועוד יותר את היחסים בין העבדים עצמם. עבדים התחמקו מההשגחה הישירה של אדוניהם לפרקי זמן ארוכים, ועבדים רבים הצליחו להרוויח כסף מעבר למס שהאדון לקח מהם. תושבי צ'רלסטון השחורים התחילו להתייחס למסים שהאדונים אספו מהם כ"אגרות חופש".

הרבה אפרו-אמריקאים יכלו אפילו להרשות לעצמם "לחיות בחוץ" – כלומר, למצוא לעצמם מגורים מחוץ לבתי אדוניהם. עבדים יכלו להתחתן ולחיות באופן עצמאי. מספר עבדים מוכשרים במיוחד אפילו התחילו לשכור עובדים שכירים בעצמם. זה כלל מספר נשים, שעבדו כתופרות ושלטון על מסחר המלבושים של העיר. למרות זאת, מרבית העבדים שעבדו כעובדים שכירים היו גברים, שעבדו במקצועות יצרתיים, עבודות זמניות או בהובלת טובין. נשים, שהיו מרבית התושבים השחורים בצ'רלסטון, עבדו בעיקר כשפחות בבית האדון.

בעשורים הראשונים של המאה ה-19, לצ'רלסטון כבר היה פרבר שחור בעיקר שנקרא "צוואר צ'רלסטון", שאוכלס בעיקר על ידי אנשים לא-לבנים שחורים וחופשיים כאחד. צ'רלסטון בנויה על חצי-אי שפונה דרומה בין שני נהרים, ותושבים התייחסו לחלק הלא מאוכלס הצפוני של חצי-האי כ"הצוואר". ב1850, וככל הנראה גם לפני זה, יותר מרבע מהתושבים השחורים של צ'רלסטון חיו בדיור בלי השגחה לבנה. הם היו או חופשיים או עבדים ש"חיו בחוץ". מחוץ למחוז השיפוטי של העיר, בעלי ברים בצוואר התעלמו מחוקים שונים ושרתו קהל לקוחות הן לבן והן שחור.

האוכלוסיה הלבנה בדרום, הן זאת שבעיר והן זאת שבכפרים, חיה בפחד מתמיד ממרידת העבדים. באיזור הכפרי לעומת זאת, השחורים חיו תחת פיקוח מתמיד, והיו מעט הזדמנויות לפתח קשרים חברתיים נרחבים תחת משטר העבודה הדורשני. אבל בצ'רלסטון, כמו שלבנים רבים העירו, בלחץ או כמטרד, השחורים פתחו חיים קולקטיבים משלהם. ב1818, יותר מ4,000 שחורים חופשיים ומשועבדים עזבו את הכנסייה המעורבת גזעית והקימו כנסיות משלהם בצוואר צ'לרסטון.

מאחר והתנאים בדרום העירוני היו משמעותית יותר חופשיים מבמטעים, המדינה הייתה צריכה להתערב ולעשות את עבודת הדיכוי שלרוב בעלי העבדים עשו בעצמם.

עד לשנות העשרים של המאה ה-19, המשמר העירוני של צ'רלסטון התפתח באמצעות ניסוי וטעיה למה שאפשר לזהות ככוח שיטורי מודרני; הוא ביצע הן הטרדות ליליות כלפי האוכלוסיה השחורה והיה תמיד זמין במטרה לשלוט בהמונים ולפזר הפגנות. שחורים, אפילו שחורים חופשיים, שנתפשו בלילה לאחר שעת העוצר בלי תירוץ מספק נעצרו ללילה וסבלו עונש של 39 מלקות למחרת. הפרקטיקה הזאת מקורה מתקופת המושבות והייתה דומה מאוד לפטרולים של האדונים באיזורים כפריים. ההבדל המשמעותי הראשון, אפילו בהתחלה, היה שהמשמר היה כוח בתשלום, ולא אזרחים מגוייסים.

המשמר העירוני גם פעל בשעות היום בימי חג וימי ראשון; בזמנים האלו הוא משטר את השווקים השבועיים, שהופעלו בעיקר על-ידי נשים שחורות. המונים שחורים, במיוחד ביום השוק, יחלו להיות די פראיים, כמו שההיסטוריון ברנרד פאוורס מציין: אזרח לבן אחד כתב בשנות ה-40 של המאה ה-19 שהוא היה "באופן קבוע מעוצבן, במיוחד בימי ראשון, בקשר להמונים האלימים והפרועים; הם צוחקים על החוק בפרצוף, ואם מפזרים אותם במקום אחד, הם מתגבשים מחדש במקום אחר, במספרים גדולים אף יותר".

הרשויות העירוניות ראו בכנסייה השחורה ביטוי מדאיג של אוטונומיה שחורה. בשנה הראשונה של הכנסייה, 1818, המשמר העירוני פשט על הכנסייה ועצר 140 חברים, והצדיק את זה בכך שהיה קיים איזה חוק נדיר שכמעט ולא השתמשו בו שאוסר על התכנסות של יותר משבעה שחורים בלי פיקוח של לבנים. הכנסייה השחורה, הן במדינות עם עבדות והן באלו ללא, הפכה למוקד חשוב להתכנסות של שחורים, במטרה לדון בביטול העבדות, וזאת אף-על-פי שהתקהלויות לא היו מאוחדות בדבר מה הצעדים שיש לנקוט כדי להגיע לחירות.

דייוויד וולקר, היה ככל הנראה חבר באותה כנסייה שחורה בבוסטון והמחבר של הספר המיליטנטי משנת 1829 "קריאה לאזרחים הלא-לבנים של העולם" בשנות העשרים המוקדמות של המאה ה-19. רבות מהדעות של וולקר, כולל הוויכוחים התיאולוגים שלו על זכות העבדים להתקומם ולהשיג את חירותם, התאימו לתפישות שיוחסו לדנמרק וויסי, נגר שחור מצ'רלסטון שהואשם בניסיון תכנון מרידה מסיבית ב1822.

האיום במרד הכניס את התושבים הלבנים של צ'רלסטון לפאניקה. האליטה של העיר, שנשלטה בידי ראש-העיר, צוותה על עינוי אלו שנחשדו בקשירת קשר, במטרה לגרום להם להודות ולהסגיר אנשים נוספים. במספר שבועות נתפשו ועונו עשרות חשודים. ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם על האם בכלל הייתה מזימה – וויסי ועוד 34 גברים שחורים אחרים נתלו, 27 הוגלו.

וויסי ואחרים שהואשמו בקשירת קשר היו מנהיגים מעמדיים בכנסייה השחורה. לאחר הוצאתם להורג המון לבן שרף את הכנסייה. חברים בכנסייה המשיכו להיפגש בסודיות במהלך מלחמת האזרחים. לאחר האמנסיפציה ב1865, הבן של דנמרק וויסי, שגם הוא היה נגר, בנה את המבנה החדש הראשון של הכנסייה השחורה.

באמצע הפאניקה של 1822, אזרחים לבנים האשימו את המשמר העירוני בריפיון וקראו להתמקצעות והגדלת הכוח. המשמר עבר לפעילות שוטפת ורוכז תחת הפיקוד הישיר של ראש העיר. לאחר ששכחה הפאניקה, המחוקקים דחו את שני האמצעים האלו, למרות שהם כן אשרו את הגדלת הכוח השיטורי.

עד על כך, מדינת קרולינה בתגובה לעניין וויסי בנתה חייל משמר ורסנל נשק בצ'רלסטון בגבול עם הצוואר. המבנה הזה, שהוקדש לדיכוי האוכלוסייה השחורה, קיבל עם הזמן את השם "המצודה"; ב1842 הוא החל לאכסן את האקדמיה הצבאית, שעד היו נושאת את אותו השם. החיילים של המצודה היו זמינים לפעילות בתוך צ'רלסטון, אולם, ביחד עם מליציה מדינית שנקראה "סיירי הצוואר", הם גם דאגו לשמור על "סדר" בצוואר.

באמצע שנות ה-20 של המאה ה-19, לבנים האשימו את האוכלוסייה השחורה בהצתת סדרת שריפות, והמועצה הגיבה בכך ששחזרה כוח יומי קטן, ועוד על כן גם ספקה לו שישה סוסים במטרה להאיץ את התקשורת והיכולת לפעול בשטח. אם כך, צ'רלסטון יצרה כוח שיטורי עם פטרולים מסביב לשעון שלוש שנים לפני הקמת המשטרה בלונדון ב1829.

באמצע שנות ה-20 של המאה ה-19, המחוקקים החזירו את האמצעים שהם בהתחלה העבירו בפאניקה ב11822 – ריכוז הממשל העירוני והכוח השיטורי תחת פיקודי של ראש-עיר במשרה מלאה. בעקבות הרפורמות של 1836, המשמר העירוני של צ'רלסטון כלל 118 שוטרי שטח, 94 בלשים וכן ארבעה מוסיקאים. המשמר הלילי כלל שוטר אחד על כל 263 תושבים, מה שהיווה הרבה יותר מהמשמר של בוסטון לדוגמא (שוטר על כל 815 תושבים) או של ניו-יורק (שוטר על כל 771 תושבים).

האליטה השיגה ריכוזיות גדולה יותר על-ידי סיפוח צוואר צ'רלסטון ב1849, ובכך הם הצליחו להכניסו לתחום השיפוט של המשמר העירוני. לפני זה, הסיירים וכוחות המצודה בפטרלו בצוואר ייצגו מעין שלב ביניים בין הפטרולים של בעלי-העבדים באיזורים הכפריים ולבין המשטרה המודרנית. בכך שהעיר ספחה את הצוואר תחת תחום שיפוטה היא סללה את הדרך להחלפה המוחלטת של המליציה האזרחית בפטרולים רשמיים של עובדי עירייה.

עוד לפני שנות ה-20 של המאה ה-19, הכוח השיטורי בדרום היה יותר צבאי מאשר המשטרה בצפון. המשמר פעל על-פי ההיררכיה הצבאית, ובניגוד למשטרה הראשונה בצפון, הם נשאו רובים – עם כידונים. בעשורים הראשונים של המאה, משמר הלילה של ניו-יורק לא יצא לפטרולים קבועים, אבל של צ'רלסטון כן, בעיקר בצוותים של חמישה או יותר. במהלך כל השנים לפני מלחמת האזרחים, מבקרים לעיר כתבו באופן תדיר על הנוכחות המאיימת הייחודית של המשמר העירוני.

הפרטים המדוייקים של ההיסטוריה של הכוחות המשטרתיים שונים כמובן מעיר לעיר, אבל הן כולן נתו לפטרונות מוסדיים דומים. טבע המשטרה נובע מטבע ה"בעיה": אוכלוסית עובדים עירונית שפיתחה עצמאות כלכלית מסויימת כעובדי שכר ובעלי מלאכה ובכך הצליחו ליצור לעצמם חיים משותפים משלהם. הניסיון מהדרום מחזק את מה שכבר היה ידוע בצפון: גזענות אנטי-שחורה ועליונות לבנה נבנו לתוך המשטרה האמריקאית עוד מהיום הראשון.

לקראת הסוף אומר כמה מילים על פילדלפיה, אבל לפני זה, אני מתכוון לשרטט מספר תמות שתקפות לכל המקרים האלו.

ראשית, עלינו למקום את השיטור בקונטקסט היותר גדול של הפרויקט של המעמד השליט לנהל ולעצב את מעמד הפועלים. כבר אמרתי מקודם שהגיחה של המרידות של הפועלים הקבילה עם היעלמות המתודות הישנות של השגחה אישית קבועה על כוח העבודה. המדינה התערבה במטרה לספק השגחה. השוטרים היו חלק מהמאץ הזה, אבל בצפון, המדינה גם הרחיבה את התוכניות של עזרה לעניים ובתי-ספר ציבוריים.

המטלות השיטוריות היו משולבות עם המערכת של העזרה לעניים, בכך שהשוטרים עמלו על רישום העניים ומיקומם בסדנאות מלאכה. וזה עוד לפני שהמשטרה התמקצעה – השוטרים חלקו את העניים ל"עניים שמגיעה להם עזרה" ו"עניים שלא מגיעה להם עזרה". אם אנשים היו מובטלים או לא יכלו לעבוד, השוטרים הפנו אותם לקבל צדקה מהכנסייה או העיר עצמה. אבל אם אנשים יכלו לעבוד, הם נשלחו לבלהות סדנת-היזע.

המערכת של עזרה לעניים תרמה משמעותית להיווצרות השוק של עבודה שכירה. המטרה העיקרית של מערכת הרווחה הזאת הייתה לדאוג שאבטלה תהיה כל כך משפילה לא נעימה שאנשים יהיו מוכנים לעבוד בעבודות משעממות במשכרות מאוד נמוכות רק כדי להימנע מאבטלה. בכך שמענישים את העניים, הקפיטליזם יותר קו תחתון נמוך יותר וגורר בכך  את כולם למטה.

המשטרה כבר לא פועלת באופן כל-כך ברור בחלוקת האנשים לעניים בשביל מערכת העזרה, אבל היא כן משחקת חלק עיקרי בענישה. כפי שאנחנו יודעים, הרבה מהפעילות המשטרתית קשורה להפיכת החיים של מובטלים ואנשים ברחוב ללא נעימים.

העלייה של השיטור המודרני גם חופפת לעליית מערכת החינוך הציבורית. בתי-ספר מרגילים את הילדים למשמעת של מקום העבודה הקפיטליסטי; ילדים מופרדים מהמשפחות שלהם בשביל לבצע סדרת מטלות בחברת אחרים. תחת הפיקוח של דמות סמכות, בהתאם ללוח-זמנים שנשלט בידי שעון. תנועת הרפורמה של בתי-הספר בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 גם שאפה לעצב את המצפון של התלמיד. המטרה של זה הייתה לדאוג שתלמידים יכנעו מרצון לסמכות, שהם יוכלו לעבוד קשה, שתהיה להם שליטה עצמית ושהם יפתחו דחיית סיפוקים.

למעשה, הרעיונות של אזרחות טובה שיצאו מתנועת הרפורמות של בתי-הספר חפפו לרעיונות של הקרמינולוגיה שהומצאו במטרה לקטלג את האנשים ברחוב. על המשטרה היה לא להתמקד רק בפשע, אלא בטיפוסים קרימינליים – שיטת חלוקה שנתמכה בהצהרות מדעיות כביכול. ה"עבריין הצעיר" הוא קונספט שנפוץ גם במערכת החינוך וגם במשטרה – והוא עזר לקשר בין שתי הפעילויות בפועל.

האידיאולוגיה הזאת של אזרחות טובה הייתה אמורה לתפוס קרקע פורה בראשי התלמידים, במטרה לגרום להם לחשוב שהבעיות בחברה נובעות מהפעולות של "החבר'ה הרעים". מטרה מרכזית בבתי-הספר, בהתאם אמרותיו של אחד ממחוללי הרפורמות המדוברות הוראס מאן צריכה להיות להטביע בתלמידים סוג מסויים של תודעה – בשביל שהם יתחילו למשטר את ההתנהגות של עצמם ואת עצמם. במילותיו של הוראס עצמו, המטרה הייתה שהילדים "יחשבו על החובה, ולא על השוטר".

מיותר לציין אפילו שסכמה אנליטית שמטרתה לחלק את החברה לחבר'ה טובים וחבר'ה רעים היא מושלמת בשביל לזהות ששעירים לעזאזל, במיוחד כאלו גזעיים. סכמה מוסרית כזאת היא מתחרה ישירה לתפישת עולם שמושתת על מודעות-מעמדית, שמזהה את האנטגוניזם הבסיסי של החברה בין מנצלים ומנוצלים. אם כך, הפעילות של המשטרה היא לא רק דיכוי – היא מלמדת אידיאולוגיה של אזרחות טובה ורעה, שמשלימה את השיעורים בבתי-הספר וסדנת היזע.

הנקודה הרחבה כאן היא שהמצאת המשטרה הייתה חלק מהתרחבות רחבה יותר של המדינה במטרה לצבור יותר שליטה על חיי היום יום של העובדים. בתי-ספר, מדיניות הרווחה והמשטרה פועלות ביחד בשביל להפוך את העובדים למועילים ונאמנים למעמד בעלי-ההון.

הנקודה הכללית הבאה שלי היא על משהו שכולנו יודעים, והיא זו:

יש את החוק … ויש את מה ששוטרים עושים.

ראשית, כמה מילים על החוק: למרות מה שאולי למדת בשיעור אזרחות, החוק הוא לא המסגרת שבה החברה פועלת. החוק הוא תוצר של הדרך שבה החברה פועלת, אבל זה לא אומר לך איך הדברים באמת עובדים. החוק הוא גם לא מסגרת לדרך בה החברה צריכה לפעול, למרות שכמה אנשים תולים בכך תקוות.

החוק הוא למעשה רק כלי אחד בין היתר, בידי אלו שמוסמכים להשתמש בו, כדי להשפיע על מהלך האירועים. תאגידים מיופי כוח להשתמש בכלי זה כי הם יכולים לשכור עורכי דין יקרים. פוליטיקאים, תובעים, והמשטרה גם כן מיופי כוח להשתמש בחוק.

עכשיו, ספציפית לגבי השוטרים והחוק. לרשות החוק עומדים יותר אמצעים משהם מנצלים בפועל, כך שאכיפתם תמיד סלקטיבית. זה אומר שהם תמיד מנתחים איזה חלק מן האוכלוסייה להחזיק מול הכוונת ובוחרים את סוגי ההתנהגות שהם רוצים לשנות. זה גם אומר שיש שוטרים הזדמנות קבועה לשחיתות. אם יש להם שיקול דעת לגבי מי נעצר על פשע, הם יכולים לדרוש גמול על אי עצירת מישהו.

דרך נוספת לראות את הפער בין החוק לבין מה שהשוטרים עושים הוא לבחון את הרעיון המשותף כי העונש מתחיל לאחר הרשעה בבית משפט. העניין הוא, כל מי שהתמודד עם השוטרים יגיד לך שעונש מתחיל מהרגע שאתה נופל לידיהם. הם יכולים לעצור אותך ולשים אותך בכלא מבלי להגיש כתב אישום. זה עונש, והם יודעים את זה. וזה בלי להזכיר את ההתעללות פיזית שאתה עלול לחוות, או הדרכים שהם יכולים להתעסק איתך גם אם הם לא יעצרו אותך.

אז השוטרים משליטים את הסדר שלהם כל יום ללא צו בית משפט, ומענישים אנשים כל יום ללא פסק דין. ברור, אם כן, כמה מהפונקציות החברתיות המרכזיות של המשטרה אינן כתובות בחוק. הן חלק מתרבות המשטרה שהשוטרים לומדים האחד מהשני תוך עידוד והכוונה ממפקדיהם.

זה מחזיר אותנו לנושא איתו פתחתי ממש בהתחלה. החוק מתמודד עם פשעים, ואינדיבידואלים מואשמים בפשעים. אולם המשטרה למעשה הומצאה כדי להתמודד עם מה שהעובדים והעניים הפכו לו בביטויים הקולקטיביים שלהם: שוטרים מתמודדים עם המונים, שכונות, חלקים ממוקדים של האוכלוסייה-כל הישויות הקולקטיביות.

הם עשויים להשתמש בחוק תוך כדי הפעילות שלהם, אבל הנחיות רחבות באות אליהם כמדיניות ממפקדיהם או מאינסטינקטים שלהם כשוטרים מנוסים. להנחיות המדיניות יש לעתים קרובות אופי קולקטיבי – למשל, להשתלט על שכונה פרועה. הם מחליטים לעשות את זה, ואז הם בודקים באילו חוקים אפשר להשתמש.

זוהי משמעותה של מדיניות "אפס הסובלנות", מדיניות "החלונות השבורים", שבעבר, אולי כונתה במישרין מדיניות "כושי יהיר"(uppity nigger). המטרה היא להפחיד ולהשיג שליטה על מסה של אנשים באמצעות פעולה על כמה. טקטיקות אלה חדרו אל עבודת המשטרה מההתחלה שלה. החוק הוא כלי לשימוש על יחידים, אבל המטרה האמיתית היא לשלוט בהתנהגות של המסה הגדולה יותר.

*****

אנצל את הדקות האחרונות שלי לדבר על כמה חלופות.

אחת מהן היא מערכת המשפט שהתקיימה בארצות הברית לפני עליית המשטרה. זה מתועד היטב בפילדלפיה, אז זה המקום שעליו אדון. פילדלפיה הקולוניאליסטית פיתחה מערכת בשם בתי המשפט הקטנים (the minor courts) שבהם רוב התביעות הפליליות התרחשו. ראש העיר וחברי מועצת העיר שימשו כשופטים. אנשים עניים היו חוסכים כסף, כדי שיוכלו לשלם אגרה לשופט בשביל לשמוע מקרה.

אז, כמו היום, רוב הפשע בוצע על ידי אנשים עניים נגד אנשים עניים. בבתי המשפט הללו, הקורבן של התקיפה, הגניבה, או לשון הרע יפעל כתובע. שוטר השטח עלול להתערב כדי להביא את הנאשם, אבל זה לא אותו דבר כמו שוטר שמבצע מעצר. הפעולה כולה הונעה על ידי הרצונות של הקורבן, ולא המטרות של המדינה. הנאשם יכל גם לתבוע כנגד.

לא היו עורכי דין מעורבים מאף צד, כך שההוצאה היחידה הייתה האגרה של שופט השלום. המערכת לא היתה מושלמת, כי השופט יכול להיות מושחת, וחיי העניים לא הפסיקו להיות אומללו כשניצחו במשפט. אבל המערכת הייתה פופולרית למדי והמשיכה לפעול במשך זמן מה גם לאחר שמערכות המשטרה והפרקליטות המודרניות התפתחו במקביל.

עלייתה של המשטרה, אשר הגיעה יחד עם עליית התובעים, פירושה שהמדינה שמה את האצבע על מאזני הצדק. בבית המשפט, אתה יכול לקוות שיתייחסו אליך כאל חף מפשע עד שתוכח אשמתך. אם גי, לפני שאתה מגיע לבית המשפט, אתה צריך לעבור דרך הידיים של השוטרים והתובעים שבהחלט לא מתייחסים אליך כאילו אתה חף. יש להם הזדמנות להלחיץ אותך או לענות אותך לתת הודאה – או בימינו הודאה בצורת הסדר טיעון – לפני שאתה בכלל מהגיע לבית המשפט.

עד כמה שהמערכת היתה לא צודקת מאחר שנשלטה בידי שוטרים ותובעים מחוזיים, בתי המשפט הקטנים בפילדלפיה הראו כי חלופה הייתה אפשרית ונראה הרבה יותר כמו יישוב סכסוכים בין שווים.

זהו המפתח – אנחנו יכולים הפוך אלטרנטיבה לזמינה שוב אם נבטל את היחסים החברתיים הלא שוויוניים שבשביל להגן עליהם המשטרה הומצאה. כשעובדי פריז השתלטו על העיר למשך חודשים בשנת 1871, הם הקימו ממשלה תחת השם הישן של הקומונה. ראשיתו של שוויון חברתי בפריז ערער את הצורך בדיכוי ואיפשר לקומונרים להתנסות בביטול המשטרה ככוח מדינה נפרד מהאזרחים. אנשים בחרו את אחראי עצמם לביטחון הציבור, שנתנו דין וחשבון לבוחרים והיו כפופים להם.

זה מעולם לא הפך לשגרה מיושבת כי העיר הייתה נתונה במצור מהיום הראשון, אבל בידי הקומונרים היה הרעיון הנכון. על מנת להתגבר על משטר של דיכוי המשטרה, העבודה המכרעת הייתה לחיות עד השם של הקומונה, כלומר, לבנות קהילה בעלת שלטון עצמי של שווים. זה עדיין פחות או יותר מה שאנחנו צריכים לעשות.

*במקור constables. תורגם לעברית כשוטרי שטח מחמת חוסר במילה מתאימה יותר.

[/fusion_text][/fusion_builder_column][/fusion_builder_row][/fusion_builder_container]